במשחקים של ארסנל אפשר להבחין בתופעה מוזרה אצל שחקני היריבה: נדמה שהם נאבקים על כל כדור בסכנת קרן כאילו הוא עומד לחצות את קו השער. החלטות שנראות גבוליות זוכות לתגובה סוערת, כאילו נשרק פנדל. מאמנים שומטים את הפרצוף ברגע שנשמעת שריקה לכדור חופשי מהאגף, כאילו בכלל לא משנה מה יבוא אחר כך: הם יודעים ששום דבר טוב לא ייצא להם מזה, ובדרך כלל הצעד הבא יהיה לאסוף את הכדור מהרשת ולהחזיר אותו למרכז המגרש.
גם במשחק הליגה האחרון של התותחנים, בחוץ נגד ברנלי, הריטואל חזר על עצמו: לקראת הדקה ה־14, לאנדרו טרוסאר ניסה להכניס כדור משמאל, שלא הגיע ליעד וחצה את קו הבסיס. משום מה השופט שרק לקרן, והתגובה של האוהדים שיקפה לא רק את הקריזה המתבקשת על החלטה לא ברורה, אלא גם את ההבנה של מה שעומד לקרות ואכן התרחש: דקלן רייס הגביה לקורה הרחוקה, גבריאל החליק את הכדור למרכז ו־ויקטור יוקרס כבש את השער הראשון, שהכריח את ברנלי לנסות ולצאת קדימה. זה כמובן עלה לה בשער השני, במחצית השנייה, מהרגליים של רייס. "זה הוציא לנו את הרוח מהמפרשים", הודה מנג'ר ברנלי, סקוט פארקר, "עברנו על התבנית הזאת כל השבוע".
ובכן, אם זה מנחם אותו, ברנלי מצטרפת למועדון מכובד למדי של נפגעי הנשק הכי קטלני של ארסנל, לפחות בפתיחת המרוץ לאליפות וההסתערות על ליגת האלופות: בעשרת המחזורים הראשונים בפרמייר־ליג היא הבקיעה לא פחות מ־12 שערים ממצבים נייחים (לא כולל פנדלים), מתוכם שמונה שערים בקרנות. מדובר ב־66 אחוז (!) מכלל שעריה העונה. בכלליות, הליגה חווה השנה זינוק פנומנלי במספר השערים המובקעים בעקבות מצבים נייחים, 28 אחוז לעומת 21 בעונה הקודמת, אבל אף אחת לא עושה את זה כמו ארסנל. האירוניה היא שההפסד היחיד שלה בליגה, לליברפול, הגיע בגלל בעיטה חופשית נפלאה של דומיניק סובוסלאי.
לא במקרה, יותר ויותר מאמרים מזכירים אדם שאף אחד לא הזכיר בתדירות כזאת קודם לכן: ניקולה ז'ובר, מאמן המצבים הנייחים שעבד קודם במנצ'סטר סיטי לצד מיגל ארטטה והמשיך איתו להרפתקה בצפון לונדון. המהלך הוכיח את עצמו בריבוע כבר בעונות קודמות, למשל עם 22 שערים ממצבים נייחים בעונת 2023/24. אם הקצב הנוכחי והרצחני יימשך, ארסנל אמורה לשבור את השיא הזה כבר בתחילת 2026.
חיל התותחנים
אם עונות כדורגל היו מסתיימות באזור חג המולד, כל אצטדיון האמירויות לא היה מספיק לארון הגביעים של ארסנל, כך שגם ההתלהבות מפתיחת העונה הנוכחית מגיעה עם כוכבית בגודל של אף־35. זה לא מפריע לסוכנויות ההימורים כמובן, אבל כל מי שעוקב אחרי הליגה בשנים האחרונות יודע שהבעיטה הכי מדויקת של ארסנל לא שולחת את הכדור לשער: היא שופכת את הדלי שהקבוצה עובדת כל כך קשה למלא. שלוש עונות ברציפות עם אכזבת המקום השני (את האליפות לא לקחה מאז 2004).
לכן, עם כל הכבוד, המיומנות העילאית בביצוע כדורים נייחים היא לא התקווה היחידה עליה הקבוצה נשענת. הרבה יותר חשוב הוא שגם בצד השני, היכן שגם היריבה מרימה קרן מדי פעם ואפילו חודרת לרחבה וגם בועטת לשער, ארסנל נראית טוב מאוד: השער האחרון שספגה בכל המפעלים היה ב־28 בספטמבר, בניצחון 1:2 על ניוקאסל. גם ההפסד הנ"ל לליברפול, קודם לכן, הגיע משער אחד בלבד, ובסך הכל הקבוצה ספגה שלושה שערים בעשרה מחזורים.
בארבעת המחזורים הראשונים של הצ'מפיונס היא לא ספגה בכלל, למרות ששיחקה נגד קבוצות לא פראייריות בעליל, כמו בילבאו ואתלטיקו מדריד. אתמול זה היה 0:3 בפראג על סלביה מפנדל של הקפטן בוקאיו סאקה וצמד של מיקל מרינו. בכך היא השוותה שיא מועדון שמחזיק לא פחות מ־122 שנה: שמונה משחקים רצופים בכל המסגרות ללא שער חובה. באנגליה כבר החלו לתהות, אם השיא מעונת 2004/2005 של צ'לסי, שזכתה באליפות לאחר שספגה רק 15 שערים, נמצא בסכנה.
זמן פציעות
בעונה כל כך עמוסה, שבסופה ממתין גם מונדיאל בשלוש מדינות שונות, כל קבוצה מחכה להופעתו של הברבור השחור המכונה "פציעות". בארסנל כבר הצליחו כמעט להעלים את חסרונם של שחקנים מעולים כמו מרטין אודגור, גבריאל ז'סוס וקאי האברץ, אבל הפציעה הטרייה של יוקרס היא מסוג הבלת"מים שמעבירים ויץ של חרדה בגוום של האוהדים: במסגרת מסע הקניות שהגיע לכדי 250 מיליון ליש"ט בקיץ, השוודי היה אמור להעניק לארסנל את המחץ והקילינג־אינסטינקט שהיו חסרים לה. גם איתו זה לא הולך בקלות - ע"ע מצבים נייחים - אבל בלעדיו זה יכול להיות מתסכל עוד יותר.
אולם הסגל של ארסנל אמור להיות עמוק דיו כדי להחזיק מעמד, ודאי לאחר החתמה כמעט ברגע האחרון של אברצ'י אזה מקריסטל פאלאס, אחרי שנראה היה שהוא סגור אצל היריבה המרה טוטנהאם. גם הפיכתו של גבריאל מרטינלי לאס שעולה מהספסל קצת מזכירה – להבדיל אלפי הבדלות – את שלום תקווה בהפועל ת"א של סוף המילניום. מעבר לכך, הבלם הברזילאי גבריאל, שמרכיב יחד עם וויליאם סאליבה צמד אחורי יוצא מן הכלל, גם מאיים על השער, והדור הבא כבר מוכן: הקשר מקס דאומן, ילד פלא אמיתי, הפך אמש לשחקן הצעיר בתולדות ליגת האלופות בגיל 15 ו־309 ימים.
ולצד כל אלה, נדמה שהמרכיב הכי חשוב של ארסנל אינו רק היציבות והעקביות, אלא המחסור בהן אצל היריבות הגדולות: ליברפול והפתיחה הצולעת (ועדיין, נזכיר בפעם השלישית, היא היחידה שניצחה את ארסנל); מנצ'סטר סיטי שתלויה בכושר המטורף של ארלינג הולאנד; וכמובן מסעות מנצ'סטר יונייטד במדבר. במובן הזה, המחזור הקרוב מסתמן כחשוב במיוחד: ארסנל תצא למשחק קשה בסנדרלנד, הפתעת העונה עד כה (מקום רביעי), ואילו סיטי השנייה תנסה לפתוח פער מליברפול השלישית. אפשר לקרוא לזה פיינל־פור ולכסוס ציפורניים בכל פעם שארסנל תקבל קרן.
פורסם לראשונה: 01:30, 05.11.25
