לקראת סוף עונת 23/24, חצי שנה לאחר שנחתם חוזה חדש להסדרת זכויות השידור של הפרמייר־ליג בגובה 6.7 מיליארד פאונד, הגיעה השעה להגיע להסכם עם יתר הליגות המקצועניות באנגליה.
בעוד שהסכום חסר התקדים עבור השידורים מהליגה הטובה בעולם לא הפתיע איש - כי זאת הליגה הטובה בעולם - נדמה שלא מעט גבות התרוממו כשהתברר כמה עולות הזכויות עבור שאר הליגות, מהצ'מפיונשיפ ועד הליגה השנייה, שהיא בעצם הרביעית: לא פחות מ־895 מיליון פאונד (פלוס 40 מיליון תמלוגי שיווק) הסכימה רשת "סקיי" לשלם תמורת הזכות לשדר קבוצות שרק אבי מלר ז"ל הכיר.
באופן טבעי, הליגה הבכירה מבין השלוש - הצ'מפיונשיפ - היא הקטר שמושך את הרכבת, מה שמצביע על אטרקטיביות חריגה ביחס לליגה שנמצאת בדרגה המקבילה לליגה הלאומית בישראל.
ואכן, הצ'מפיונשיפ, שיוצאת לדרך היום עם מנור סולומון (ווסטהאם), דניאל פרץ (סאות'המפטון) וליסב עיסאת (בריסטול סיטי), היא תופעה בפני עצמה. המפגש בין קבוצות צמרת במשבר, קבוצות קטנות עם מסורת עשירה וקבוצות שהתחילו כפנטזיה של כמה משוגעים מעיירה נידחת יוצר אופרת סבון סוחפת, שבה מה שמתרחש ביציעים לא פחות מעניין ממה שקורה על הדשא ובחדר ההלבשה.
תשאלו למשל את אוהדי מילוול, מהידועים לשמצה בכל אירופה (וגם מחוצה לה), שקבוצתם מקצה לונדון מעולם לא שיחקה בפרמייר־ליג מאז היווסדה של הליגה ב־1992. שלוש פעמים היא הייתה על סף העפלה עד שנכנעה ל"קללת מילוול". הכישלון בעונה שעברה היה הצורב מכולם: מילוול החמיצה את העלייה האוטומטית מהמקום השני ברגע האחרון והפסידה בסיכום חצי גמר הפלייאוף להאל סיטי, שסיימה במקום השישי עם עשר נקודות פחות. בשנות ה־80 וה־90, כישלון כה צורב היה נגמר במהומת אלוהים. הפעם השוטרים הצליחו להכיל את האירוע, וניתן להניח שמנהלי הפרמייר־ליג נשמו לרווחה: לפחות בעונה הנוכחית, האוהדים של מילוול ימשיכו לשיר "אף אחד לא אוהב אותנו, לנו לא אכפת" במשחקים בין קבוצות הצ'מפיונשיפ. אגב, לידיעת סולומון: היריבות של הקבוצה עם ווסטהאם נחשבת לסוערת במיוחד, והיא הולכת אחורנית עד לתחילת המאה ה־20 וליריבות בין עובדי נמל מחברות מתחרות.
הקללה שרובצת עליהם הכתה גם בעונה שעברה. אוהדי מילוול
(צילום: Ian Walton/Getty Images)
מאידך, הגעתה לליגה של תופעה כמו רקסהאם, שהייתה קבוצה חובבנית מוויילס עד שנרכשה על ידי כוכב הקולנוע ראיין ריינולדס והפכה למוקד של דוקו בדיסני פלוס, משכה זרקורים מסוג אחר. רק השבוע עלה לכותרות זוג קשישים מטקסס, שהודיע על מעבר לרקסהאם לצמיתות בעקבות מה שנחשפו אליו דרך המסך: "קיבלנו שם את ההרגשה שלא מצאנו בשום מקום בארצות־הברית", סיפרו השניים. "תודה לאל שהם לא צפו ב'צ'רנוביל'", הגיב ריינולדס.
אווירה מחשמלת
אלא שהקסם השכונתי לא צריך להטעות: מדובר בליגה העשירה ביותר באירופה מבין ליגות המשנה בכדורגל, ואף יותר מהיורוליג בכדורסל. ממוצע האוהדים בעונה האחרונה עמד על יותר מ־20 אלף למשחק (שנייה רק לליגה המקבילה בגרמניה). במפעל דחוס ועמוס, שבו כל קבוצה מקיימת 23 משחקי בית (חלקם באמצע השבוע) ולא מעט פנאטים נוסעים גם למשחקי חוץ (וזה לצד הגביע וגביע הליגה), מדובר בהתחייבות רצינית, שיוצרת אווירה מחשמלת ואינסוף סיפורי סינדרלה.
לא סתם הצביעו בעלי הקבוצות על החלטה להגדיל בעונה הקרובה את שלב הפלייאוף, מארבע לשש קבוצות. זה נועד לממש את הפוטנציאל הדרמטי שמתרחש מדי סוף עונה, כשהקבוצות בצמרת שלא העפילו אוטומטית משני המקומות הראשונים יקבלו הזדמנות להיאבק על הכרטיס השלישי לפרמייר־ליג. המשמעות היא שגם הקבוצה שסיימה במקום השמיני(!) עוד יכולה למצוא את עצמה בעונה לאחר מכן נאבקת מול מנצ'סטר סיטי, ארסנל וליברפול.
סיימו במקום השישי - וחגגו עלייה בסיום העונה. שחקני האל סיטי
(צילום: Getty Images/Ashley Allen)
מאידך, במאמץ לשמור על ההילה של המשחק בטרם הפך לצעצוע של מיליארדרים ונסיכויות נפט, התקבלה ההחלטה שלא להשתמש בכל סוג של מערכת VAR, שחוללה שמות בפרמייר־ליג ובמידה רבה הכריעה הן את האליפות ואת זהות היורדת השלישית באותו משחק בין ארסנל לווסטהאם. לקבוצות הוצעה מערכת שונה מעט וזולה יותר בפורמט שמזכיר את הצ'אלנג' ב־NBA: פעמיים בכל המשחק יוכל כל מאמן לדרוש מהשופט לבחון מחדש החלטה. גם זה נראה להם מיותר, מכביד ולא כלכלי. כשמביטים על נתוני שביעות הרצון הגרועים של ה־VAR, אפשר לנחש שאוהדי קבוצות פרמייר־ליג מתפוצצים מקנאה.
בין פרץ לסולומון
עבור האוהדים והאוהדות מישראל, נוכחותם של פרץ, עיסאת ובעיקר של סולומון (בגלל המיקום, לא רק בגלל הבכירות) היא אופציה יחסית חדשה בטיולי הכדורגל והקניות, ככל שאלה יתאפשרו בכפוף למלחמה כזאת או אחרת. ב־24 באוקטובר, לדוגמה, תארח ווסטהאם את סאות'המפטון בלונדון סטדיום, כשבאותו מחזור בפרמייר־ליג יתקיים גם הדרבי בין צ'לסי לטוטנהאם בסטמפורד ברידג' (התאריך הסופי נקבע קרוב יותר למועד, בהתאם לשידורי הטלוויזיה). רק לא לשכוח לחזור הביתה להצביע.
אבל גם ללא תירוצים כחול־לבן, ניכר שהצ'מפיונשיפ מצליחה לשמור על מעמדה כשילוב לא מובן מאליו של ישן וחדש, מה שהולך ונעשה קשה יותר לביצוע בליגה הבכירה יותר, שם הצמרת נוטה להישאר קבועה והשפה הכי מדוברת היא כסף. לשחק בליגה תובענית ותחרותית כזאת זה בהחלט לא פרס ניחומים, אבל לצפות בה מרגיש כמו סוג של פיצוי על מה שהיה ואיננו.
