אם לאמין ימאל – או לאמין מעל, או לא אמין בכלל, או מי שהרס בעמל רב את כל מה שבנה – רק היה מודע לכמות האיחולים שהוא מקבל בימים האחרונים ברשת הישראלית. איחולים לבביים מצד "יהודים כשרים" ואוהדים בדימוס, שנעים בין קריעת אכילס, שבירת פיקה ועד פריקת רכיבי גוף שלא ידענו בכלל שהם פריקים.
בלי לדעת, הכוכב הצעיר של ברצלונה הפך לפרסומת מהלכת למדיקל סנטר; לקמפיין לניתוח שחזור רצועה צולבת בשיטת לקיחת גיד מהפיקה, תחת הרדמה שעובדת חצי כוח.
פלא תבל? לא בבית ספרנו
כדורגלנים, ההיסטוריה מלמדת, עושים דברים מטופשים ברגעי שיכרון חושים. הם נסחפים עם ההמון, מצטרפים למקהלת שירים גזעניים, כאלה. אין פה ניסיון לטעון לנסיבות מקלות, כי הכעס על הילד מברצלונה הוא לא רק בגלל הדגל שהניף והמטען שהוא נושא, אלא בעיקר בגלל שהוא לא הבין. אשכרה לא הבין.
אחרי שמסי ורונאלדו ירדו מהבמה, ימאל יועד להיות פלא תבל הבא. זה שצומח פעם בדור. למעמד כזה יש מחויבות, ויש מחיר. לא רק כלפי המועדון שלו, אלא קודם כל כלפי עצמו. כשאתה פלא תבל, אתה אמור לנהוג בממלכתיות ובאדיבות. אתה מופקע מרשות עצמך. הכישרון שלך הוא כבר לא עניין פרטי – אתה צריך לגרום לכל מי שצופה בך להרגיש חלק. כאילו אתה אתר מורשת עולמית; כמו הפירמידה בגיזה, כמו הטאג' מאהל או המאצ'ו פיצ'ו.
את המעמד הזה האיש שיועד להיות "מסי הבא" איבד. גם אם הוא קיבל מספיק ריקושטים כדי להבין שטעה, הוא עדיין לא תופס מה הוא עולל לעצמו, ובעיקר לנו – אוהבי הכדורגל. מה שלא יעשה מעכשיו, תמיד יצוף הדגל מול העיניים. יעשה סלאלום ימינה? דגל. יזגזג באצע? דגל. יגביה ברכות מעל השוער? דגל, דגל, דגל. רק בריאות, כן?
העבודה הכי מתגמלת בעולם?
בזמן שביבשת רבותים על פוליטיקה, אצלנו יש מי שנהנה מהחיים. העבודה הכי מתגמלת בעולם היא להיות קינגס קאנגווה. כולם יודעים שאתה הזר הכי מבריק בישראל, וגם אתה יודע את זה (צורת ההליכה שלך מסגירה את הסוד). כשקאנגווה פותח מבערים, כל מי שעל הדשא או ביציעים נראה כאילו הוא פועל בהילוך איטי, מסורבל ואפור.
אלא שהקוסם קאנגווה מקמץ בקסמים שלו, במיוחד העונה. לפעמים זה נראה כאילו הוא עושה טובה. כישופים כמו הצמד מול מכבי ת"א מתרחשים במשורה מדי. התוצאה? כשהוא דוחק כדור משני מטרים מול בלם רדום – רדום פיזית, עם נחירות וחלומות – אנחנו מתפעלים כאילו ראינו נס. גם זו סוג של גדולה: להביא את האוהד למצב שבו הוא יתלהב מכל דבר שתשלוף מהשרוול, בין אם זה ארנב לבן או טישו משומש.
העבודה השנייה הכי מתגמלת בעולם היא להיות ירדן שועה. לדעת שאתה הישראלי הכי מבריק על הדשא, ולעשות את הכל – אבל הכל – בהליכה. עם חולצה שניחוח המרכך נשאר עליה גם אחרי 90 דקות. ולמה לרוץ, בעצם? עם העיניים שועה מזיז ימינה ושמאלה את השחקנים שסביבו, ואת אלפי האוהדים ביציעים.
אין ספק, גם אם במדינות אחרות זה פחות היה עובד, אצלנו שווה להיות השניים הללו. כך או כך, בעוד שבוע וקצת, יהיה פה אחד שייקח אליפות, וכנראה גם את תואר שחקן העונה, בצעדי הליכה נינוחים.
