אם לאמין ימאל, או לאמין מעל, או לא אמין בכלל, או הרס את כל מה שבנה בעמל, רק היה מודע לכמות האיחולים שהוא מקבל בימים האחרונים ברשת ובפלטפורמות אחרות מישראלים טובים, יהודים כשרים, אוהדים שלו בדימוס. איחולים לבבים שנעים בין שיקרע את האכילס, שישבור את הפיקה, שיפרוק רכיבי גוף שלא ידענו שהם פריקים, שיתאחו לו איברים שאמורים להתנהל בנפרד.
בלי לדעת, הבן אדם הפך לפרסומת למדיקל סנטר. לקמפיין לניתוח שחזור רצועה צולבת בשיטת לקיחת גיד מהפיקה עם הרדמה שעובדת חצי כוח.
כדורגלנים, ההיסטוריה מלמדת, עושים דברים מטופשים ברגעי שיכרון חושים וחגיגות אליפות למיניהן. נסחפים עם ההמון, מצטרפים למקהלת שירים גזעניים, כאלה. אין פה ניסיון לטעון לנסיבות מקלות. הכעס על הילד מברצלונה הוא לא רק בגלל הדגל שהניף, והמטען שבהנפת הדגל, אלא בגלל שהוא לא הבין. אשכרה לא הבין.
אחרי שמסי ורונאלדו ירדו מהבמה האירופית, לאמין ימאל יועד להיות פלא תבל הבא. זה שצומח פעם בדור. למעמד כזה יש כמובן מחויבות. ומחיר. לא רק לקבוצה שלו, ברצלונה, שהיא הרבה יותר מספרדית וקטלאנית, אלא קודם לעצמו. כשאתה פלא תבל אתה אמור לנהוג בממלכתיות ובאדיבות של פלא תבל. ובעיקר: אתה מופקע מרשות עצמך. מתת האל שלך היא כבר לא עניין פרטי. אתה צריך לשמור שכל מי שצופה בך ירגיש חלק. כאילו אתה אתר מורשת עולמית. כמו הפירמידה הגדולה בגיזה. כמו הטאג' מאהל בהודו. כמו המאצ'ו פיצ'ו.
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
את זה האיש שיועד להיות מסי הבא איבד. גם אם ימאל קיבל מספיק ריקושטים להבין שטעה, וסביר שקיבל, הוא עדיין לא מבין מה עולל. לעצמו, ובעיקר לנו, אוהבי הכדורגל.
מה שלא יעשה מעכשיו נראה דגל פלסטין מול העיניים. יעשה סלאלום ימינה - דגל. יזגזג דרך האמצע, דגל. יגביה ברכות מעל השוער, דגל. תיקול לשוקית, דגל, דגל, דגל.
רק בריאות, כן?
העבודה הכי מתגמלת בעולם זה להיות קינגס קאנגווה. כולם יודעים שאתה הזר הכי מבריק בישראל. גם אתה יודע. צורת ההליכה שלך מספרת את זה. וכשאתה, כלומר קאנגווה, פותח מבערים של ספירנט או דריבל, כל מי שעל הדשא, או ביציעים, או ברדיוס 20 ק"מ, נראה כאילו הוא בהילוך איטי. ומסורבל. ואפור.
רק שהקוסם קאנגווה מאוד מקמץ בקסמים שלו. במיוחד העונה. לפעמים זה נראה כאילו הוא עושה טובה. כישופים כמו הצמד מול מכבי ת"א מתרחשים במשורה מדי. התוצאה היא שכשהוא דוחק משני מטרים מול בלם רדום – רדום פיזית, עם נחירות וחלומות יפים והכל - אנחנו מתפעלים כאילו מי ישמע מה ראינו הרגע.
הזר המבריק בישראל. קינגס קנגאווה
(צילום: עוז מועלם)
גם זו, האמת, סוג של גדולה של כוכב כדורגל: להוליך את האוהד הממוצע למקום שבו הוא יתפעל מכל מה שלא תשלוף לו מהשרוול. ארנב לבן או טישו מלפני חודש.
העבודה השנייה הכי מתגמלת בעולם זה להיות ירדן שועה. לדעת שמבין הישראלים שמשחקים בארץ אתה הכי מבריק על הדשא. והכל, כלומר כמעט הכל, נעשה בהליכה. עם חולצה שניחוח לבנדר־אורנים של המרכך נשאר עליה אחרי 90 דקות. והאמת, למה לרוץ יותר מדי? עם העיניים אתה, כלומר שועה, מזיז ימינה, שמאלה, את השחקנים שסביבו. ואת האלפים שביציעים.
אין ספק, גם אם במדינות אחרות זה פחות היה עובד, אצלנו שווה להיות השניים הללו. ככה או ככה, שועה או קאנגווה, בעוד שבוע וקצת מהיום, יהיה פה אחד שייקח אליפות, וכנראה את תואר שחקן העונה, בהליכה.
