"בשנה הבאה נשב על המרפסת" (צילום: יובל דקס, רשות הטבע והגנים)

צלילה באילת בתוך יופי ושקט שאין כמותם

למטייל הישראל אין יותר מדי הזדמנויות לצאת אל הטבע המקומי ולשכוח מהכול; הארץ קטנה ומצולקת מדי. גם אם יתבודד על פסגת פיסטין נידח בערבה, גדר גבול ישנה תזכיר לו היכן הוא נמצא. ובצפון, גבוה וירוק ככל שיגיע, מסוק קרב יטרטר מעליו ויסגיר את המתח השורר בגבולות הטעונים שלנו.
אחת הדרכים הבדוקות לשכוח מהכל היא לרדת לאילת ולצלול. רגע אחד אתה עוד מתבשל בחום הכבד בחליפת הצלילה, פוסע בהליכת ברווז בגלל הסנפירים, עמוס ציוד ומשקולות. שנייה אחר כך אתה נעלם במים הקפואים והופ - זהו. אתה נמצא בעולם שנראה, מרגיש ומתנהג אחרת לגמרי. כאילו טבלת בבת אחת באיזו בריכה פרהיסטורית ואתה מוקף יצורים יפהפיים; אלמוגים, שושני ים, קיפודים ודגים בכל הגדלים והצבעים. והכי חשוב - השקט. זה השקט שבו אתה שומע רק את נשימותיך שלך, שואף ונושף, כאילו גם אתה חזרת לשלב הקדמוני שבו האדם היה סוג של לטאה ימית, הרבה לפני שיצאה מהמים, הזדקפה, החלה ללכת על שניים ולהחריב או לאכול את כל מה שנמצא סביבה.
צוללים באילת צלילה אילתצוללים באילת צלילה אילת
צוללים באילת צלילה אילת
(צילום: shutterstock)
וככל שאתה מעמיק לצלול, כשיש מעליך עשרה או 20 מטרים של מים, השקט נעשה עמוק יותר, המים כחולים והיצורים תימהוניים. מכאן השעות עוברות כמו דקות. המדריך הוא זה שבדרך כלל מזכיר לך שאין ברירה, עליך לחזור למציאות שלך בעולם רועש, חם ואלים, המאוכלס ביונקים טכנולוגיים קצרי רוח, שאתה אחד מהם.
(יקיר אלקריב)

שיחת נפש עם פרה. או למור

לעזוב הכל כדי להיות שוליה בספארי. בעצם, אפשר גם אסיסטנטית של רועה צאן. והכי טוב, להוביל פרות למרעה. למה? כי ישבנו, מאוד מזמן, במרפסת אצל משפחת רותי וזולו פלס במושב אלמגור. שתינו קפה ואכלנו חסה. ואז רותי קראה פתאום: "מרגלית". ציפינו לזאבה שלהם. זאבה אמיתית שתיפקדה ככלבת רועים ושמירה, אבל מפינת הגינה הגיחה פרה צעירה בדילוגים אדירים, ונשארה לשבת ולשוחח עימנו. תכירו. זו מרגלית. זו משפחת רוסו. קחי חסה, מרגלית.
מאותו רגע היינו צמודי-מרגלית, כולל שיחות נפש, וזה הוסיף קומה של מנוחת נפש לחופשה שלנו. ככה למדנו מה בדיוק מורעף עלינו בעודנו מבלים עם בעלי חיים. ולמה אנחנו נושמים יותר טוב. בעצם, כל מה שיכלול התבוננות בבעלי חיים, ליטופם, יצירת קשר איתם, רצוי בסביבה של טבע. אל תיתנו לנו שדרת מעצבים, בית קפה מסוגנן או רובע משולב של אופנה ומסעדות. תעזבו אותנו באמא שלכם לטובת דיאלוג עם קוף למור קטן.
בכל מקרה, הכי טוב בספארי. אינכם חייבים להתנדב כשוליות מטפלים, ואז לקוות לרכוש אוכל אסתטי ב-"בוטיק-הכל-לג'ירף" במקום האיחחס שהם מחלקים שם. בשביל להתבונן בלמורים הינכם יכולים פשוט לשתות קפה בבית הקפה של הספארי (כן, ברמת גן) ולהשתגע מהלמורים הקטנים שמבצעים עבורכם נאמבר של טרזן בהתעמלות אמנותית.
משפחת רוסו מתבודדת עם למורים בספארי משפחת רוסו מתבודדת עם למורים בספארי
משפחת רוסו מתבודדת עם למורים בספארי
(צילום: רותי רוסו)
למי שמתעניין, יש לבוא ביום חול, כאשר הילדים שלכם במסגרות ולא עם איזה חברה שתקשקש לכם על גשטאלט, רק עם מטורללים כמוכם. לבעלי המטורלל ולי יצא כבר לשבת בספארי בתוך מדמנה זרועת נתחי בשר ולשחק עם בייבי טיגריס ועם גור אריות בשם נאבוקו. לא רצינו ללכת יותר הביתה. לעולם.
בשיחות עצובות קצת במשפחה, רובנו מתוודים שאנו שמחים במסלולים אליהם פנינו. החסך היחיד הוא שלא הקדשנו מספיק זמן איכות לבעלי חיים. היינו רוצים זמן לכך בשנה הקרבה, ועם המון סלפיז.
עוד אפשרות מרנינה היא פשוט לשהות במקום שבו גרים בקר וצאן. נהגנו לבוא למצפה הימים ולגור רוב היום בדיר, במקום ב"סוויטת הפעמון", ולהצטרף לעדר העולה למרעה בהר. בקרוב ננסה את עמותת התיירות ברמת הגולן. שימצאו לנו מרעה. למה? כי פרות הן יצורים תבוניים.
בבית הקטן שלנו בכפר מט לנפול על הר נידח באלפים האיטלקיים אנו מיודדים עם פרות באופן עמוק, ומהווים גם דילרים ל"אבקה הלבנה" לה הן מכורות. דהיינו, מלח. אנו מאזינים לפטפוטי אחה"צ שלהן, על כר הדשא, אפשר להישבע שהן שותות קפה. אני מתבוננת ארוכות גם ב"טרזן", הפר הגר בשטח שלנו, לומדת את שפתו. כאשר הוא גועה ביבבה, אני פונה, לחוצה, אל לורנה גבירתו. "נו בטח". היא עונה. הוא מזהה את צליל המנוע בג'יפ שלי וצועק אליי. חכי שייראה אותי הוא יהרוס כאן את כל הכפר. נדמה לי שטרזן האיטלקי ומרגלית מאלמגור סוגרים עכשיו מעגל. או פינה. וגם אנחנו.
(נירה רוסו)

התגנבות בוקר מוקדמת כדי לצייר גרפיטי

זה קרה באחד מימי שישי בצהריים. הגענו עם הבנות לשוק לוינסקי בדרום תל אביב לקנות קצת תבלינים וציוד ליום הולדת, ולאכול משהו. פלורנטין הייתה עמוסה וצבעונית והרגישה כמו מוזיאון ענקי. אמנות על כל קיר, גרפיטי בכל פינה, והבנות לא הצליחו להירגע. התבלינים נשכחו, גם האוכל, והמשכנו במסע אחרי היצירות שמתחבאות בסמטאות, על הקירות, בין חדרי המדרגות. הבנות לא הפסיקו לשאול שאלות. מתי הם מציירים? הם לא מפחדים? האם החתימות ליד הציורים הם השמות האמיתיים? ואז פתאום עלה הרעיון - אולי במקום לדבר על גרפיטי, פשוט נעשה גרפיטי.
גרפיטיגרפיטי
גרפיטי
(צילום: אסי חיים)
החלטנו על שבת, בבוקר מוקדם, כשהשכונה עוד ישנה. אבל מה המסר שלנו? מה יש לנו להגיד? הבת הקטנה, אז בכיתה ב', נכנסה לחדר וחזרה אחרי כמה דקות עם שבלונה של פייה שמסביבה כמה לבבות, ואמרה: "אולי נפזר אהבה?". יש רגעים שבהם אתה יודע שכהורה עשית משהו טוב.
למחרת בבוקר מוקדם יצאנו לדרך נרגשים. חיפשנו את הקיר המושלם. אחרי סיבוב קצר מצאנו אותו. סמטה קטנה, ליד תיבת דואר אדומה וישנה. קצת פחדנו, אבל גם זה היה חלק מהעניין. הרגשנו כמו אמני גרפיטי אמיתיים, והמסר שלנו היה אהבה.
הבנות תלו את השבלונה והתחילו לצבוע. אני שמרתי, וגם קצת צילמתי. אחרי כמה דקות מותחות היא הייתה שם, קטנה ולא יותר מדי בולטת, כך שתתגלה רק למי שבאמת מתאמץ לראות - פייה כחולה עם לבבות אדומים, המתנה שלנו לתל־אביב שאנחנו כל כך אוהבים.
(אסי חיים)

קנס למשקל יתר לא ימנע ממני ליפול חופשי כמו טום פטי

כמו תשלום מרגיז על משקל יתר של מזוודה בטיסה, כך גם עודף משקל, הפעם של הגוף, עמד ביני לבין הגשמת חלום ותיק - צניחת טנדם. מתברר שחלק ממועדוני הצניחה בישראל לא מאפשרים למי ששוקל מעל ל-100 קילו לצנוח, ומי שכן - גובה "פרמיית משקל" של 400 שקל. זה גם הקנס של הגבוהים - מעל 1.90 מטר. ההסברים נעים בין שיקול בטיחותי לשחיקה מוגברת של הציוד. נו, שוין. אז נשלם 40 אחוז יותר בגלל כמה משולשי פיצה שהילדים לא סיימו וחבל היה לזרוק.
אך סמלי שאת הקפיצה הבלתי נמנעת לתוך משבר גיל ה-40 החלטתי לציין בקפיצה ממטוס מגובה 13 אלף רגל. מאז הצניחה הבודדת בצבא, שהסתיימה במהירות מבלי שהספקתי אפילו להביט אל עבר הים שלחופי פלמחים, אני מפנטז על צניחה חופשית. לא כזו שהמצנח נפתח בה מיד אחרי ספירת "22-21", אלא Free Fallin' כמו ששר טום פטי.
עמיר קורץ צונח לרגל יום הולדתו ה-40עמיר קורץ צונח לרגל יום הולדתו ה-40
עמיר קורץ צונח לרגל יום הולדתו ה-40
(צילום: הצנחניה, קיבוץ שמרת)
בבוקרו של אחד מימי שישי באוקטובר שעבר אסף אותי חבר, שאולי לא היה מספיק אמיץ לקפוץ אך הביא איתו חברות אמיצה ומצב רוח טוב. בדרך למועדון הצנחניה בקיבוץ שמרת בצפון חלפנו על פני חוף הבונים, המקום שבו לרוב צונחים כל הרזים והנמוכים שאני מכיר. איתרע מזלי, והיה זה יום מעונן במיוחד עם ראות מינימלית. במועדון הצניחה ניסו לשכנע שזה דווקא מגביר את החוויה.
בדרך למעלה במטוס איוון המדריך המקסים ניסה להפיג את המתח ביחד עם הצלמת הצמודה שהביאה איתה אנרגיה חיובית ורוח שטות. אי אפשר להתחרט. אתה יושב על ספסל, המדריך רתום אליך מאחור, ואתה מתקדם אט־אט לעבר הדלת הפתוחה בגלישה איטית של הישבן. לא חשבתי על דבר באותו רגע למעט הניסיון להיזכר האם זכרתי להוציא את הסלולרי מהכיס או שמא דנתי אותו למוות בהתנפצות אדירה.
ואז: הופ - אפילו לא צריך לקפוץ. איוון היטה את הגוף למטה ונתן לשנינו דחיפה קטנה. נפלתי ביחד איתו, צורח מאושר מתובל בשיגעון, שעקפו את הפחד בסיבוב. יישרתי ידיים לצדדים כמו כריסטופר ריב בימים הטובים, וריחפתי בין העננים שהתעבו מעל מפרץ עכו. רעש הרוח מחריש אוזניים, עד שאחרי כדקה של נפילה חופשית איוון פתח את המצנח, ופתאום שקט. אתה מבין שזה רק אתה והמדריך שם למעלה, הזדמנות נהדרת לאשר לעצמך את כל האקסיומות: הים כחול, הגליל ירוק, ואתה כבר בן 40, רק עם פחות 2,135 שקל בארנק.
(עמיר קורץ)

הליכה לכדורגל עם כל המשפחה

הייתי בן שש כשהלכתי עם אבא שלי בפעם הראשונה ל"קופסה", המגרש הישן והקטן של מכבי נתניה, לראות משחק כדורגל. הלכנו ברגל, הלב שלי פירפר מהתרגשות. כבר בדרך ראיתי את כל האנשים נוהרים אל המגרש לבושים בצהוב, מחייכים אחד אל השני במין אחוות יודעי סוד, והרגשתי שייך. כשהגענו, מיד אחרי הכרטיסים, קנינו סנדוויץ' טוניסאי עם חריף, ורק מהריח נעשיתי רעב. בשקיות מהסופר שסחבנו איתנו היו מים והרבה גרעינים. הרגשנו מצוידים.
אבא שלי אהב לשבת ביציע הדרומי, על טריבונות העץ, ואני פחדתי, כי הרווח בין הספסלים היה כל כך רחב שתנועה אחת לא נכונה ואני צונח למטה, יחד עם קליפות הגרעינים. אחרי הגול הראשון של הקבוצה, והגול הראשון שראיתי בלייב, אבא שלי, מרוב שמחה, העיף אותי באוויר - וברגע הזה בין שמיים לטריבונה התאהבתי לתמיד.
אסי חיים עם הילדים במשחק כדורגלאסי חיים עם הילדים במשחק כדורגל
אסי חיים עם הילדים במשחק כדורגל
(צילום: אסי חיים)
מאז עברו הרבה שנים, וגם את הרגע שבו 11 המופלאים עלו למגרש והר געש של 12 אלף צופים התפרץ, אני לא אשכח. נתניה ניצחה את מכבי תל אביב 0:6, ועד היום אני זוכר חלק מהשערים ואת עודד מכנס מניף ידיים לעברנו בתנועת ניצחון.
יש משהו מיוחד באהבה לקבוצה, שנשאר איתך לנצח. גם אם לא הקפדתי להגיע למגרש לכל המשחקים, תמיד עקבתי, תמיד קיוויתי. היו שנים טובות ושנים רעות, ובדרך נולדו ילדים, ובעדינות, בצעדים קטנים, גרמתי גם להם להתאהב. הייתי מושיב אותם איתי מול המסך, נותן להם קצת פיצוחים, שר להם את אחד השירים. קונה להם חולצה צהובה עם הסמל, שירגישו גאים. את הגדול הייתי סוחב איתי לפעמים גם למגרש. נכון, זה כבר לא אותו אצטדיון קטן וישן בלב העיר, ואת הסנדוויץ' הטוניסאי הייתי מכין בבית, אבל לא היה מאושר ממני כשהוא היה מניף את הצעיף.
ואז הגיע הרגע שקיוויתי לו מאז שהם קטנים. עלינו לגמר הגביע והצעתי שנלך, כולם. חוויה משפחתית במגרש. את הערב הזה הם לא שוכחים. אמנם הפסדנו, אבל רגעי האושר אחרי הגול, והבכי של הקטנה בסוף - לא הותירו מקום לספק: הם מאוהבים.
(אסי חיים)

אבא וילדה מחפשים צרות והרפתקאות

"איך הגעתם עד לכאן", שאל החייל, ואלומה בתי בת השמונה ענתה, "פשוט ברכבל". אחרי מאות נסיעות משפחתיות החלטנו השנה לפצל מדי פעם: לצאת לשטח בפורמט זוגי של אחד מההורים ורק אחד מהילדים. ככה מצאנו עצמנו בתי ואני בשבת של אוגוסט במפלס העליון של החרמון, בראשיתו של השביל המסומן הגבוה בישראל. החייל עוד שאל, "רגע-רגע, רק שניכם פה?" ושלושתנו הבטנו סביב ולא ראינו איש.
רוב המטיילים עולים ברכבל לסיבוב במפלס העליון ויורדים כמו שעלו. אנחנו תיאמנו בטלפון עם צה"ל, קנינו כרטיס לכיוון אחד ונתנו לשביל המסומן לבן-ירוק לקחת אותנו במורד. בגובה 2,000 מטר אין עצים, רק סלעי גיר עצומים ונוף קריר ומשגע. על השביל להר חבושית מצאנו קקי משובץ כדורונים אדומים, שבעל חיים הררי וקשוח לא עיכל היטב. מקור הכדורונים הסתבר, בשיח נמוך. גם אנחנו טעמנו. חמוץ-מתוק הוא טעמו של הדובדבן השרוע, שגדל רק בגובה הזה.
אלומה בתו של גיל טבתאלומה בתו של גיל טבת
אלומה בתו של גיל טבת
(צילום: גיל טבת)
הירידה איטית ולעיתים תלולה מאוד. כבר שעתיים בדרך, והאיש האחרון שראינו היה החייל - גם לא עקְבת אדם או סיגריה. לבד על ההר. מפטפטים, מזכירים זה לזה לשתות ומזהירים מצעד לא בטוח או סלע משונן. השביל חוצה דולינה (בולען) מלאת פרחים ופרפרים, והרבה לפני הסוף אנחנו כבר מדברים על הפעם הבאה. אלומה שואלת, "ניקח את כולם?" ואני עונה, "את יודעת שזה יהיה אחרת". הכניסה למסלול דורשת תיאום טלפוני פשוט עם מפקדת האזור 04-6966207.
(גיל טבת, "המשוטט")

לילה בלי ילדים במלון יוקרה

לקחת לילה במלון באמצע השבוע עם בת הזוג שלך זאת פעולה די פשוטה. היא כה פשוטה שבקושי עשינו אותה ב-17 השנים שאנחנו יחד. סיבות תמיד היו לי: אין זמן, מלון טוב בארץ עולה הון, זה לא באמת חופש אם נוסעים רק ליום אחד, ואם כבר להוציא כסף - אז רק בחו"ל.
בסוף הלכנו על זה. הייתי שמח לכתוב שהרעיון היה שלי ושסגרתי את כל הפינות, אבל אני משתדל לדבוק באמת. וככה יום אחד אפרת הודיעה לי שהיא הזמינה לנו לילה במלון יוקרתי לעוד שבועיים (עזבו את השם, סעו לכיוון חיפה בכביש החוף ותוכלו לראות אותו על ההר מצד ימין), שיש סידור לילדים, ושאנחנו נוסעים.
חדר במלון יוקרהחדר במלון יוקרה
חדר במלון יוקרה
(צילום: shutterstock)
וככה יצאנו מהבית ביום שני רגיל בצהריים המאוחרים, עם טרולי חצי מלא ורכב עם מושב אחורי ריק, בידיעה שבעוד שעה נהיה בעולם אחר. אפילו עצרנו באיזה פאואר-סנטר בשביל השופינג - כי אם חופשה אז עד הסוף.
הצוות במלון באמת השתדל וקיבלנו חדר מרווח ומעוצב עם אמבטיה מפנקת, מרפסת שמש ענקית ובקבוק יין סביר וסלסילת פירות על חשבון הבית. ב-18 השעות שלנו שם בקושי יצאנו מהחדר. כשיש לך מיטה ענקית ואין לך שלושה ילדים ברקע - אתה פשוט ישן נהדר.
החופשונת הזאת השאירה טעם של עוד. עכשיו אני רק חייב למצוא מישהו שיסגור עבורנו עוד לילה שכזה. בשמי.
(אמיר שוורץ)

מופע זריחה במצדה תמיד מרגיש כמו משהו קצת אחר

כמעט כל ילד ישראלי התחנך על מיתוס מצדה, ההר במדבר יהודה שהפך לסמל של גבורה. ויש גם ילדים, כמוני, שהתחנכו על המורשת המוזיקלית של הופעות הזריחה במצדה. הקליפ של דויד ברוזה מהמופע הראשון שלו למרגלות ההר, ב-1993, זכור לי היטב מאותם ימי גיל ההתבגרות שבהם התעצב טעמי המוזיקלי. במהלך השנים הופיעו שמות רבים וטובים עם הנץ החמה על ההר. זה יקרה גם בסוכות הקרוב, במסגרת פסטיבל התמר המסורתי המתקיים באזור ים המלח.
ההופעות האלה תמיד מדוברות, תמיד מוצלחות ותמיד מרגישות כמו משהו אחר. אולי זה ריחוקו של הלוקיישן, שמצריך היערכות ברמה של גיחה קטנה לחו"ל. ואולי זו השעה המאתגרת שהופכת את כל הסיפור למיוחד במינו. הופעה שמתחילה ברגעים שבהם החושך של יום האתמול הולך ומפנה מקום לשמש שתאיר את היום החדש, תמיד תיחשב כאירוע מכונן.
הופעה במצדה בפסטיבל התמרהופעה במצדה בפסטיבל התמר
הופעה במצדה בפסטיבל התמר
(צילום: שחר גלאס)
(תהל בלומנפלד)

להתאזן אחרי יום עבודה בפארק השכונתי

בישראל פזורים מאות פארקים וגנים לאומיים, וחלקם מרהיבים ממש. אם בחו"ל הם משמשים בעיקר לפעילות ספורטיבית, בישראל עושים בהם מנגלים; עניין של תרבות.
אצלנו ליד הבית, בדרום תל אביב, העירייה הקימה לפני כמה שנים את פארק החורשות, השוכן על חורבות הכפר אבו כביר. מאז קום המדינה, הייתה זו חורשה מוזנחת בשם "גן ההגנה". מתחת לחזות השלווה, מדובר במרחב היסטורי טעון; אפשר להבחין בשרידי הבארות שמהן הושקו הפרדסים. אחרי השיפוץ, החורשה הפכה לפארק מטופח ועתיר פינות חמד. עכשיו החצבים זוקפים ראש, ובשיא עונת הגשמים העשב הירוק עשוי להגיע לקומת אדם והחרציות מדגדגות את הברכיים.
פארק החורשותפארק החורשות
פארק החורשות
(צילום: שאול גולן)
אחרי יום ארוך בעבודה, קשה לחשוב על חוויה מאזנת יותר מטיול בפארק: אפשר לקחת פריזבי או כדור ולעשות קצת ספורט עם הילדים. ואפשר גם לטייל עם הכלבה, לשבת על ספסל, לסדר את המחשבות, ליהנות מבריזה סתווית שמגיעה מהים ולברך לשלום שכן חולף. ברגעים כאלה אתה מבין שמגורים בשכונה צפופה, בלי ריאה ירוקה שכזאת, נראית לפתע בלתי נסבלת.
(יקיר אלקריב)

אני וקלפטע בחוף הכלבים

שעת בוקר מוקדמת, אני עם הקפה, היא שרועה לצידי, נשימתה מגלגלת כדור אבק קטן על הרצפה. בגדול לא רע לה בחיים, אבל השיעמום, הו השיעמום וחוסר התכלית ניכרים בעיניה. גם אני, אם להודות, מרגישה דחוקה בין ארבעה קירות. בחוץ כל הזמן משהו קורה ואנחנו מפספסות. והנה שוב כל מיני מחשבות על תחושת מחנק ומשמעות, ואיך באמת צריך לחיות.
חישוב מהיר מסגיר - הזמן דוחק, אי אפשר להרחיק. בכל זאת, אמצע השבוע ושעון החול לקראת המשמרת המאוחרת בעבודה אוזל. "בואי", קראתי לעברה באסרטיביות. מרחק קליק אחד של רצועה, כדור ירוק עם שאריות ריר עליו, בגד ים, ספר וקרם הגנה - וחוף הכלבים של תל אביב כבר נפרש לפנינו, כחול, מגוהץ וכמעט בתולי מכלבים בשעה זו של בוקר יום חול. חול, אגב, היה שם בשפע, ושאריותיו ספונים בתוך הפרווה שלה עד היום.
חוף הכלביםחוף הכלבים
חוף הכלבים
(צילום: אורין ויינברג)
שתינו התענגנו על הזמן ההוא, שבו אין צורך למצוא מילים או לנהל אינטראקציות אנושיות. רק הלוך חזור עם הכדור, אני זורקת, היא מביאה, פעם, פעמיים, מאתיים.