החורף בגרינלנד, האי הגדול בעולם, הופך אותו למקום חשוך ובהיר: השמש זורחת בעשר וחצי בבוקר ובורחת שש שעות לאחר מכן, וקרח מכסה שמונים אחוז מהשטח של האי, בכמה מקומות עד לעומק של ארבעה קילומטר. הקיץ הוא כבר סיפור אחר: הקרח עדיין שם, אבל השמש זורחת בשלוש בבוקר ולא הולכת לשום מקום עד אחרי חצות.
הקיץ נמשך, בדרך כלל, מיוני ועד אוגוסט. ביולי הטמפרטורות רותחות. ממוצע של 11 מעלות ביום, וחמש מעלות בלילה. חלק מהקרח מפשיר וההרים מחליפים את הצבעים לחום וירוק, קרחונים ופיורדים מתגלים מחדש בים, הפרחים מבצבצים, קרחונים הופכים למפלים, הציפורים שורקות ואפשר לטייל בטבע, לתפוס קצת צבע בשמש, לדווש על האופניים, לראות דגה ולווייתנים בים או לשוט בקיאק, לצוד, לדוג, לטפס על הרים, לפגוש את המקומיים.
או שאפשר לבוא לשבוע אחד באוגוסט, ולצפות בכל העונה של ליגת הכדורגל של גרינלנד.
בסגל: כדורגלן, חזאי ורופא
למה חייבים לדחוס ליגה בשבוע? כי כמעט ואין באי שטחים מישוריים, ובתשעה חודשים בשנה, שלג בגובה של שני מטר מכסה את המישור שהפך לאצטדיון. מדובר בתנאי מזג אוויר כל כך קשים שגרינלנד מתקשה אפילו לגדל ספורטאים מצטיינים בתחום ספורט החורף.
סיבה נוספת לכך שמדובר בלוח זמנים כל כך צפוף היא העובדה כי מדובר בשטח ארץ עצום (חברו את גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, בלגיה, שוויץ ואוסטריה ותקבלו כמעט את שטחה של גרינלנד), אבל חסר תשתיות כמו כבישים שמחברים בין ערים. בחורף, התושבים נעים ממקום למקום במסוקים ובעיקר בסירות, כך שכמעט ואי־אפשר להתנייד מעיר לעיר.
כדורגל הוא לא רק הספורט הכי פופולרי בגרינלנד, אלא שיש לו מספר משתתפים בלתי נתפש. 5,000 מתוך 57,000 תושבי האי רשומים כשחקנים. עד 2016, לאלפי השחקנים הללו לא היו גם תשתיות לשחק כדורגל. משטחי הכדורגל היו בנויים מחול וסלעים, וכל קבוצה הייתה מחויבת להביא איתה צוות רפואי שלם, כולל אפשרות פינוי לבית חולים. שום משחק לא היה נגמר בלי רגל, יד, אף או עצמות שבורים.
בשביל לשחק היית צריך להיות גם כדורגלן וגם חצי חזאי כדי לצפות לאיזה כיוון הכדור ימשיך את מעופו לאחר הנגיעה בקרקע. שוערים היו צריכים להתלבש במספר שכבות כדי לא להיפגע, ולהיות מהנדסי וקטורים כדי לא לספוג. המשימה העיקרית למחזירי הכדורים, הייתה לצבוע מחדש את קווי הרוחב ואת רחבות ה־16 והחמש שנמחקו בבוץ.
אבל כיוון שגרינלנד רצתה להיות חברה רשמית בפיפ"א, היא הייתה חייבת אצטדיונים נורמליים. כיוון שהאי הוא חלק מממלכת דנמרק, וגם כך חצי מהתקציב שלו מגיע מדנמרק, נרתמו הרשויות והממון הדניים ובנו אצטדיון אחרי אצטדיון, אחד יפה יותר מהשני, השני עם נוף גלויה יותר מהמם מהראשון. האצטדיון הכי גדול יכול להכיל כמעט אלפיים צופים, כולם בעמידה. כל המגרשים כוסו בדשא מלאכותי. ויהי אור? כמעט: כדי להיות חברה בפיפ"א, יש להציג אצטדיון בן 40 אלף מקומות, ודשא טבעי. לראשון אין תקציב, ולשני אין מצב.
במאי, דחתה קונפדרציית הכדורגל של צפון אמריקה את בקשת הצירוף של גרינלנד, וסתמה את הגולל על משחקים רשמיים של הנבחרת הלאומית במסגרת פיפ"א (לפחות עד ואם דונלד טראמפ יעניק לאי דרכון אמריקאי). כדי להצטרף לאופ"א גרינלנד חייבת להיות מדינה עצמאית לחלוטין, וכך נשארה המדינה עם הליגה המקומית, וכדורגלניה עם שבוע אחד של תעסוקה בשנה (לאיי פארו יש מצב פוליטי דומה לזה של גרינלנד, אבל היא הגישה את הבקשה שלה לצירוף לפיפ"א כבר לפני עשרות שנים).
כדורגל קהילתי
החל מיולי - כזכור, החודש הרותח של השנה - 40 קבוצות מתחרות במחוזות שלהן על הזכות להימנות על שמונה האחרונות שיתחרו במשך שבוע על האליפות. חלק מהקבוצות צריכות לשוט קרוב ליממה או אפילו יומיים כדי להגיע לעיר שמארחת את האליפות. לאחר חימום שאורך רק תשעה חודשים של כדורגל באולמות סגורים, שחקני שמונה הקבוצות הללו ישחקו ביניהם 20 משחקים בעיר הבירה נוק כדי לקבוע את זהות האלופה. כדי לחסוך בהוצאות, שחקני הקבוצות מחוץ לנוק, מקבלות בקתה צבאית, אולם ספורט של בית ספר או אפילו פעוטון שבהם ישנים כל שחקני הקבוצה ביחד על מזרנים שמונחים על הרצפה. משחקים, אוכלים ומקבלים הרצאות טקטיות באותו חלל. תקועים אחד בתוך הנחירות של השני במשך שבוע רצוף.
כאמור, כפי שקורה במערכות החינוך, הרווחה והבריאות שלה, גם הכדורגל הגרינלנדי מקבל את רוב התקציב שלו מאמא דנמרק. במשך שנים דחו הדנים את הבקשה של תושבי האי לקבל לפחות קבוצה אחת לסופר־ליג הדנית מסיבות שונות, כשהעיקרית ביניהן היא קשיי הלוגיסטיקה להגעה ותנועה בתוך האי. אבל כעת, בגלל המחוות הרבות שעושה דנמרק לגרינלנד לאחר החיזורים האגרסיביים של הנשיא טראמפ, יכול להיפתח אשנב הזדמנויות נוסף לבקשה כזו.
תנאי מזג האוויר גם אינם מאפשרים פיתוח של שחקנים מקומיים. כל מי שמגלה פוטנציאל בגיל צעיר עובר ישירות לדנמרק. אבל זה לא קורה הרבה – השחקן המפורסם ביותר שהגיע מגרינלנד היה יספר גרונקיאר ששיחק באיאקס וצ'לסי וייצג את הנבחרת הלאומית של דנמרק 80 פעמים. אבל הוא עבר מגרינלנד לדנמרק עוד כשהיה תינוק.
ועדיין, גם בתנאי מזג האוויר הגרועים ביותר של השנה, תמיד אפשר לראות בני נוער, בנים ובנות, מתאספים מחוץ לבתי הספר, במגרש חניה, ומתמסרים עם הכדור על משטחי קרח קפואים, במינוס של עשרות מעלות ובחושך מוחלט. "אומרים שהמתים שלנו משחקים כדורגל בגן עדן, כל מי שגר בגרינלנד מגיע לגן עדן, ומשתמשים בראש של סוס ים ככדור", סיפר פעם אזרח גרינלנד ארנה פרידרקסן בראיון ל־BBC. "אנחנו שואבים את הכוח שלנו מהטבע של גרינלנד, אבל לטבע הזה יש צד שני והוא כמיהה כמעט תמידית לאור. הכדורגל כספורט וכיצרן של קהילה, הוא התרופה שלנו לדיכאון שחושך יכול להביא, וחוץ מזה אנחנו חייבים לכבד ולקדם את המורשת של אבותינו פה, ששיחקו בחוץ במינוס שלושים מעלות, עוד לפני שבנו פה אולמות ספורט סגורים".
שבוע קשוח ומפרך
בגלל הקהילתיות של הכדורגל, והתפקיד שלו בסילוק דיכאונות החושך, גם נשים רבות רשומות כשחקניות כדורגל בגרינלנד. גם עבורן יש אליפות שמשוחקת באותו אופן שבו נערכים משחקי הגברים.
היום שאינו נגמר מאפשר קיום של עד ארבעה משחקים ביממה. השחקנים שמגיעים לגמר ישחקו שישה משחקים בתוך שבוע, משחק מדי יום, מה שגורם לרבים לטעון כי מדובר בטורניר הכדורגל התובעני ביותר בעולם. הצופים במשחקים נחלקים ליציע המזרחי, שם הם יושבים על צוק שמשקיף על המגרש ועל הים, והיציע המערבי, שם יושבים המפונקים במכוניותיהם וצופרים בכל פעם שמתקרבת הזדמנות לגול. גם צוות הטלוויזיה של השידור הציבורי, שמשדר כל משחק באליפות, מעביר את השידור מהקבינה של הטנדר המחומם. בשנה שעברה זכתה הקבוצה הביתית 67־B בעוד אליפות, תואר 16 של הקבוצה, יותר מכל קבוצה אחרת בליגה.
מדובר בקונספט נהדר. שחקנים ששטים ימים מול נוף מהפנט במקום במטוסים של מחלקה ראשונה, שישנים כמו טירונים במקום בסוויטות פאר, כל הדרמות, הריגושים, התחרותיות והיריבויות, הרגשות דחוסים לתוך שבוע אינטנסיבי במיוחד. מדובר בספורט תחרותי אבל קהילתי, שמשוחק על ידי שחקנים שהם חלק אינטגרלי מהקהילה. אין פה שכירי חרב זרים ואין כסף מהמפרץ. בדיוק ההפך מהחליפות של פיפ"א שמשנוררים כסף ממי שרק אפשר ומוצאים חדשות לבקרים עוד סיבות ועוד טורנירים כדי למתוח את העונה מעבר לגבול היכולת של הכדורגלנים. מי שזוכה בגביע העולמי, כפי שמכונה הטורניר בגרינלנד, זוכה להכרה וכבוד לנצח בעיר מגוריו.
הקהילה של העיר המארחת אחראית לשמיכות ואוכל חם לאורחים במשך תקופת המשחקים שנערכים בין שני לראשון (שבת הוא יום מנוחה). מי שפצוע לוקח כדור נגד כאבים או נכנס לאמבטיה של מים קפואים. אם אתה לא שובר או מאבד גף אתה לא יוצא מהמשחק. המרכזנית בבית החולים מזכירה למי שמצלצל מהאצטדיון שאם הוא לא שבר משהו, אין מה להביא אותו למיון. שישה משחקי כדורגל קשוחים בשבוע זה לא משהו שהגוף יכול לקבל בקלות. בעיקר כשהבריטים מתלוננים על לוח זמנים צפוף בבוקסינג דיי.
וכן, כדאי מאוד להימנע מפציעות קשות בשלב מוקדם של הטורניר. מי שסובל מפציעה כזו חייב עדיין להישאר עם הקבוצה ולחזור רק איתה. תשלום כספי ומנטלי קשה למי שבחר לעזוב הכל לשבועיים רק בשביל להילחם על אליפות המדינה בין קבוצות חובבניות.
חלק מהשופטים הראשיים נשארים על מדי שיפוט מיד בסוף המשחק שאותו שפטו, נוטלים דגל לידיהם והופכים לקוונים. את הדרך למגרש וממנו הם עושים על מזחלות כלבים. האוכל הפופולרי ביותר במהלך האליפות הוא בשר סוס ים, מעדן שמעניק הרבה אנרגיה לשחקנים.
פלא על־זמני
הדחייה של בקשתה של גרינלנד להתקבל לפדרציית הכדורגל הצפון אמריקאית, התקבלה באי בצורה קשה. כשהבקשה הוגשה, חל גידול עצום בהשתתפות של צעירים חדשים בחוגים ובאימונים. פתאום היה משהו לבנות עליו, תקווה לגאווה לאומית. הרשויות דחו בביטול את הקושי הכלכלי שייגרם אם גרינלנד הייתה מתקבלת: אצטדיון החוץ הקרוב ביותר שלה יהיה בטורונטו, מרחק של 2,800 קילומטר מגרינלנד. את המשחקים הביתיים היא הייתה צריכה לשחק ככל הנראה באיסלנד.
אבל הרשויות ראו מול העיניים דברים אחרים לגמרי, הרבה יותר מסימני כסף. כדורגל בינלאומי, מודלים להזדהות, משהו חדש לשאוף אליו מהמונוטוניות היפהפייה של גרינלנד. ובעיקר: אולי תרופה לאלכוהוליזם, בעיית הבריאות הציבורית מספר אחת באי.
כשהטורניר השנתי נגמר, הגביע הוענק, הצופים התפזרו ואיש איש חזר לביתו, למשפחתו, מי במזחלת ומי בכלי שיט דרך נופי פרא עוצרי נשימה, לעבודתו, מי כמתופף בלהקת רוק ומי כעובד סוציאלי בבית יתומים. החלוץ המרכזי של הכדורגל יחזור להיות השוער של קבוצת הכדוריד, הספורט האמיתי שלו. איש איש ושגרתו. הם יחזרו להתאמן שלוש פעמים בשבוע.
אף אחד מעולם הכדורגל ומהעולם בכלל לא שם לב לאליפות גרינלנד בכדורגל. אף אחד לא עצר בהשתאות כדי להתעמק בפלא העל־זמני שכדורגלני גרינלנד חוזרים עליו שנה אחרי שנה. הם מקפיאים את הזמן, רושמים אותו על הקרח, מגמישים אותו, ומצליחים לדחוס לוח של שנה מלאה לתוך שבוע קיצי באי הגדול ביותר בעולם. בעוד 51 שבועות, כמו כל שנה, הם יחזרו שוב על הפלא הזה.
