מוּצָ'אצ'וֹס, אָאוֹרָה נוֹס ווֹלְבִימוֹס אָה אִילוּזְיוֹנָאר, כלומר "בחורים, עכשיו חזרנו להאמין", קהל האלביסלסטה שר עכשיו בתוגה. כמעט בלחישה.
אנחנו מחוץ לאל באריו, בר קטן בז'בוטינסקי ר"ג, אחד ממעוזי אוהדי ארגנטינה. מאות בתכלת־לבן, בירות ביד, נאספים ברחוב, מול המקרן, לחגוג רבע גמר. רק שעכשיו, כשמצרים עוקצת שוב ועולה ל־0:2, היקום שכאן עוצר מלכת. ז'בוטינסקי הסואן משתתק. אוטובוסים עוצרים בחריקה. אנשים קופאים עם שתי ידיים על הראש. חשכה נופלת על הרחוב. זה ברור. הסיפור נכתב מראש. ניימאר הלך הביתה, רונאלדו הלך, והנה תורו של מסי. לאלוהי הכדורגל יש מסר ברור לזקני השבט: עשיתם את שלכם. תתקדמו.
מוּצָ'אצ'וֹס, אָאוֹרָה נוֹס ווֹלְבִימוֹס אָה אִילוּזְיוֹנָאר, שוב הקהל מתחיל. מהצד זה נשמע כמו קינה. כזאת שחופרת עם כפית בנפש. יש משהו פוטוגני בכאב של ארגנטינה. "כשאתה בוכה, ארגנטינה בוכה איתך", אחת העיתונאיות תגיד למסי אחרי שהכל ייגמר. זה משפט שהולך יפה עם שקיעה. על פחות מזה כתבו את דונט קריי פור מי ארגנטינה.
מקודם, בדקה ה־21, כשמספר 10 עמד על הנקודה הלבנה, והתכוון לרוץ לבעוט, הרמתי נייד לצלם.
"הלו, לא לפני", בחור שרירי, לבוש בחולצת החוץ הסגולה של ארגנטינה ממונדיאל 2022, נלחץ מאחורי. "אל תדאג, זה גול, עליי", נתתי מילת ברזל. ואז, אחרי שקרה מה שקרה, נהיו עניינים. "אמרת שזה עליך", השרירי שכח מהמחמיצן על המסך. "אמרו לך לא לצלם", גברת מהצד הצטרפה.
בלי לעשות להם נאחס
(צילום: ליאור בן עמי)
לא נעים להיות המנחוס של דרום־אמריקה שלוחת ז'בוטינסקי. בראש אני כבר מתכנן נתיב בריחה. רק שלמקרים כאלה מסתובבת בינינו איזו אגדה דשא שמשכתבת את עצמה 24/7.
תכף, כשעשר דקות יישארו, והחמצן יאזל במעוז המוצ'אצ'וס, ולאנשים סביבי ייעלם גוון הצ'וריסוס מהפנים, התור של מסי יגיע. האיש ייתן שיעור באיך לנצח את עצמך, אחרי פנדל נוסף שאתה מחטיא; ואיך להוביל חבורה שמשחק ההגנה שלה נראה כמו קזינו. כל התקפה שלישית זכייה; ובעיקר איך להביס את השמיים מעליך שכתבו סיפור על כוכבים מזדקנים שהולכים הביתה.
והנה עכשיו רעידת האדמה מאטלנטה מתרגשת על ר"ג. אנשים באוויר, משפריצים אלכוהול, מסי־מסי משתחווים למסך, "וָאמוֹס, אַרְגֶנְטִינָה סָאבֶס קֶה טֶה קְיֶירוֹ" - כלומר "קדימה ארגנטינה, את יודעת שאני אוהב אותך", שואגים לעולם.
בשעות הבאות ישראל תצהל עם הארגנטינאים, ותחבק חזק מדי את המפסידים. מ"מים של מאמן מצרים עם דגל ישראל, או של מסי בדמות שרון בתעלת סואץ, יופצו.
הוא עוד פה. מסי
(צילום: REUTERS/Amanda Perobelli)
הבשורה הטובה היא שמסי עוד פה, במונדיאל. עוד לא הסתיימו המלחמות שהוא צריך להילחם בשבילנו. הבשורה הפחות מוצלחת היא ככל ששלבי המונדיאל מתקדמים, נשאר פחות את מי לשנוא.
עכשיו בכל אופן, השרירי עם החולצה ממונדיאל 2022, ניגש, מציג את הנייד שלו. יש שם פרק מתהילים. "כל המחצית השנייה קראתי את זה". הוא אומר. "התפללתי ותוך כדי אכלתי צ'יזבורגר. אלה חיינו".
הקסם האנגלי
מודה, אני חושש לשלומה של נבחרת אנגליה. כמה הרבה קסם יש לה, ככה היא מכמירת לב. אחת שקורסת לתוך עצמה מעומס הציפיות והיעדר המודעות העצמית.
ההעפלה לרבע הגמר גבתה מאנגליה מחיר. הקשר ג'ורדן הנדרסון, שבכלל לא שותף במשחק, נפצע בחגיגות לאחר שניסה לקפוץ מעל שלט פרסום, ונשלח לניתוח; הארי קיין איבד את הקול, ובראיון שאחר כך השתנק כמו מאיר איינשטיין בפארק דה פראנס; בלינגהאם הציע יום חופש לכל הממלכה ושלח את קיר סטארמר להתבודד עם מחשבון.
לפעמים המציאות מרימה אותך כדי שההתרסקות תהיה מפוארת יותר. ואצל נבחרת אנגליה, היסטורית, ביולוגית, מדעית, יש פער לא ניתן לגישור בין הציפיות, האופוריה, לבין מה שממתין לה בסבלנות בהמשך הדרך.
ובהמשך הדרך הזאת, כשהיא תתעורר מההנגאובר ותיקח שניים אופטלגין, ספק אם תראה אור שמש. הולאנד עושה צל גדול. ועכשיו נוספה לו מטרה: להוכיח שהוא החלוץ הגדול בעולם, ולא הארי קיין, כמו שהיו שהתבלבלו לחשוב לאחרונה.
זה עלול להיגמר במפח. לנבחרת שובת הלב הזו יש נפש רכה של ילד. בדאגה של אמא אני אומר את זה. הפסד ירסק את אנגליה. ניצחון, אחרי החגיגות שראינו, עלול להיות אפילו יותר גרוע.
