פנטזיה... היא דבר מתעתע, מצד אחד קל מאוד לדמיין את אותה פנטזיה, מצד שני, התחושה שזו פנטזיה ובלתי אפשרי להשיג אותה. אנשים בהחלט אוהבים לפנטז, נכתבו על כך שירים, סרטים, ספרים ואפילו ציורים. ועדיין, פנטזיה היא דבר חמקמק, יכול להיות שהיום תחלום משהו אחד ומחר משהו אחר. היום אתה נשוי לסינדי סוויני, מחר לשרון סטון. הכול יכול לקרות בנבחי הפנטזי.
על בסיס החשק הבלתי ניתן לטשטוש הזה, המציאו את הפנטזי. כדורגל, כדורסל ופחות או יותר כל ענף ספורט. וכך בתחילת כל עונה, החיידק נדבק בכל אוהד ספורט. אם לא הספיקה האינטנסיביות של המשחקים עצמם, הפנטזי הוסיף רובד נוסף למשחקים. משחק בין חטאפה לאלצ'ה הפך לגורלי, כי השוער שלי מחטאפה. או משחק בין שיקגו בולס לשארלוט הורנטס באמצע הלילה הופך לקריטי, כי לונזו בול מסר אסיסט אחד פחות ממה שהייתי צריך וב-4 וחצי אני מרגיש נבגד ולא בגלל שהאקסית שלי ברחה מהבית.
זה כאילו שלקחו את המשחק "מנג'ר" ושידרגו אותו למציאות. הפכו כמיהה וחלום לקצת יותר מציאותיים. והרווח הוא לצחוק על חברים שנפלו באותו סופ"ש, רק לגלות שסופ"ש אחרי אתה הופך למושא ללעג אחרי שחלוץ העולה החדשה שבנית עליו, החמיץ ממטר, האשים את השופט וקיבל אדום ומינוס 3 נקודות.
הפנטזי הכי מיוחד הוא עם חברים, או קרובי משפחה, שם באמת יש לך סיכוי לנצח, בשנים האחרונות, אני מתחרה בליגה הספרדית על הבכורה נגד אחי וגיסי. קרב מתיש שנמשך כמו מרתון לאורך עונה שלמה, מזיעים על כל נקודה, גונבים שחקנים בזמן שאחד מאיתנו ישן ובסוף המנצח מקבל גולדה, מדובר על תיבול חברתי שהנשים במשפחה לא מבינות על מה המהומה הגדולה. גולדה! זו המהומה הגדולה.
פנטזי יורובאסקט
האם המין האנושי מסוגל לתפוס פנטזיה כמשהו מוחשי? האדם חי מפנטזי, ניזון מרגעים שלא התקיימו במציאות. כבר כמה מאתינו יגיעו להיות מאמן נבחרת ישראל? בית הלחמי יש רק אחד ולפניו היו גודס, קטש וצביקה שרף, ארז אדלשטיין, אנשים שהימרו על כדורסל כחיים ובנס וכישרון הגיעו עד הסוף, ואנחנו... סוערים בתוך חיינו, בתוך הבריכה הקטנטנה שלנו, עם הילדים, המשפחה והעבודה שמעניינת מתי מעט. אבל יש לנו את הפנטזי.
הפנטזי האחרון שעשיתי היה ביורובאסקט, דונצ'יץ' נכנס למזלי וגם אחרים, למשל מרקאנן. ליוקיץ' אהובי לא היה מקום. וכך נשארנו עם תומר גינת (אבדיה יקר מדי), אפילו ים מדר לא נכנס. ואפילו זרקתי כמה איסלנדים כי הם לא רק נמוכים, אלא גם זולים. והטורניר קיבל רובד חדש לגמרי, פתאום משחק בין בלגיה לאיסלנד היה קריטי. אמנם לא צפיתי בו, אבל זה לא היה רחוק מכך, עקבתי אחריו כמו סוכן חשאי מטורלל, מספיק בכדי להבין שאני עמוק בתוך הפנטזי. מנסה לחיות חלום רחוק שאולי בית הלחמי יכול לחלום עליו, מקסימום רוב פלינקה.
ליגת אלופות
השבוע יוצאת לדרך המלכה, ליגת האלופות, ויש קבוצה אחת שלפתע פתאום מקבלת את מלא תשומת ליבי, במשחק שספק אם מזיז למישהו קמיצה, אלמלא הפנטזי (והוינר) ופתאום הפך למשחק ששווה יותר מסתם קריצה. כולנו כך ביום בהיר סומכים על חלוץ שנראה כמו קציצה, אבל שייך לספורטינג, שמארחת את קייראט הנמושה של הישראלים. מכאן הבחירה בחלוץ אלמוני בשם לואיס סוארס (לא המפורסם) הפכה נפוצה. בצד השני של העיר, גם בנפיקה מקבלת עוד קבוצה שלא שייכת למעמד ומועמדת למחיצה בדמות קרבאך. כנראה ששחקנים כמו פאבלידיס ואיבנוביץ' מאוד פופולריים בחיי הפנטזיסטים.
ללא סנטימנט
מה שחשוב בפנטזי, אסור שיהיה לך ערך סנטימנטלי, מלבד נקודות. למשל, לא להכניס את אוסקר גלוך ל-11, במיוחד אם הוא משחק נגד אחת מאריות אירופה כמו אינטר. אבל, בגלל שאנחנו פנטזיונרים, אוסקר יקבל מקום, כי בכל זאת, אם יכבוש, זה רווח כפול. זו מלכודת שאני חוטא בה לעיתים קרובות ואף מתרסק עימה לעיתים עוד יותר קרובות.
הנבואה ניתנה לשוטים, ובכל זאת, אי אפשר להפסיק את הדגדוג. שומעים פודקאסטים ופרשנים מדברים ללא ענווה על כך שמומו סלאח הוא מתנה, זה גורם לך להרגיש כאילו אתה חכם יותר מאחרים ואז מגיעה שריקת הפתיחה ו-80 אחוז מהמשתתפים שהשקיעו רוב כספם בחלוץ המצרי מגלים שהתרסקו יחד עם כולם, הוא אפילו לא בעט לשער. ואם כבר הצליח, אז הוא לא שובר השוויון, כי לכולם יש אותו.
לכן האמיצים הם לרוב גם המצליחים, או המתרסקים. אין באמת שיטה, מלבד להתפלל, וגם זה לא בדיוק עוזר. הכל נדמה רנדומלי בצורה משעשעת וזה מה שהופך את הפנטזי למשחק שלפחות בתחילתו כשעוד יש סיכוי, לממכר ומלהיב.
ובכל זאת, פנטזי או לא, עדיין יש מספר אילוצים. החלום הרטוב מכיל בתוכו התקפה של הולאנד, אמבאפה וימאל, אך יש מגבלת תקציב שגודעת פנטזיה שכזו, שבמציאות יכולה לקרות רק בעוד 20 שנה במשחק ותיקים. לכן אפילו במשחק הזה, יש מגבלות ועיגולי פינות.
פעם לוזר תמיד לוזר?
וכיאה לכל דבר טוב שנגמר, הפנטזי נגמר מהר יותר מאשר התחיל... אחרי מחזור אחד, אני מפגר כבר ב-30 נקודות אחרי המקום הראשון ואחרי המחזור השני כבר ב-65 ואחרי כן, מתחילה ירידה ביכולת. זלזול, פתאום מחלת השיכחה עוטפת אותי, מחזור שלישי ושכחתי מהחילופים, שמיני כבר בכלל לא בעניין (אלא אם כמובן מדובר על פנטזי נגד חברים). הדעיכה מתגברת, ההתלהבות נסה ונשארת רק התקווה, התקווה לעונה הבאה, אולי אז יפציע איזשהו נס.
לסיכום
האנושות זקוקה לתקווה, אך תקווה היא דבר חמקמק, כמו מים חמים מהדוד ביום קפוא שחברה שלך גמרה, למרות שאתה הדלקת את הדוד. תקווה היא סוג של פנטזיה, אמונה שתמיד יכול להיות יותר טוב, הבודהיסטים קוראים לזה המקור של כל הכאב, אבל מי אנחנו בני אדם, אם לא נפנטז על עתיד טוב יותר. יום זורח יותר, עת עצומה יותר. וכך בין כל הרגעים הקטנים והיפים של החיים, הפנטזי מעניק לנו עוד רגעים שכאלה, שניתן לצרוח "יש" סמוך לחצות, כי איזה חלוץ ארמני כבש ומיד לשלוח הודעה בקבוצת הפנטזי, "אמרתי לכם".
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד:
כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים
אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים
אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש
