סן סירו. רק לשמוע או לבטא את השם הזה אדם יכול לקבל עור ברווז. הרגע הזה שאתה עולה מקו המטרו ואל מול עיניך מתגלה הדבר המופלא הזה, היצירה הארכיטקטונית הכל כך ייחודית הזאת שמשאירה אותך פעור פה. הרגע הזה שמגיעים ברכב למשחק ערב, יוצאים מהמחלף בצפון מילאנו לכיוון השדרה הארוכה, עד שרואים מרחוק את האורות של מה שנראה כמו חללית ענקית ומסתורית בלב הערפל הכל כך מוכר וידוע לשמצה של מילאנו. הנקניקייה וכוס הבירה בדוכן מחוץ לאצטדיון, אווירת טרום המשחק עם האוהדים הנוהרים אל היציעים, העלייה במעלה המגדלים הסיבוביים והמדרגות ועד לכניסה פנימה, כשהנשימה ממש נעתקת.
מי שחווה אצטדיוני כדורגל, ובמיוחד את הסן סירו, יודע על מה מדובר. ומי שלא, כדאי שיחווה לפחות פעם בחייו את החוויה הבלתי נשכחת הזאת – המחזה, הרעד, האקוסטיקה והשירה שחודרת לעצמות ולנפש. אז מי שלא הספיק, שיזדרז. בעצם, שימהר מאוד, כי ממש אוטוטו נספיד את הסן סירו.
עד אז, יש עוד לפחות 6-7 שנים. אבל מה שקרה אתמול במילאנו - כשמילאן ואינטר אישרו כי רכשו את האצטדיון המיתולוגי והסביבה הקרובה שלו תמורת 197 מיליון אירו, ויקימו במקומו אחד חדש, מודרני יותר - הוא אירוע היסטורי ודרמטי במונחים איטלקיים, במושגים של המנטליות הקונסרבטיבית בארץ המגף, שמקדשת שמרנות רומנטית.
כשיצא עשן לבן
החתימה הגיעה אחרי שבתחילת אוקטובר הושלם מו"מ מייגע, שנמשך שנים על גבי שנים, על עתידו וגורלו של הסן סירו. אחרי לילה מתוח, הצביעו רוב חברי מועצת העיר מילאנו ברוב גדול על מכירת האצטדיון לשתי הקבוצות שמשחקות בו. מדובר בקו פרשת מים של ממש. כל סוגיית האצטדיונים והבעלות עליהם היא מקור למבוכה ואי נוחות באיטליה. בניגוד לשאר הליגות החזקות באירופה, רוב אצטדיוני הכדורגל אינן נמצאות בבעלות הקבוצות. רק בעשור האחרון החלה תזוזה לכיוון הנכון, אחרי שיובנטוס הבינה את היתרון שבבעלות על אצטדיון משלה (הכנות למשחק, הסכמי שידור וחסות, ושטחים מסחריים). יובנטוס בנתה את האצטדיון הביתי שלה, וכתוצאה מכך הגיעו גם התפוקות הספרטיביות, באחד העשורים הפוריים שידעה.
קבוצות אחרות בסריה א' החלו להתעורר ולהבין שהן גם רוצות. מה שנראה בשאר הליגות הגדולות כמובן מאליו, נראה באיטליה כבלתי אפשרי בגלל הבירוקרטיה המסואבת במדינה, הפוליטיקה שחדרה לכל חלקה טובה, השחיתות ציבורית והשלטונית ועוד. רוב האצטדיונים נבנו עוד בעידן של איטליה הפשיסטית, כשהמודרני שבהם הוא "מפיי" ברג'ו אמיליה, אצטדיון קטן שגם אליו דרכי הגישה לאוהדים מסובכות ומסורבלות.
הסן סירו הוא סמל עצום עבור העיר מילאנו, ומילאן ואינטר הם הנכס הגדול של העיר ושל הכדורגל האיטלקי בעיני המדינה עצמה ובעיני העולם כולו. כרטיס ביקור לאומי. אבל במרוצת השנים האצטדיון המפואר והמיוחד הזה הפך מיושן, התשתיות שלו רעועות. ועכשיו, בדיוק מאה שנה אחרי שהחלו עבודות הבנייה שלו ו-99 שנים אחרי ששוחק בו המשחק הראשון, במילאנו ובאיטליה מתחילים להבין שבקרוב המונומנט הזה ייעלם.
4 צפייה בגלריה
רוי קוסטה ומטראצי בתמונה אייקונית באצטדיון האייקוני
(צילום: Stefano Rellandini/REUTERS)
האצטדיון נחנך ב-1926. הוא הוקם בהנחיית נשיא מילאן דאז, שרצה להעתיק את הסטנדרט האנגלי וביקש לבנות אצטדיון ללא מסלול ריצה מסביב, כך שהאוהדים יוכלו להיות קרובים לדשא. וכך הסן סירו היה כבר בתחילת דרכו משהו מיוחד במובן הזה. כמה שנים לאחר מכן הצטרפה גם אינטר שנטשה את הבית הקודם שלה ומאז שתי היריבות העירוניות חולקות יחד את אותו אצטדיון, שהפך עבורן ועבור אוהדיה למקדש של ממש.
הדד ליין שטרף את הקלפים
הסאגה החלה כבר לפני 8 שנים, עם השאלה הגדולה: אז מה עושים? פינוי בנוי? שיפוץ? מתיחת פנים? בונים שני אצטדיונים חדשים? אולי רק אחד? במשך תקופה ארוכה היה נראה כי נפלה ההחלטה ושתי הקבוצות החלו בהליך לבניית שני אצטדיונים, באזורים אחרים בעיר, ואפילו כבר החלו תכנונים ופורסמו הדמיות. אבל אז פרצו מחאות, מה לא, כשבמקביל התחדדה ההבנה שסן סירו הנוכחי ישן מדי וכבר לא בר שיפוץ. אז אחרי אינסוף דיונים, עיכונים, מתיחויות ומבוכות, הוחלט שהקבוצות ייכנסו למו"מ מואץ מול העירייה כדי לקנות את מקדש הכדורגל, כדי להרוס אותו ולבנות לידו אצטדיון משותף חדש.
מה שהביא להחלטה בסופו של דבר היו שלושה פקטורים לאומיים ובינלאומיים קריטיים. כבר בעוד שנה הסן סירו אמור היה להפוך לאתר מורשת תרבותית מה שהיה מקשה מאוד על הריסת היציעים העליונים, הטבעת השנייה והשלישית של הסן סירו. בנוסף, אופ"א לקחה למילאנו את אירוח גמר הצ'מפיונס 2027 כי הסן סירו פשוט כבר לא עומד בדרישות וברמה הבינלאומית המקובלת מבחינת הבטיחות והפסיליטיז המסחריים המקובלים. ההלם היה גדול, הכעס והמבוכה עוד יותר. ואז גם הגיעה האזהרה הגדולה יותר. אם הסן סירו לא ישוקם או יבנה מחדש מאפס, מילאנו לא תוכל לארח את יורו 2032 כפי שנקבע. זה כבר היה יותר מדי, בושה כזאת איטליה כבר לא יכולה להרשות לעצמה.
אז אם לא יהיו עוד עיכובים, ובהחלט ייתכן שיהיו כנהוג בארץ הבירוקרטיה איטליה, בעוד כשנה וחצי יתחילו בשטח הסמוך לג'וספה מאצה העבודות להקמת אצטדיון הבית החדש, עם 71 אלף מקומות, פחות ממה שיש כיום בסן סירו. מילאן ואינטר ימשיכו ככה לשחק במקום עד להשלמת בניית האצטדיון החדש, כאשר כבר נבחרה גם חברת אדריכלים מכובדת לצורך הקמתו. בשנת 2031, עם הקמת הבית החדש, ייהרס הסן סירו סופית. מה שהוחלט בנוסף הוא שישאירו לצורך המורשת וההנצחה חלק מהיציע הדרומי עומד, חלק מהמגדל ומהטבעת השנייה.
אז יש לנו לפחות עוד כמה עונות בהן נוכל להתרפק על העבר המפואר ולחוות את מקדש הכדורגל שעל הדשא שלו שיחקו הגדולים ביותר בכדורגל העולמי, בזמן שמילאנו ואינטר כבר מביטות אל עבר העתיד.
פורסם לראשונה: 13:00, 07.11.25
