זו לא הפעם הראשונה שבה לאו מסי פורש מנבחרת ארגנטינה. לפני עשור הוא נכנע בפנדלים לצ'ילה בגמר הקופה אמריקה, ונשבר. אחרי המשחק, כשהרגשות עוד גאו בו, הוא הצהיר למצלמות: "גמרתי עם הנבחרת. נתתי את כל מה שיש לי, הייתי בארבעה גמרים ולא הצלחתי לנצח. ברור לגמרי שזה לא בשבילי. אני לא חושב שאחזור ללבוש את החולצה של ארגנטינה".
הציטוט המדהים הזה נבלע בין כל השיאים של מסי, אולי בגלל שהוא כל כך חריג ביחס לווינר ענק כמוהו. הרמת הידיים, הוויתור. אותו גמר בקיץ 2016 הגיע אחרי ההפסדים בגמר מונדיאל 2014 וגמר הקופה ב־2015, וזה היה כבר יותר מדי עבורו, בתור מי שכל הלחץ להביא תואר היה עליו.
הוא התפרק. אבל הוא היה אז רק בן 29, ובארגנטינה לא היו מוכנים לשמוע בכלל על זה. באופן צפוי, אחרי שהוא התקרר וקיבל תחינות ממדינה שלמה, הפרישה בוטלה.
אתמול מסי פרש שוב, ושוב המשחק האחרון שלפני ההחלטה הסתיים בהפסד בגמר באצטדיון מטלייף בניו־ג'רזי. הוא אפילו פירט מתי כתב את רוב ההודעה שפירסם אתמול: 21 ביולי, יומיים אחרי המשחק מול ספרד. אבל הפעם אין ספקות בנוגע להחלטה – זה סופי. הוא בן 39, אחרי מאמץ פיזי לא הגיוני במונדיאל.
הוא שיחק בהארכה אחרי הארכה, קרע את עצמו כדי לייצר קאמבקים ויודע שגם פיזית וגם מנטלית הוא לא יוכל לעמוד בזה שוב. הוא גם לא חייב את זה לעצמו: אחרי אותה שרשרת גמרים עגומה, מסי עבר עשור שבו שינה הכל, עם זכייה במונדיאל 2022 ושני גביעים יבשתיים. 207 הופעות ו־125 שערים הם שיאים לאומיים שלא יישברו.
מסי וחבריו לנבחרת עם הגביע ב-2022
(צילום: gettyimages)
שתי דקות סנטימנטליות
ההודעה הכתובה הייתה סטנדרטית ומלאת תודות. ההיבט המטורף היה הסרטון המצורף. השיר המרגש לא הפתיע, גם התמונות של לאו הילד שנועדו ליצור ציר זמן נוסטלגי שלם, אבל חלק ניכר מהווידיאו מוקדש לרגעים הכואבים במדי הנבחרת. לפני 21 שנה ושבועיים הוא ערך בגיל 18 את הבכורה בבוגרת, והורחק 47 שניות מעלייתו למגרש מול הונגריה. הרגע הזה נמצא שם, וגם המון קטעים של בכי ואכזבה, כי מסי לא מחק את החמצות העשור הראשון שלו במדים הלאומיים כדי להבליט את הצלחות העשור השני.
הוא רצה להציג שם מסע עם רבדים, כזה שהסתיים בעוד מעמד כואב, לא להסתיר שום דבר ממה שעבר – אולי גם כדי להזכיר לעצמו את המקום הנמוך שבו היה אחרי אותו הפסד לצ'ילה.
יש שם גם קטע מחייב שבו מסי מקבל הדרכה מדייגו מראדונה, והפיניש של שתי הדקות הסנטימנטליות הוא לא הדמעות אחרי ההפסד בגמר המונדיאל הקיץ – למרות שגם להן שמור מקום – אלא משהו מרומם יותר. קודם כל, אצטדיון גדוש בארגנטינאים שואג "מסי, מסי", ותמונת סיום שבה הקריאות עדיין מהדהדות ברחובות בואנוס־איירס שעמוסים במאות אלפי אוהדים בתכלת ולבן.
יש כאן קו מקשר. אולי בלתי מכוון, אולי נמצא שם ביודעין כדי לשים חותמת. מסי התחיל את הקריירה בנבחרת כילד זר שהתפתח בשנים המעצבות בברצלונה ולא היה "מספיק ארגנטינאי", למרות שנולד וגדל ברוסאריו, והתסכול כלפיו מצד הקהל רק גבר ככל שהתקשה להוביל את ארגנטינה לתהילה. זה היה הרקע המעורער לאותה פרישה ב־2016.
השילוב של מראדונה רומז בעדינות על כך שלבסוף מסי ירש את הסופרסטאר המיוסר שהארגנטינאים סוגדים לו; הצילום האווירי המרשים של הבירה סוגר את המעגל ומראה איך מארגנטינאי עם כוכבית הוא הפך להכי ארגנטינאי שיש.
הכי ארגנטינאי שיש
(צילום: AP)
הטלטלה ממות האב
"אחרי מה שקרה עם אבא שלי, אני משוכנע בהחלטה הזאת אפילו יותר מבעבר", סיכם מסי את ההודעה. במהלך המונדיאל אביו חורחה התמודד עם מחלה קשה, והלך לעולמו בתחילת אוגוסט. זה טילטל את מסי. לא היה לאורך הקריירה אדם קרוב יותר אליו מאשר אביו, ברגעים הקשים יחד, אבודים בברצלונה, וברגעי השמחה. האבא היה הסוכן, החבר הכי טוב, הסלע שלו. מסי כבר בן 39, אבל היה ילד של אבא עד הסוף ועכשיו נכנס לפאזה חדשה בחיים.
מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
כסף לא חסר ולא יחסר. הליגה האמריקאית אינה חלשה, אבל קטנה עליו, כפי שהעידה הרביעייה שהבקיע מול מונטריאול בשבת. ליגת האלופות של צפון ומרכז אמריקה? לא הכי מרגש. מבחינה פיזית הוא יכול למשוך עוד כמה עונות בארה"ב, אבל הפרישה הזו מעידה על כך שהשאיפות הולכות ומתמעטות אחרי שהשלים כל הישג אפשרי. זו תחילת הנמכת המטוס לפני הנחיתה. מסי כנראה כבר יודע מתי זה יקרה, אבל מעדיף שלא לגרום לנו לשוק רב־מערכתי. זו הכנה לפרישה הסופית, שהולכת ומתקרבת. הוא היה נחמד מספיק לעשות את זה בשלבים.
