כמעט כל תלמיד בריטי נתקל מתישהו בשיעורי הספרות בתיכון ב"ארץ הישימון" של ת.ס אליוט, ובמיוחד במשפט שפותח אותו: "אפריל הוא האכזר בחודשים". רובם ככל הנראה הספיקו גם לשכוח אותו, אלא אם הם אוהדי ארסנל. כשזה מגיע למוליכת הפרמייר־ליג, שחולמת על אליפות ראשונה זה 22 שנה וגם על זכייה היסטורית בליגת האלופות, "האכזר בחודשים" הוא אנדרסטייטמנט מעודן: מבחינתה, אפריל הוא פחות חודש ויותר היצור שמאיים לערוף לשאיפות שלה את הראש.
ערב משחק העונה מול מנצ'סטר סיטי (18:30), הסיכויים של הקבוצה להינצל השנה מגורל דומה לא נראים מבטיחים במיוחד: ההפסד המוצדק לסיטי בגמר גביע הליגה, ההדחה המביכה מול סאות'המפטון בגביע, ההפסד הביתי לבורנמות' בליגה והיכולת המאכזבת מול ספורטינג ליסבון ברבע גמר ליגת האלופות (את ההעפלה היא חייבת לשער של קאי האברץ בתוספת הזמן של המשחק הראשון) מרעידים את האדמה בקבוצה של המאמן מיקל ארטטה, שרואה בעיניים כלות כיצד יתרון תשע נקודות הצטמק לפתע לשש והמומנטום נדד מצפון לונדון לצפון אנגליה. אם סיטי תנצח היום, הפער כבר יעמוד על שלוש נקודות בלבד ואז נותר לה רק לנצח במשחק החסר כדי להשלים קאמבק מפואר ומותחן עוצר נשימה עד להכרעת האליפות (הפרש השערים של ארסנל הוא פלוס 38, של סיטי פלוס 35).
שיעמום במקום כישרון
בעוד חוסר מזל בדמות הפציעה של הכוכב והקפטן בוקאיו סאקה הוא חלק מהסיכונים של הרצון לנצח בכל החזיתות, המרכיב הכי כואב בגיהינום אפריל של ארסנל הוא הפיכתה מקבוצה יצירתית ומלהיבה לפצצת שעמום רדיואקטיבית. משחק אחר משחק, חוויית הצפייה בארסנל מקבלת צורה של עינוי ב־HD, שבו קבוצה עתירת כישרון הולכת ונמוגה לכדי הסתמכות על המיומנות הקטלנית במצבים נייחים, מהם אפשר יהיה לחלץ את השער המסכן שאחריו ניתן יהיה לסגת כדי לכבוש, וגם זה לא בטוח, בהתקפה מתפרצת.
כשהכינוי "בורינג ארסנל" הודבק לקבוצה בעידן המאמן ג'ורג' גרהאם בשנות ה־80 וה־90, לפחות היו לה סיבות מובנות לשחק כדורגל אפור ומשמים. כשלרשותה עומד אחד הסגלים המגוונים והעמוקים התקפית באירופה, הקאמבק של "בורינג ארסנל" בעת האחרונה הפך למין כורח בל־יגונה שהאוהדים והאוהדות מוכנים להשלים איתו תמורת התוצאות המיוחלות. להיות "בורינג ארסנל" וגם להגיע למצב שבו האליפות נמצאת בסכנה ממשית, זה כבר מעליב.
ובכל זאת, אם ארסנל תצא איכשהו מאצטדיון האיתיחאד עם נקודה, שלא לדבר על שלוש, מעטים (אם בכלל) יזכרו כמה פיהוקים שוחררו לחלל האוויר בדרך לתוצאה שיכולה להרגיע מאוד את המערכת. הבעיה היא שפעם האחרונה שהתותחנים ניצחו באיתיחאד הייתה לפני 11 (!) שנים. תיקו, לעומת זאת, נראה כמו אופציה מעט יותר ריאלית: ככה הסתיימו שני הביקורים האחרונים במגרש הביתי של סיטי. מצד שני, אם זה יקרה אחרי שסיטי שוב תצליח להשוות בדקה ה־98, כפי שעשו במפגש האחרון באיתיחאד בתחילת העונה הקודמת, עוד יצטרכו לבנות אגף חדש לגמרי בארמון הלוזריות של ארסנל. ואם אפריל לא יסתיים אחרת, ארסנל עלולה להגיב למצב שהדבר שהכי ישמח אותה בסוף העונה יהיה אם טוטנהאם תרד ליגה.
קוהרנטיות קטלנית
לעומת זאת, פפ גווארדיולה מגיע לרגע מפתח בכהונה שלו בעמדה כמעט אידיאלית: אמנם גם מבחינת סיטי זה משחק של להיות או לחדול, וכישלון בו יצבע גם את העונה הזאת בגוונים של אכזבה, אך נדמה שעיקר הלחץ מונח על ארסנל: מבין השתיים, היא זאת שהייתה כבר אמורה לתכנן את חגיגות האליפות ולהתרכז בכיבוש הצ'מפיונס. למרות שכולם יודעים מי במקום הראשון ומי בשני, די ברור מי הפייבוריטית ומי האנדרדוג.
באופן אירוני משהו, ההפסד הכפול מול ריאל מדריד ברבע גמר ליגת האלופות, פיאסקו עם פוטנציאל להוציא את כל האוויר מהמפרשים, רק שיחרר את סיטי והיא מציגה מאז את הכדורגל הכי קוהרנטי וקטלני שלה העונה: ארלינג הולאנד חיסל את ליברפול האומללה בגביע, ההשתלבות של מארק גהי הוכיחה את עצמה מול צ'לסי בסטמפורד ברידג' ואנטואן סמניו כבר מזמן מועמד בכיר לתואר "רכש אמצע העונה הכי מוצלח בהיסטוריה של הפרמייר־ליג". לכל אלה ניתן להוסיף את היכולת הפנומנלית של ריאן שרקי, שחקן עם GPS במוח שמסוגל לפרק הגנות במסירה חדה כמו סכין של קצב.
אולם סיטי אינה קבוצת נטולת חולשות והיו לה מספיק ימים רעים כדי, ובכן, שלא תגיע למשחק העונה כשהיא משקיפה על היריבה מלמעלה. על אף הניצול המקסימלי של חלון ההעברות, רק לפני חודש הקבוצה ביזבזה נקודות מול ווסטהאם ונוטינגהאם, שנאבקות נגד הירידה. היא אמנם לא הפסידה בליגה מאז הדרבי מול יונייטד לפני שלושה חודשים, אבל גם תיקו יהיה החמצת הזדמנות פז ליצור מסה קריטית לקראת מחזורי הסיום. אפילו בחצי גמר הגביע ממתינה לה ההגרלה הנוחה יותר בדמות סאות'המפטון (עם כל הכבוד לדניאל פרץ), בזמן שארסנל צריכה לצלוח שני משחקים קשים בחצי גמר ליגת האלופות מול אתלטיקו מדריד.
מעל הכל, סיטי ניצבת בפני אירוע שהיא כבר שכחה מהאפשרות שהוא קיים: שתי עונות רצופות ללא אליפות. זה לא קרה מאז עונת 2016/17, שבסופה נחת בקבוצה ברנרדו סילבה ממונאקו. בתשע העונות הבאות, הקשר הפורטוגלי יסייע לסיטי – יחד עם סכומי כסף משוגעים ולא מוסריים – לזכות בטרבל ולהפוך את הקבוצה לדיקטטורית התארים של הפרמייר־ליג. רגע לפני המשחק עם ארסנל הודיע סילבה בן ה־31, שהשנה מונה לתפקיד הקפטן, שיעזוב בסוף העונה. הדבר האחרון שמתאים לו זה לצאת בפעם האחרונה מהעיר בלי התואר שהתרגל להחזיק בטאבו.
