הכירו את הסקיפרית דרורה ברגמן בת ה-65 (צילום: ירון שרון)
אחרי שנים של קריירה כבנקאית, היא ראתה את הים והחליטה שזה מה שהיא רוצה לעשות בחיים.
דרורה ברגמן אוהבת את הים. משהו במרחבים האין-סופיים, בתחושת החופש שהוא מספק, במראה השמש הזורחת או הירח העולה הרחק מכל מקום יישוב מעורר בה התפעלות שדומה, היא אומרת, להתאהבות.
דרורה ברגמן, בניגוד לרובנו, לא מסתפקת באהבת הים מרחוק, מפוזיציית השיזוף על החוף. היא אומנם בת 65, אם לשתיים וכאמור סבתא לעשרה, היא אומנם ירושלמית מלידה - אבל היא סקיפרית בעלת תעודה.
מאחוריה כבר כ־20 הפלגות בינלאומיות ולאחרונה אף חצתה את האוקיינוס האטלנטי, סוג של פסגה בעולמם של חובבי הים המושבעים.
הסקיפרית דרורה ברגמןהסקיפרית דרורה ברגמן
הסקיפרית דרורה ברגמן
(טל שחר)
"כשהתגרשתי, בגיל 28, הבנתי שאני חייבת לעבוד כדי להתפרנס והתחלתי לעבוד בבנק", מספרת ברגמן. "זה מצא חן בעיניי, אז התעמקתי בזה ולמדתי כלכלה ומנהל עסקים לתואר ראשון ואחר כך ניהול פיננסי לתואר שני, ועשיתי קריירה.
נהניתי מהעבודה והזדהיתי איתה, והתואר הרשמי שלי הצחיק את כל מי שמכיר אותי. זה לחלוטין לא התאים לאופיי, עניין הציות. אני הרפתקנית, ותמיד הייתי. אבל האמנתי במה שאני עושה, היה לי מאתגר ומגוון ומעניין.
לפני 20 שנה, כשטיילתי עם בן זוגי דאז בסקנדינביה, הגענו לעיר ברגן ולנו במלון קטן ליד המרינה, ופשוט התאהבתי. אמרתי לו ולעצמי שזה מה שאני רוצה - להפליג בים. עברו שלוש שנים ונרשמתי לקורס סקיפרים, ומאז אני מפליגה בכל הזדמנות. ואם קורה ששבוע-שבועיים לא יצאתי לים - זה ממש חסר לי".
ההפלגות מהנות בפני עצמן וגם מספקות לה הזדמנויות לטייל בעולם. "השתתפתי בהרבה משטים, לרוב כשמדובר בכמה סירות ששטות יחד, בשיירה. אנחנו מגיעים לנקודה כלשהי, משכירים סירות ומשיטים אותן. כך טיילתי באיי יוון, במקסיקו, בתאילנד, באיי הבהאמה. מעבר לכיף האדיר שבשיט עצמו, האווירה במרינות קסומה.
הסקיפרית דרורה ברגמןהסקיפרית דרורה ברגמן
התאהבה בים
(באדיבות דרורה ברגמן)
פגשתי למשל זוג בני 60 פלוס מאנגליה, שיצאו לפנסיה והחליטו לקנות יאכטה ולטייל בעולם, בקצב שלהם. זה מקסים. כשמפליגים בשיירה, שאנחנו מכנים פלוטילה, נמצאים כל הזמן באינטרקציה עם הסירות האחרות, ויש בזה את הכיף של זה, אבל זה גם מסורבל. למשל, כשמגיעים לכפר דייגים קטן ומשמונה סירות יוצאים 50 איש, וצריך למצוא מקום במסעדה קטנטנה שמכילה בקושי עשרה אורחים.
הכיף הכי גדול מבחינתי זה הדליברי, כשטסים לאנשהו כדי להשיט לארץ סירה חדשה. אז נמצאים הרבה יותר זמן בים ועדיין עוצרים במקומות נחמדים, והצ'ופר הגדול הוא היכולת ליהנות מ־360 מעלות של ים סביבך. זאת תחושת התעלות שאי-אפשר אפילו להתחיל להסביר".
אבל רגע, להיות בלב ים ככה זה גם מפחיד. הים יכול להיות סוער. "נכון, אבל הסכנה לא מדברת אליי, אולי זאת השריטה שלי. אני לא מפחדת. לפני הרבה שנים טסתי עם אמי לחו"ל והיו לנו כיסי אוויר. כולם מסביב היו ירוקים מבהלה ואני הייתי מאושרת. אמי אמרה לי אז, 'אם בגיל 30 את מסוגלת ליהנות מכיסי אוויר, את בחיים לא תתבגרי'.
התבגרתי כמובן, אבל היא כנראה צדקה. אני אוהבת את החיים, אני אוהבת לחיות. אני למשל לא סובלת חדרי כושר ולא נכנסת אליהם, אבל נהנית כל כך מהליכה ומשחייה, עדיף בים כמובן. בהפלגה באיי־בהאמה, בכל פעם שהיינו מגיעים לאי נחמד - כולם היו יורדים לאי בסירה קטנה, כמקובל, ואני הייתי קופצת למים ושוחה אל החוף".
איך מתקבלת האהבה הלא מובנת מאליה הזאת במשפחה שלך? "בנותיי לצערי מרגישות רע בים, לכן הן לא מצטרפות אליי להפלגות, אבל חלק מהנכדים אוהבים את זה מאוד ומצטרפים אליי בכל הזדמנות. לקחתי איתי את הנכד הגדול לפני כמה שנים, כשהוא היה בן 13, להפלגה לקפריסין והיה לנו ים נורא, סבלנו כל הדרך מבחילות ומהקאות.
אגב, זה קורה לכולם, גם למפקד חיל הים. לא לקחתי איתי כדורים כי זה לא דבר שקורה לנו בדרך כלל, וכשהגענו לשם הצעתי לו שנחזור בטיסה. חששתי מההפלגה חזרה. אבל הוא, גבר קטן, הסתכל עליי ואמר לי: 'הגענו בסירה - נחזור בסירה', והבנתי שהצליח לי.
הסקיפרית דרורה ברגמןהסקיפרית דרורה ברגמן
מעבירה את האהבה גם לנכדים
(אורי מגנוס)
בינתיים הנער טוען שאינו רוצה רישיון נהיגה, הוא מעדיף רישיון סקיפר. לאחד הנכדים היה פחד מהעומק של הים והוא חשש לקפוץ למים בלב ים ולשחות. באחת ההפלגות היה איתו חבר בן גילו שדירבן אותו לקפוץ ומאז הכל בסדר, הפחד נעלם כלא היה.

"אני לא סבתא של בייביסיטינג, אני סבתא של כיף"

אחד הדברים שהכי מרגשים אותי הוא לראות את נכדיי הדתיים, ילדיה של בתי שחזרה בתשובה, מחזיקים את ההגה של היאכטה כשהפאות שלהם מתנפנפות ברוח. זה נפלא.
הם גם מכניסים לחוויה בטבעיות את ההיבט הדתי ומברכים, 'ברוך בורא הים הגדול'. סיפרתי להם שבאחת ההפלגות הייתה לי מול העיניים פתאום קשת כפולה ומצאתי את עצמי מברכת 'ברוך זוכר הברית', והם שמחו והתרגשו איתי".
לא בדיוק הבילוי הקלאסי של סבתא עם נכדיה. "אני לא סבתא של בייביסיטינג, אני סבתא של כיף, של חוויות. אני לוקחת את הנכדים לסרטים, להצגות, לים. וכשאני לוקחת אותם לשיעורי שחייה אני - בשונה מהאמהות שמסביב - נכנסת למים ושוחה בינתיים.
הסקיפרית דרורה ברגמןהסקיפרית דרורה ברגמן
"הפחד נעלם כלא היה"
(באדיבות דרורה ברגמן)
לא מזמן אחד הנכדים היה בטיול עם הכיתה, וכשהם הגיעו למרינה ביפו הוא התחיל להסביר לחברים על היאכטות. המורה, ששמע את הדברים, ביקש שיסביר לכולם, ואחר כך נדהם כשהבין מאיפה הוא יודע את כל זה. בעיניי, חינוך לים זה חשוב". מה סוד הקסם? "אין לי הסבר. אני הרפתקנית אבל אינני אדם של אקסטרים, לא טיפסתי ולא אטפס את האוורסט, למשל, אבל אני נהנית ממאמצים. הים מאתגר, חלק מהעבודה כסקיפרית היא פיזית מאוד, אני חוזרת מכל הפלגה שני קילו פחות. אבל בעיניי, כשסירה מיטלטלת וצריך לייצב אותה זה לא מפחיד, זה כיף. ומעבר לאתגר, יש את היופי, יש את המעמקים, יש התחושה הבלתי נתפשת של הדבר העצום הזה".

"בארץ אין נשים רבות כמו דרורה"

לאחרונה רשמה ברגמן שיא אישי כשהשתתפה בחציית האוקיינוס האטלנטי והייתה על הים במשך 23 ימים. "מדובר באתגר של ממש", מסביר דודי סימון, מנכ"ל מועדון "דרך הים".
הסקיפרית דרורה ברגמןהסקיפרית דרורה ברגמן
הסיפור של הסקיפרית דרורה ברגמן
(ירון שרון)
"אין לנו כיום הרבה הזדמנויות שבהן זה אנחנו והטבע וצריך להסתדר עם מה שיש", הוא אומר, "ומסע כזה הוא הזדמנות כזאת, כי גם כשמזג האוויר קשה אין מרינה להיכנס אליה ולחכות שהסערה תחלוף, ואם משהו מתקלקל צריך לדעת לתקן אותו ולהסתדר. בארץ אין נשים רבות כמו דרורה, שיצאה להפלגה ממושכת כזאת, אבל בסך הכל אין הבדל בין נשים לגברים על הים".
ברגמן: "פרשתי מהעבודה באוגוסט וקיבלתי הצעה מפתה להמשיך לעבוד. ביקשתי להרהר בה קצת והתקשרתי למועדון 'דרך הים' שבו אני חברה, לשאול אם צפויה הפלגה מעניינת בקרוב. סיפרו לי שיש חצייה, והרגשתי מיד שלזה ציפיתי ולזה התכוננתי כל השנים, והפור נפל. החלטתי שאני פורשת סופית מהבנק. להפלגה כזאת צריך להתכונן חודש-חודשיים מראש והבנתי שזה הזמן שלי ליהנות. הייתי בצוות שהיה צריך להביא את היאכטה, קטמרן גדולה, מטנריף לאיים הקריביים. חלום".
היית האישה היחידה בצוות. "נכון, ובתחילת הדרך היה מישהו, קצין בכיר בצבא בעברו שאמר לי, 'תכיני לנו קפה'. אני לא פמיניסטית לוחמנית, אבל עניתי לו בפשטות: 'שתיתי קפה לפני רבע שעה, אני לא רוצה לשתות עוד קפה עכשיו', ובזה זה נגמר.
הוא אדם טוב אבל מקובע. עניין המגדר בשיט הוא נון-אישיו. יש כבוד הדדי, יש הערכה, האווירה מהוגנת והיתרון בלהיות האישה היחידה בהפלגה הזאת הוא שהיה לי תא לעצמי".
איך נראית השגרה בהפלגה ארוכה כזאת? "יש הרבה משמרות ליד ההגה. בלילה שניים צריכים להיות עליו, וביום אדם אחד ועוד אחד כונן, וזה מעייף, אבל ברגע שאת עולה לסיפון זה וואו. בכל שעתיים מתחלפים וזה נחמד, מקשקשים תוך כדי והזמן עובר. וצריך לבשל, אם כי אני לא בשלנית אז התמקדתי בניקיון שאחרי הבישולים. וקוראים הרבה - סיימתי שמונה ספרים בהפלגה הזאת, וזה כיף ענק.
גם לשבת סתם מול הים זה נהדר, ויש רוטינת בדיקות שצריך להקפיד עליה בכל כמה שעות - שאין נזילות, מה מצב המים והדלק, איפה נמצאים וכו'. יש כמובן אמצעים מודרניים שמקילים, אבל מכת ברק אחת יכולה להרוס את מערכת החשמל והלך ה-GPS, לכן חשוב לעקוב גם במפות. בואי נגיד שלא משתעממים לרגע.
ויש כמובן סערות ויש תקלות. למשל, לא תיכננו לעצור בקאבו ורדה, אבל לצערנו או לשמחתנו היו תקלות רבות, אף שהיאכטה חדשה, אז היינו חייבים לעצור שם כדי לתקן את הדברים והיה זמן גם לטייל ולפגוש אנשים מקסימים, רגועים וחייכניים.
הסערות מאתגרות, אני שונאת מעילי סערה כי הם מסרבלים את התנועה, ואת נרטבת עד לשד עצמותייך. אבל היאכטה מפנקת ואז את מחליפה בגדים ומתחממת, וזה חלק מהחוויה.
בכלל, הרגע שבו הסערה חלפה ואת יודעת שעברת אותה בשלום, הוא רגע שיא של סיפוק. כשהגענו לקריביים התבוננתי בנוף, ראיתי את הים הכחול ואת עצי הדקל וכתבתי לאחותי, 'אני בשומר מסך'. כל כך יפה שם".
אין רגעים שבהם את אומרת לעצמך, "בשביל מה אני צריכה את זה"? "היה לי יום אחד בהפלגה הזאת שבו הרגשתי רע והקאתי בלי סוף. רציתי למות, אבל הזכרתי לעצמי שזה חלק מהעניין וזה יעבור וזהו. אני יודעת בדיוק כמה טוב לי בים ודבר לא ישנה את זה".
אז מה היעד הבא? "אני רוצה להשתתף בחציות יותר מאתגרות. אני רוצה למשל להפליג מאוסטרליה לניו זילנד, שם יש יותר הפתעות והן קשות יותר. ועד שתגיע הפלגה כזאת, אני מתחילה ללמוד בקורס למורי דרך. אף פעם לא מאוחר להגשים חלומות".
פרסום ראשוני: 10:09 , 24.04.19