בתחילת קיץ 2001 פגשתי את כריסטיאנו רונאלדו לראשונה. שבועיים קודם לכן הגיעה אליי אימו, בזמן שעבדתי כסקאוט עבור בנפיקה ליסבון, כדי שיעבור מספורטינג לבנפיקה. ראיתי נער ביישן, רזה, כבר אז גבוה, מנומס, שהיה דומה לחלוטין לאביו, שהיה אפסנאי במועדון הכדורגל אנדוריניה שבו שיחקתי באמצע שנות התשעים.
כריסטיאנו ניגש אלינו, לחץ את ידי, לא דיבר הרבה והביט לעיתים קרובות ברצפה, כשהוא מקשיב בדממה לשיחה ביני לבין אימו. כילד הוא עזב את מדיירה לליסבון כדי לשחק בספורטינג, אך כבר באותה תקופה שמו היה מוכר כשחקן מעולה בעל פוטנציאל אדיר. מעברו לבנפיקה לא התאפשר בשל הסכם ג'נטלמני קודם בין המועדונים, אך מעולם לא שכחתי את הפגישה ההיא במסעדה שנקראת "לאס וגאס", בעיר פונשל, בירת האי מדיירה.
רונאלדו המשיך לשחק בספורטינג, הציג במדיה יכולת מצוינת והפך לשחקן הנבחרות הצעירות של פורטוגל, וכבר אז שמו הוזכר ודובר רבות בתקשורת הספורט במדינה. האהבה והתשוקה שלו לכדורגל גרמו לו לגדול במהירות כשחקן, עם ביצועים גבוהים ופיתוח יכולות אישיות.
בשנת 2004, לאחר מעבר מסעיר למנצ'סטר יונייטד שכבר עורר הד תקשורתי עצום, זכה רונאלדו לאות הוקרה מממשלת המחוז של מדיירה. פגשתי אותו אז בפעם השנייה בחיי, והוא כבר היה מפורסם ברמה בינלאומית. אני עדיין זוכר כיצד זיהה אותי כשהביט בפניי, אך לא זכר בדיוק מאיפה, וכשסיפרתי לו הוא צחק.
בתחילת 2005 פגשתי את אביו ומכרי הוותיק, ז'וזה דיניס אביירו, בפעם האחרונה. בשיחה ההיא, כמה חודשים לפני שהלך לעולמו, בחלקו האחורי של אוטובוס ציבורי בדרך למעלה לסנטו אנטוניו (החלק העליון של פונשל), הוא סיפר לי כמה הוא גאה בבנו. הוא הסביר לי שהשם שנבחר לילד היה תוצאה של הערצתו לנשיא האמריקאי רונלד רייגן, ושהוא סירב לחיות באורח החיים ראוותני שרונאלדו יכול היה לקנות לו באותה עת, והעדיף להישאר נאמן לאורח חייו של אדם פשוט שכל רצונו הוא הצלחתו של בנו האהוב.
אייקון פורטוגלי. רונאלדו
(צילום: Lars Baron/Getty Images)
אייקון, גיבור, סמל
השאר כבר שמור להיסטוריה של הכדורגל. עונה אחר עונה, כריסטיאנו רונאלדו הפך לשחקן כדורגל מהטופ העולמי, ברמה שרק מסי יכול היה להגיע אליה. תארים, שערים, שיאים - רונאלדו כתב את שמו בין השחקנים הגדולים ביותר בכל הזמנים. עבורי, כריסטיאנו רונאלדו הוא פשוט ה־GOAT (הגדול בכל הזמנים). למה לא מסי, שואלים אותי לעיתים קרובות, אך התשובה שלי פשוטה: רונאלדו יכול לעשות כל מה שמסי עושה, אבל הרבה יותר קשה למסי לעשות כל מה שרונאלדו עושה. שניהם שחקנים גדולים, אדירים, יריבים גדולים ב־20 השנים האחרונות, אך הדעה שלי מעוצבת על סמך היכולת שלו לעבוד קשה כדי להגיע לביצועים הטובים ביותר.
ביום חמישי האחרון התעורר העולם עם ההודעה כי רונאלדו מסיים את הקריירה הבינלאומית שלו בנבחרת פורטוגל. מה שקרה בשבועות האחרונים לא היה צריך לקרות לעולם, אך כל התגובות מכל העולם הן הוכחה לכך שרונאלדו הוא אייקון, גיבור, סמל. בקרוב, אני מקווה, רונאלדו יבקיע את שערו הרשמי ה־1,000. ייתכן אפילו שהעונה הזו תהיה האחרונה שלו ככדורגלן.
באופן אישי, בעוד רעידת האדמה בעקבות הודעתו עדיין נמשכת, אני יכול לחלק את הכדורגל הפורטוגלי לשני חלקים: לפני כריסטיאנו רונאלדו ואחריו. כשאני מסתכל אחורה על כל השנים הללו, אני יכול לומר שהוא הגשים את כל הציפיות שהיו לאביו בראש. זה מה שאגיד לו בפעם הבאה שאפגוש אותו. בלשון הפורטוגזית, "Obrigado, Ronaldo" – כלומר, תודה, רונאלדו. היית הכי טוב. הגדול בכל הזמנים.
