מדי שנה, בה' באייר, הרחובות מתמלאים בדגלי כחול לבן, הקיוסקים השכונתיים מפנים מדף שלם לטובת ספריי קצף, הפלאפליות נערכות להמונים שיגיעו לנשנש מנת פלאפל טרייה עם סלט קצוץ דק וטחינה מעל, ולקראת הערב - זיקוקי דינור בשלל צבעים וצורות מפלחים את השמיים.
38 צפייה בגלריה
וכך הכל התחיל: חגיגות כ"ט בנובמבר ליד קולנוע מוגרבי בתל אביב, 1947
(צילום: HANS PINN לע״מ)
על מנת להפוך את כל האירוע לגרנדיוזי אפילו יותר - בכל עיר מופיעים מדי חג כמה מזמרי ארצנו, כאלה שעל מנת לצפות בהם ביום רגיל צריך לשבור קופת חיסכון או להמתין חודשיים.
ביום שאחרי הערב החגיגי, ירושלים מארחת את חידון התנ"ך ואת טקס הענקת פרס ישראל, מטוסי חיל האוויר משאירים אחריהם שובל חגיגי כחלק מהמטס השנתי והפארקים, שמורות הטבע וחופי הים - מתמלאים בחוגגים.
האם חגגנו כך תמיד את יום העצמאות? אז זהו, שלא. לאורך 72 שנות קיומה של מדינת ישראל חלו לא מעט שינויים ותמורות באופן בו צוין יום הקמתה של המדינה.
עם זאת, נראה כי חלק מהמסורות היו כאן הרבה לפני שהגענו, ומנהגים אחרים השתרבבו להם זמן קצר לאחר העשור הראשון למדינה (שהיה חגיגי במיוחד בפני עצמו). חזרנו אחורה בזמן, לחגיגות העשור הראשון, כדי לבדוק אם היה כאן שמח גם לפני שנולדנו.
(המצעד הצבאי הראשון, יום העצמאות 1949)
תלמידי בית הספר חויבו להגיע לבית הספר בלבוש חגיגי, החיילים הפצועים קיבלו מתנות, ודו"ח מפורט על ההכנות נמסר ישירות לדוד בן גוריון: כך חגגו את העצמאות הראשון של מדינת ישראל.
"יום הקוממיות", שלימים הפך ליום העצמאות - הוכרז כחג באופן רשמי על ידי הממשלה כשנה לאחר הקמתה, ובמסגרתו יצאה קריאה לתושבים להניף את דגל ישראל מעל ביתם. החגיגות, נערכו לאחר סיום הקרבות והמהלכים הצבאיים, אך עוד בטרם נחתמו הסכמי שביתת הנשק.
באותה שנה, נסגרו בתי הספר רק לחצי יום כשבשעה 11 בבוקר התבקשו התלמידים להצטרף לתהלוכות ברחובות הערים, להעלות את הדגל לראש התורן וכן לקרוא פרקים מהכרזת המדינה באמצעות דיבור או שירה.
38 צפייה בגלריה
דוד בן גוריון בזמן שירת התקווה ביום העצמאות הראשון בקריה, 1949
(צילום: דוד אלדן, לע"מ)
בנוסף, בשנה הראשונה של החגיגות, התקיימה חלוקת מתנות לחיילים שנפצעו בשדה הקרב ושהו בבתי החולים הצבאיים.
אבל עם כל הכבוד לכל אלו, ה"היילייט" של האירוע היה המצעד הצבאי שצפוי היה לחלוף בערים ירושלים, תל אביב ובחיפה. אך למרות הרצון הטוב, בשנה זו, התקיים בתל אביב מצעד צה"ל הידוע בכינויו - "המצעד שלא צעד", שזכה בתואר המפוקפק לאחר כשל ארגוני שבעקבותיו ההמונים פרצו אל מסלול המצעד בהתלהבות יתרה - והמצעד הופסק.
לימים, במחלקת החינוך (לימים משרד החינוך) נקבעו תקנות מפורטות כיצד יש לנהוג ביום העצמאות: "יתכנסו כל התלמידים לבית ספרם לבושים בגדי חג". בנוסף, בתי הספר התבקשו להכין דגלים ב"ממדים הנכונים". הסיבה להנחיה הזו, אגב, נבעה מהחשש של משרד החינוך שכל בית ספר יאמץ לעצמו דגלים שונים.
אגב, אורך הטקס היה בן 45 דקות בלבד, על מנת שהתלמידים לא יפספסו חלילה את נאומו של שר החינוך והתרבות הראשון בישראל, זלמן שזר, שפנה לכל ילדי המדינה ושודר ברדיו בשעה 10:45 בדיוק. פעם ידעו לעשות כאן חיים, בזה אין ספק.
חגיגות העצמאות של העשור הראשון נחשבו בזמנו - וגם כיום - לאירוע מכונן. למעשה, הן היוו אישור לקיומה של המדינה הצעירה שנהנתה באותה שנה משקט ששרר בגבולות בעקבות מלחמת סיני, והתייצבות המצב הכלכלי ויציאה הדרגתית ממשטר הצנע, רבות בזכות השילומים מגרמניה.
38 צפייה בגלריה
אופוריה במיטבה: חגיגות העצמאות בכיכר המושבה בכפר סבא, 1951
(צילום: דניאל קפלן, לע"מ)
גם תושבי המעברות החלו לעבור למגורי קבע, והמצב הפוליטי נהנה אף הוא מיציבות תחת שלטונו של דוד בן גוריון, שכיהן באותם ימים כראש הממשלה ושר הביטחון. נשיא המדינה, יצחק בן צבי, היה גם הוא אהוד ופופולרי והמדינה הצעירה נהנתה מתחושת אופוריה, סביבה גם נערכו חגיגות העשור.
האירועים המרכזיים באותו יום כללו את מפגן צה"ל - בו נכללו טנקים מסוג "שרמן" ו-AMX 13. השימוש בכלים הצבאיים הללו היה בניגוד להסכמי שביתת הנשק, ולפני המצעד גברה המתיחות בקו הגבול בירושלים בין ישראל לירדן, אך למרבה המזל לבסוף לא נרשמו אירועים מיוחדים במהלך המצעד או לאחריו.
למצעד, שזכה בכינוי "מצעד העשור", הגיעו רבע מיליון צופים מהארץ ומהעולם. בנוסף לירושלים, נערכו שלושה מפגנים צבאיים ליליים גם באצטדיון רמת גן. בחיפה, החליטו לוותר על כלי הנשק ובמקומם ערכו מצעד מחולות ותערוכת פרחים בינלאומית, וחובבי הריצה יכלו ליהנות צמרוץ עצמאות חגיגי שיצא מתל אביב, עבר דרך העיר רחובות והסתיים בירושלים, זאת מתוך ניסיון להדגיש את החיבור של ירושלים לשאר הארץ.
בנוסף, בבנייני האומה בירושלים הוצגה תערוכת העשור שהציגה בפני 600 אלף המבקרים את הישגי המדינה במהלך עשר השנים מאז שהוקמה. אולם, אין ספק כי מיזם העשור, שהחל באותה שנה (תשי"ח) היה חידון התנ"ך, שהחל את דרכו כחידון ארצי ובהמשך הפך לחידון עולמי, שממשיך להיערך גם כיום מדי חג עצמאות.
את הרעיון לחידון, שעורר גאווה רבה בקרב דוד בן גוריון - אשר נודע כחובב מקרא מושבע, ואף היה זה שהעניק את הפרס לעמוס חכם, הראשון שזכה בתואר "חתן התנ"ך הארצי" - הגתה אורה הרצוג, רעיית הנשיא השישי חיים הרצוג, שכיהנה כמזכ"לית הוועדה לאירועי שנות העשור למדינה.
38 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון, יצחק נבון וטדי קולק, בחידון התנ"ך הראשון ב-1958
(צילום: באדיבות לשכת העיתונות הממשלתית )
אגב, אם תהיתם מה פשר המצעדים הצבאיים, אז נגלה לכם שהמקור שלהם הוא בשנת 1904. כן כן, עד כדי כך רחוק. לאחר מותו של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, מדי שנה בתאריך פטירתו (כ' בתמוז) ציינו בארץ את "יום הרצל" באמצעות טקסים ופעילויות חינוכיות כאלו ואחרות.
קצת לפני הקמת המדינה, "יום הרצל" הפך ל"יום המדינה" שבו נהוג היה לדון בחזון וברעיונות המדינה שהייתה בדרך לתקומה. לאחר הקמתה - כ' בתמוז החל לשמש כ"יום הצבא", וכלל טקסים ומנהגים צבאיים - חלקם נשאבו מצבאות זרים דוגמת הצבא הבריטי שנהג לערוך אותם בעת שלטונו בארץ - שחלקם מתקיימים עד היום.
38 צפייה בגלריה
מסורת שהשתרשה עד היום: צנחן צונח עם דגל ישראל בחוף הים בתל אביב, עצמאות 2004
(צילום: משה מילנר, לע"מ)
את המצעדים הצבאיים הללו נהגו לקיים ביום העצמאות, וכך השתרשה מסורת המצעדים ו"יום הצבא" חדל מלהתקיים.
38 צפייה בגלריה
חיילי חיל הים צועדים בחיפה ביום העצמאות, 1953
(צילום: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, צילום: צוות יפפא)
המצעדים הצבאיים של שני העשורים הראשונים - נחשבו לחגיגה לאומית. הם נערכו ברחובות הערים - לרוב בתל אביב, ירושלים וחיפה.
המצעד המרגש ביותר היה זה שנערך ב-1968, לאחר מלחמת ששת הימים, לאורך חומות ירושלים המשוחררת והמאוחדת.
צפו: המצעד הצבאי הראשון בירושלים, 1950
כמה שנים מאוחר יותר, ב-1973, כחצי שנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נערך מצעד צה"ל נוסף, שהיה גם המצעד האחרון. מאותם מצעדים נותרו מנהגים ספורים, בהם משט ימי ומטס אווירי לאורך המדינה, וכן פתיחתם של בסיסי צה"ל בהן הוא מציג את אמצעי הלחימה שלו.
אך לא רק המטס, המשט וחידון התנ"ך השתרשו בחגיגות העצמאות שלנו לאורך השנים, מתברר כי גם זיקוקי הדי-נור שולבו לראשונה במופעי העשור. לאחר השימוש בזיקוקים באותו אירוע, ראה עם ישראל כי טוב - והם הפכו למסורת החוזרת על עצמה מדי חג.
צפו במצעד יום העצמאות בירושלים, 1968
בדומה לעשור הראשון גם השנה ה-20 היה אפופה באופוריה, שהגיעה בעקבות הניצחון של ישראל במלחמת ששת הימים.
38 צפייה בגלריה
חגיגות העצמאות בחיפה, 1965
(צילום: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, צילום: צוות יפפא)
באותו יום עצמאות, האירועים המרכזיים היו המצעד ברחובות ירושלים (השלמה, כאמור) ומטס חיל האוויר, שזו הייתה הפעם הראשונה בה טס מעל הבירה.
38 צפייה בגלריה
מטס חיל האוויר מעל הבירה, עצמאות 1968
(צילום: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, צילום: צוות יפפא)
כמה האירוע היה מרכזי ומרגש? עד כדי כך שחצי מיליון ישראלים עלו לירושלים, ואלו שנבצר מהם להגיע - רכשו מכשירי טלוויזיה (מוצר שנחשב למותרות באותן שנים) במיוחד על מנת לצפות במה שהפך לשידור הראשון בתולדות הטלוויזיה הישראלית.
38 צפייה בגלריה
חגיגות העצמאות בירושלים, 1968
(צילום: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, צילום: צוות יפפא)
בן גוריון, שהיה באותה שנה חבר כנסת בלבד, אמר בנאומו בישיבה החגיגית של הכנסת כי "התנאים לקיומנו - עלייה גדולה והיותנו עם סגולה בישראל". אגב, בן גוריון אף בלט בסירובו להשתתף בחגיגות העצמאות, ואף יותר מכך - בסירובו לקבל את פרס ישראל. "לא מגיע לי לקבל פרס בעבור מילוי חובתי לארצנו", הוא כתב לשר החינוך זלמן ארן.
38 צפייה בגלריה
מצעד צה"ל ביום העצמאות בירושלים, 1968
(צילום: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, צילום: דן הדני)
כעבור חמש שנים, במהלכן נשמרה האופוריה במדינה, ציינו באותה התלהבות את יובל ה-25.
38 צפייה בגלריה
כמה חודשים לפני שהמלחמה פרצה: כיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין) ביום שאחרי החגיגות, 1973
(צילום: האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני, צילום: דן הדני)
החוגגים המאושרים והגאים לא ידעו אז כי חודשים ספורים לאחר מכן, האופוריה תפנה את מקומה לתחושות ייאוש ונכי עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שחיילים רבים מצאו בה את מותם.
צפו: המצעד הצבאי האחרון שנערך בארץ, ירושלים 1973
לאחר שני עשורים מרהיבים ומלאי אופוריה, מדינת ישראל הגיעה לחגיגות ה-30 למודת קרבות ותמימה הרבה פחות מאשר הייתה בשנים הראשונות לקיומה.
חגיגות העצמאות באותה שנה, עמדו בסימן הסכמי השלום עם מצרים. התכנית האמנותית כללה הופעה של להקת מחול מחאן יונס ומירוץ גמלים, עשרות במות בידור בערב החג בכל הארץ, וחופי ים מלאים באלפי מתרחצים ביום שלמחרת.
למורל הגבוה תרמו גם אלי סרוסי, חתן התנ"ך לנוער יהודי, שזכה בחידון התנ"ך המסורתי בכל מאה הנקודות האפשריות, וקהל של 70 אלף איש שצפה בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית בכיכר מלכי ישראל.
ובנימה אישית: קשה לתאר את האופן בו השתנה הטעם המוזיקלי שלנו לאורך השנים - מהפילהרמונית לעומר אדם.
אם חגיגות ה-30 עמדו בסימן הסכם השלום, חגיגות ה-40 למדינה נערכו בסימן האינתיפאדה שפרצה כמה חודשים קודם לכן. לכך, התווספה גם העובדה כי ראש הממשלה לשעבר בגין, שהיה ספון בביתו מאז התפטרותו, סירב לפרסם הצהרה לרגל יום העצמאות.
אולם, הללו לא הפריעו לארבעים אלף איש שצפו במפגן צה"ל שנערך באצטדיון רמת גן, ונהנו מפריט חדש וחגיגי בדמותו של אקדח מים, שהתווסף לפטישי הפלסטיק המוארכים שצצו בכל יום עצמאות מחדש.
38 צפייה בגלריה
זיקוקי די נור בסיום קונצרט הפילהרמונית, כיכר מלכי ישראל בתל אביב, עצמאות 1988
(צילום: נתי הרניק, לע"מ)
התוכנית החגיגית כללה גם את חג המחזה, עליו הכריזו באולמות הבימה, בפסטיבל ישראל הופיעו זמרים ורקדנים מחו"ל, בכרמיאל נוסד פסטיבל הריקודים שהפך מאז אותה שנה למסורת ובצפת השיקו את חג הכליזמרים.
לכל הטוב הזה, נוסף קונצרט מצולם שנערך במצדה בביצועה של התזמורת ושודר בטלוויזיה, בארץ ובחו"ל, בשילוב של זיקוקי די נור ותאורה צבעונית וחדשנית לאותה תקופה, וכן קונצרט בביצוע הפילהרמונית בכיכר מלכי ישראל.
עזבו את מופעי הקיטש של הילדים שרקדו על הבמה ובידיהם בלונים צבעוניים, את החיילים שזמרו שירים נוסטלגיים מרגשים על מלחמות ונערות שמחכות לאהובן שיחזור, את תמונות המלחמה שהוקרנו על מסך רחב ואת האומנים שביצעו במופע את מיטב להיטיהם.
הזיכרון הבולט ביותר מ"פעמוני היובל", אותו אירוע מרכזי שנערך בירושלים, הוא הריקוד "אחד מי יודע" שביצעו רקדני להקת בת-שבע, במהלכו הסירו את בגדיהם בדיוק ברגע בו התנגן הפסוק "אחד אלוהינו".
מי שפחות אהבו את הסצנה הנועזת היו המפלגות הדתיות שהביעו את מחאתן. בעקבות כך, החליטו הרקדנים לבטל את השתתפותם במופע וכל זאת מול סגן הנשיא האמריקאי, אל גור, שהתקשה להבין את המלחמה בין החילוניים לדתיים, שמהרגע שבו פרצה הפכה לאירוע המדובר במדינה.
כמובן שברחבי הארץ נערכו אירועים נוספים שכללו ריקודים, שירים, זיקוקי די-נור והמטס השנתי, ובפארק הירקון אף הגדילו ראש והציגו את הסרט המיתולוגי "מציצים" של אורי זוהר, שהוכתר כסרט היובל.
סייעו בהכנת הכתבה: מיכאלה חזני, יונית שנהב, אסף רוזן, עדי פארי ונועה גליקשטיין
