רועי חסן רועי חסן צילום: ינאי יחיאל
הסיבה העיקרית לכך שכדורגל הוא ענף הספורט האהוב ביותר בעולם היא כי במשך שנים ארוכות מאוד הוא היה הרבה יותר מענף ספורט, ולמעשה שימש כשיקוף של החברה האנושית. האהדה והיריבות היו על בסיס מעמדי או פוליטי, ההזדהות עם הילד שגדל בשכונה והפך להיות הקפטן והגיבור של הקבוצה העירונית, ומושגים גדולים ומופשטים כמו אהבה, שנאה וצדק, שנכנסו לפרופורציה של מאה מטר דשא עם שני שערים וכדור.
צריך לומר ביושר, עידן הכסף הגדול (מדי) ועזרי השיפוט הטכנולוגיים שינו את פני הכדורגל ועקרו ממנו את האלמנט הכי יפה במשחק הזה – הרומנטיקה.
3 צפייה בגלריה
לאו מסי
לאו מסי
חוזר לטנגו אחרון? מסי
(איור: ליאו אטלמן)
3 צפייה בגלריה
שער מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", היום
שער מדור הספורט של "ידיעות אחרונות", היום
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", היום
לדעתי, הסיבה שקולות הרחש־בחש סביב חזרתו האפשרית של לאו מסי לברצלונה כל כך מסעירים ומרגשים אוהבי כדורגל רבים, היא קודם כל כי השיבה הביתה של הסמל מעוררת סימן חיים מזמנים שנדמה שהיו ואינם עוד. הילד שעזב את מולדתו בגיל 13 ועבר לברצלונה, צמח והתפתח להיות השחקן הגדול בזמננו (יש האומרים הגדול בכל הזמנים, אבל לא ניכנס לזה עכשיו) והוביל אותה לעשר אליפויות בליגה הספרדית ולארבע זכיות בליגת האלופות, אחרי שנתיים בגלות פאריז, חוזר ל"ריקוד (הטנגו) האחרון" שלו בברצלונה. היש רומנטי מזה?
ואולי, אם כל הדבר הזה היה אך ורק במישור הרומנטי, היה בו טעם לפגם. בכל זאת, אנחנו מדברים על ספורט תחרותי והישגי מאוד, ואף אחד – כולל מסי עצמו – לא היה מוביל מהלך כזה אם זה לא היה מהלך נכון וכדאי לברצלונה במישור המקצועי. זה לא סוד שמסי נמצא בשלהי הקריירה, אך רק לפני ארבעה חודשים הוא הראה לעולם כולו עד כמה כישרונו בלתי נדלה כשסחב אחריו נבחרת לא מבריקה (בלשון המעטה) לזכייה בגביע העולם אחרי 36 שנות מדבר, הן כשחקן מוביל על המגרש והן כמי שגרם לשחקנים סביבו להאמין שהוא זה שייקח אותם אל הארץ המובטחת.
3 צפייה בגלריה
לאו מסי
לאו מסי
בדיוק מה שברצלונה זקוקה לו. מסי
(צילום: AP)
האיש שיגרום לבארסה להאמין זה בדיוק מה שברצלונה הצעירה והמתחדשת, עמוסת הכישרון אך גם חסרת הניסיון, זקוקה לו. האיש שיגרום לה להאמין, אבל להאמין באמת, שאיתו הם יוכלו להחזיר עטרה ליושנה ואת המועדון המפואר הזה לקדמת הבמה האירופית.
למעשה, הזכייה במונדיאל הייתה אמורה להיות אקורד הסיום בסימפוניה המכשפת שנקראת לאו מסי. אין לו מה להוכיח יותר, הוא כבר זכה בכל, ולכולם היה ברור שכישלון נוסף של פ.ס.ז׳ בליגת האלופות יוביל לעזיבה. והכישלון, כצפוי, אכן התממש. פ.ס.ז' במתכונתה הנוכחית היא יותר תוכן שיווקי מאשר קבוצת כדורגל. לא מזמן נתקלתי בפרסום של קבוצת הכדורגל הגדולה בכל הזמנים לפי מודל הבינה המלאכותית של chatGPT, שחקנים מדהימים אחד־אחד, בהחלט מהגדולים ביותר. אבל – בדיוק כמו פ.ס.ז' – בתור קבוצת כדורגל, הסיכוי שלה לעבור את באיירן מינכן בשמינית הגמר היה זהה לסיכוי של מכבי חיפה לזכות בליגת האלופות. זאת אומרת, שלכולם היה ברור שמסי יעזוב בסוף העונה. השאלה הייתה רק לאן, כולם היו בטוחים שהוא ילך לאיפה שיתנו לו חוזה גדול יותר משקיבל הנמסיס שלו, כריסטיאנו רונאלדו, בערב־הסעודית.
אבל מסי כמו מסי, לא מוכן שאף סופר צללים יכתוב את הסיפור שלו ומתעקש שנזכור אותו לא רק כשחקן הגדול ביותר, אלא גם כרומנטיקן האחרון של הכדורגל.