הכדורגל האנגלי התנהל בעשור האחרון בצלם של צמד אייקונים - פפ גווארדיולה ויורגן קלופ. למאמנים האחרים לא היה סיכוי להתבלט או לאתגר את היריבות הדו-ראשית, שלא השאירה מקום למשהו אחר עם אין סוף כריזמה, כמו גם כדורגל יצירתי ודורסני שלא נראה לפני כן בממלכה. גם את האליפות בעונה שעברה, בה זכתה ליברפול, רבים מייחסים בצפון אנגליה לירושה שהותיר המאמן הגרמני למחליפו, ארנה סלוט, שהתקשה להוכיח העונה שהם טועים עם התרסקות קולוסאלית, שכמעט הסתיימה ללא כרטיס לליגת האלופות.
המאמן שהכי הרגיש זאת על בשרו היה מיקל ארטטה, שבמשך שלוש שנים היה שם, נתן פייט לספרדי והגרמני, אבל בכל פעם הסתפק בעוד סגנות של ארסנל - פעמיים לסיטי ופעם לליברפול. כמה סמלי שיומיים לאחר שחגג אליפות היסטורית עם התותחנים (כשהיה בכלל בביתו, עם משפחתו, בעקבות תיקו 1:1 של סיטי מול בורנמות') ירד רבו פפ סופית מבמת הפרמייר-ליג: המלך הישן עזב - יחי המלך החדש. הוא אמנם אפור יותר, טקטי יותר, הגנתי יותר - אבל מלך. הערב (שבת, 19:00), פחות משבוע אחרי שהשלים סופית את ההשתלטות על האי הבריטי - הוא יתייצב לגמר ליגת האלופות מול האלופה המכהנת, פ.ס.ז' ומול מי שהדריך אותו במחלקת הנוער של ברצלונה, המאמן לואיס אנריקה - כשהפעם הוא רוצה לכבוש את אירופה כולה.
בניגוד לצמד הענקים שנחתו באנגליה ככוכבי רוק, ארטטה עשה את הדרך בצפון לונדון מלמטה. הוא נמנה על רשימה מאוד מצומצמת של מאמנים, בטח בעידן הפרמייר-ליג, שזכו באליפות אנגליה עם קבוצות בהן גם שיחקו. למעשה, אם מסתכלים על השחקנים איתם שיתף פעולה על הדשא באמירויות - הוא כנראה אחד האחרונים שהאוהדים בצפון לונדון היו רואים בו כ"בוס" שיוביל אותם לאליפות הנכספת אחרי בצורת בת 22 שנה, בדומה לג'ורג' גרהאם, שעשה זאת עם ארסנל 1991, שגם אז לקחה את הכתר מליברפול.
כן, הוא היה אהוב, מוערך, גורם משמעותי בקישור של האדומים-לבנים, אבל בדומה לניגודיות מול פפ-קלופ - הוא לא היה הכוכב הגדול ביותר, בטח לא הנוצץ שבהם - כאשר שתי עונות האחרונות (מתוך חמש - בהן שימש קפטן) גם הפכו אותו לדמות משנית בהצגה עם פציעות חוזרות ונשנות – לפני שהחליט לתלות את הנעליים בדרך לקריירת אימון, שהתבשלה אצלו היטב בפנים לקראת השיא: חגיגות האליפות באצטדיון סלהרסט פארק ביום ראשון האחרון – שקבעו עידן חדש בארסנל.
4 צפייה בגלריה
ארטטה כשחקן-קפטן, מניף את מגן הקהילה אחרי ניצחון על צ'לסי
(צילום: Justin Setterfield/Getty Images)
הווייב הנכון
"כשגרהאם פוטר בתחילת 1995/96, הייתה סביב המועדון תחושה של אובדן עמוק", כותבת איימי לורנס מ'האתלטיק'. "גרהאם הטביע חותם עצום על ארסנל והפך את הניצחון לחלק בלתי נפרד מהזהות שלה. המוטו שליווה אותו היה 'תזכור מי אתה, מה אתה ואת מי אתה מייצג' - הוא ביטא את הדרך שבה ראה את תפקיד המאמן: לא רק דמות מקצועית, אלא גם דמות שמגלמת את רוח המועדון".
כשוונגר הגיע להייבורי, הוא כבר שינה את פני ארסנל לחלוטין. "הוא העניק לקבוצה אמונה בלתי נתפסת", כפי שהיטיב לנסח הפרשן ואגדת ארסנל פול מרסון. הוא הרחיב את גבולות החשיבה במועדון, השליך לפח תרבות תזונה (ואלכוהול) שעיכבה את כל הממלכה - והפך את הכדורגל לאמנות. כשעזב אחרי 22 שנה, לצד תחושת שובע מצד האוהדים - שכבר לא הסתפקו בעוד עונה בליגת האלופות, גם קינן החשש שתקופה שהסתיימה לא תחזור.
ארטטה נכנס למועדון אחרי אונאי אמרי, שפוטר בנובמבר 2019, כשנה וחצי לאחר שמונה. "אני אשרוף כל טיפת דם עבור מועדון הכדורגל הזה כדי להפוך אותו לטוב יותר", הצהיר ארטטה, שהגיע ללא ניסיון מלבד היותו עוזר לפפ גווארדיולה בסיטי - אבל הצליח לגעת בנקודה שבאנגליה מאמינים שעשתה את ההבדל בבנייה הנוכחית של ארסנל. "האווירה סביב הקבוצה חייבת להשתנות, ובלי האוהדים זה לא יקרה. אנחנו חייבים ליצור את ה'ווייב' הנכון, את האנרגיה הנכונה, וכל אדם בארגון צריך להרגיש שזו פריווילגיה להיות כאן. אין דרך אחרת".
קצת יותר מחצי שנה לאחר מכן, ארסנל כבר זכתה בתואר משמעותי ראשון אחרי שלוש שנים - הגביע האנגלי, עם ניצחון בגמר על צ'לסי. אבל בליגה הגאולה התעכבה. בשתי העונות הראשונות עם ארטטה סיימה ארסנל במקום השמיני - ומטבע הדברים, סימני שאלה החלו לצוץ. האוהדים שמאסו בלהסתפק במקום בליגת האלופות כבר ספרו שש עונות מחוץ למפעל - אבל לקראת עונת 2022/23 – התחיל להגיע השינוי לו כל כך ציפו בצפון לונדון.
(ההמנון שכבר הפך למסורת בפתיחת המשחקים באמירויות)
המילה שחזרה שוב ושוב בתחילת עידן ארטטה הייתה "סטנדרטים", ושחקנים שלא עמדו ברף מצאו את עצמם מחוץ למועדון, ביניהם מסוט אוזיל ופייר-אמריק אובמיאנג. ומה עם האווירה? המאמן הצעיר (44) דקדק בה הרבה, עד כדי בחירת ההמנון שכבר הפך למסורת בפתיחת המשחקים באמירויות - "North London Forever".
במקביל לשינויים האווירתיים (כמו הסרת הגג במנהרת השחקנים באמירויות כדי לחבר יותר בין הקבוצה לאוהדים) החלה להיבנות קבוצה צעירה ומוכשרת עם כוכב הבית בוקאיו סאקה, שהבריק כמעט מדי שבוע, הקפטן החדש מרטין אודגור שניצח על המרכז ובעל הבית במרכז ההגנה - וויליאם סאליבה. אבל אחרי שלוש עונות של כמעט, כאמור, ארסנל הפכה שם נרדף לקריסה ברגעי האמת - עד העונה הנוכחית, בסופה ארטטה החל לכתוב פרק חדש ובלתי נשכח.
4 צפייה בגלריה
חוגג עם השחקנים העפלה לגמר ליגת האלופות. ארטטה
(צילום: Justin Setterfield/Getty Images)
"הוא בנה את הקבוצה משילוב של פרגמטיות ורעב לניצחון של גרהאם ליכולת של ונגר ליצור סביבת עבודה מחברת, תומכת ומעצימה עבור השחקנים", כותבת לורנס. "מאז מונה למאמן, ארטטה הקפיד על כל פרט קטן - מהכנה מקצועית ועד יצירת תרבות מועדון חזקה - מתוך אמונה שכל פרט יכול להשפיע".
והקולות שלעגו על כך שמדובר באלופה הכי משעממת בהיסטוריית הליגה? "העונה הנוכחית הוכיחה שארטטה אינו רק מאמן קפדן, אלא מנהיג שהצליח להחזיר את ארסנל לפסגה. גם אם הוא לא זוכה תמיד להערכה מבחוץ, בתוך המועדון הוא נהנה מאמון, אהבה והערכה מוחלטת - ובסופו של דבר, זה מה שחשוב לו באמת".
