בשיתוף מאגמה
חשבתי שכבר ראיתי כמעט כל סוג של מדבר. נהגתי בדיונות, חציתי מרחבים, ניווטתי בשטח פתוח בלי שביל ובלי קליטה. ובכל זאת, כשעמדתי מול הדיונות הראשונות של מדבר נמיב, הבנתי מיד שמשהו פה אחר. לא בגלל הצבע, ולא בגלל השקט - אלא בגלל קנה המידה. הדיונות לא נראו כמו מכשול שאפשר "לפתור", אלא כמו מערכת שלמה, חיה, נושמת, שלא אכפת לה אם אעבור או לא.
אחרי הרבה שנים של נהיגת שטח - זה כבר לא קורה לי הרבה. בדרך כלל אתה סורק את השטח, מחשב זוויות, מוריד אוויר, וממשיך. אבל פה, לראשונה מזה זמן רב, עצרתי. לא כדי לצלם - אלא כדי לחשוב.
נמיביה היא לא יעד שמתחנף למטיילים. היא ענקית, דלילה, שקטה, ומעמידה אותך מול עובדה פשוטה: אתה אורח. אם תתנהל נכון - תתקדם. אם לא - המדבר לא יסלח. יצאתי לנמיביה כחלק מצוות ההכנה למסע החדש של מאגמה : "חוצה מדבר נמיב", וכבר ביום הראשון הבנתי: זה לא מסע שמתאים לכל אחד.
מדינה גדולה שלא ממהרת לשום מקום
נחתנו בצהריים בווינדהוק, עיר הבירה של נמיביה. שדה תעופה קטן, מסודר, שקט. שום דבר לא צועק "הרפתקה". רק המרחקים עושים את שלהם - כמעט מיליון קילומטרים רבועים, פחות משלושה מיליון תושבים. מדינה שמאפשרת לטבע להתנהל בקצב שלו.
בחניית המלון חיכו לנו רכבי שטח שנראו מוכנים לכל תרחיש: צמיגי מדבר ייעודיים, שני מיכלי דלק גדולים, טמבון מוגבה, ציוד חילוץ מלא, ומקרר בכל רכב. בשלב הזה עוד האמנתי שגם אני מוכן. המדבר, כך הסתבר בהמשך, לא ממש התרגש מזה.
בחרנו לנוע דרומה, לכיוון מדבר נמיב - המדבר שנחשב לעתיק בעולם, בן עשרות מיליוני שנים, ומשתרע לאורכו של האוקיינוס האטלנטי. שטח של יותר מ־81 אלף קילומטרים רבועים, עם ממוצע משקעים זעום, ובכל זאת מערכת אקולוגית עשירה ומפתיעה.
בדרך דרומה עצרנו בקניון פיש ריבר (Fish River Canyon) אחד הקניונים המרשימים בעולם והשני בגודלו אחרי הגרנד קניון. 160 קילומטרים של פיתולים, מצוקים ועומק שמגיע לחצי קילומטר. גיאולוגיה בקנה מידה אחר. שתינו את הקפה הראשון של המסע מול המרחב הזה, והיה ברור שזו רק ההתחלה.
משם המשכנו לקולמנסקופ (Kolmanskop) - עיירת כורים גרמנית נטושה, שנולדה סביב חלום על יהלומים ואז ננטשה ונבלעה חזרה בחול : הבתים קבורים בחול, החדרים מלאים בדיונות והשקט מוחלט. שני מקומות שונים, עם אותו מסר: במדבר, שום דבר לא באמת שייך לך לאורך זמן. למחרת כבר לא היו ספקות: נוסעים לדיונות.
כשהדרך נגמרת והנהיגה מתחילה
תחילת היום נראתה תמימה. שבילים פתוחים, מישורי חצץ שבנמיביה קוראים להם "דרך", ראמים ודלגנים משמחים את הלב במפגשים מפתיעים. מרחוק ראינו עדר גדול של בעלי חיים מתנהל לאיטו בתוך האדים שעולים מהקרקע המתחממת. ניחשנו - ראמים? זברות? רק כשהתקרבנו הבנו: סוסי פרא. סוסים שננטשו בידי הצבא הגרמני לפני יותר ממאה שנים והסתגלו לחיים במדבר.
ואז - הדרך נגמרה. מולנו עמדה חומה של חול. דיונות גבוהות, תלולות, בלתי נגמרות. רגע שבו גם נהג מנוסה מבין שפה לא נוהגים על אוטומט. מול חומת החול הזו, כל שנות הניסיון שלי בנהיגת שטח הרגישו פתאום כמו קורס מבוא.
יורדים מהרכב, בוחנים קווי טיפוס, מחשבים זוויות, ומנסים לא להיראות נלהבים מדי. לאט, בעקביות, בלי גבורה. דיונות בגובה של 600–700 מטרים הן לא מגרש משחקים. הן דורשות סבלנות, קריאת שטח, ובעיקר צניעות. בהתחלה זה נראה כמעט בלתי אפשרי. אבל ככל שהתקדמנו - צברנו ביטחון, מצאנו נתיבים, ולמדנו את שפת הדיונות במדבר.
ואז זה קורה. אתה מגיע לפסגה, עוצר רגע, הלב עדיין דופק מהר יותר ממה שהוא צריך, אבל בפנים יש חיוך קטן שאתה לא ממהר לשחרר.
פס כחול בקצה העולם
אבל שום דבר לא הכין אותי לרגע שבו הגענו לפסגת אחת הדיונות. למטה, מתחתינו, נפרש קו כחול חד - האוקיינוס האטלנטי. אלפי דובי ים רבצו על החוף. מדבר עתיק מצד אחד, אוקיינוס עצום מצד שני. החלטנו לעצור כאן ללינת לילה.
אוהלים נפתחים, מדורה נדלקת, הצוות המקומי כבר מכין ארוחה חמה ומפוארת. שמים זרועי כוכבים. רגע שלא מתכננים - הוא פשוט קורה. עם הזריחה והקפה של הבוקר המשכנו. נסיעה מפסגה לפסגה, ירידות חוליות ולבסוף - החוף עצמו.
נסיעה על החוף היא חוויה בפני עצמה. רצועה צרה של 50 עד 200 מטר, תלוי בגאות. גלגל אחד במים, השני על חול יציב. לצידנו דובי ים, מעלינו שחפים ובין לבין תנים כסופי גב. עשרות קילומטרים של נהיגה שמאתגרת כל חוש.
באופק ראינו גוש כהה. חשבתי שזו אחת הספינות הטרופות. אבל כשקרבנו - הבנו שזה לוויתן גדול סנפיר, שנפלט בלילה ומת. עצרנו לידו. לוויתן באורך של כ־16 מטרים, במשקל של עשרות טונות. נגעתי בעור הקשה, ראיתי את הצדפות שעל גופו והבנתי כמה אנחנו קטנים לעומת היצור הימי האגדי הזה.
המקום שבו כבר לא אמורים להיות
מהמקום שבו הטבע מזכיר לך כמה אתה קטן, עברנו למקום שבו הוא דורש שתדע בדיוק מה אתה עושה. זה קורה כשאנחנו נכנסים ל" שטח האסור": אזור עצום, כמעט בגודלה של מדינת ישראל, שהיה סגור לציבור במשך עשרות שנים בשל כריית יהלומים.
כדי לנוע כאן צריך אישורים מיוחדים, תכנון מוקדם ובעיקר מישהו שיודע בדיוק איפה מותר ואיפה לא. זה לא מקום שמטיילים "קופצים אליו". זה מקום שמגיעים אליו רק אם יש סיבה טובה - ויכולת אמיתית. הנסיעה בשטח הזה שונה. אין כבישים, אין סימנים, אין תשתיות. כאן אין למי להתקשר, ואין מי שיגיע במקרה. רק מרחב פתוח, דיונות עד קצה האופק וידיעה ברורה שלכל החלטה יש משמעות.
אנחנו נעים בשיירה דרך שטחים בתוליים לחלוטין, עד שמולנו מתגלה Uri Hauchab – רכס סלע בודד המתנשא מתוך ים של חול זהוב. הערפל שמגיע מהאוקיינוס יוצר כאן מיקרו - אקלים נדיר: צמחייה ירוקה, פרחי מדבר עדינים ובעלי חיים שמוצאים כאן מפלט. לא בגלל שהמקום נוח - אלא דווקא בגלל שהוא נמצא מחוץ לשגרה האנושית. זה הרגע שבו מבינים: לא כל מי שנוסע בשטח אמור להגיע לכאן. ומי שכן, חייב לדעת בדיוק מה הוא עושה.
לא לבד: האנשים שעושים את ההבדל
במסע שחוצה את מדבר נמיב, יש מקום לגמישות - אבל רק כזו שנשענת על ניסיון. כאן הבנתי עד כמה הליווי המקצועי הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה. אילן, מדריך המסע, מביא איתו ניסיון שמורגש גם בדיבור וגם בשתיקה. בשטח זה מתבטא בקריאת תוואי מדויקת ובהחלטות שמתקבלות לפני שהבעיה מתפתחת.
אילן לא מוביל מסע מהכיסא הקדמי. הוא יורד מהרכב, הולך כמה עשרות מטרים קדימה, בוחן את השטח, חוזר ומחליט. לפעמים ההחלטה היא להתקדם, לפעמים לעצור, ולפעמים פשוט לשנות קו בלי להסביר יותר מדי. כנהג שטח מנוסה בעצמי, למדתי שאלה הרגעים שבהם כדאי להקשיב.
לצידו הארי, המדריך המקומי שאי אפשר לפספס. הארי מכיר את מדבר נמיב לא מספרים ולא ממפות - אלא משנים של תנועה בו. בערב הוא הראשון לפתוח בקבוק, אבל בבוקר - הראשון לקום ולעבוד. הוא יודע לקרוא שינוי ברוח, להבין תוואי קרקע, ולהרגיש מתי המדבר “נסגר” ומתי הוא מאפשר מעבר. השילוב ביניהם - ידע מקומי עמוק וניסיון בינלאומי - יוצר תחושת ביטחון שלא מובנת מאליה במקומות כאלה.
ומאחורי הקלעים – צוות לוגיסטי שעובד בלי רעש. אנשים שמכינים את הקרקע, מקימים מחנה, דואגים לדלק, מים, ציוד, ומוודאים שבסוף יום ארוך של נהיגה, מישהו כבר חשב על השלב הבא.
פינוק במדבר והרבה בשר
יש רגע ביום שבו המנועים כבים, והמדבר מחליף תפקיד. בלב שום מקום, בסוף יום ארוך של נהיגה, חיכתה לנו בכל ערב ארוחה שלא הייתה מביישת מסעדת בשרים טובה. סטייקים עבים על האש, נתחי בשר שנצלו לאט, תוספות חמות, רטבים - ובירה קרה שנשלפת משום מקום. הארוחות בשטח הן לא רק אוכל. הן הצהרה על סטנדרט: על כך שגם במדבר, רחוק מכל יישוב, מישהו טרח לחשוב על נוחות, על פינוק, ועל תחושה של בית זמני.
אחרי יום של דיונות, ירידות, וערפל אטלנטי - לשבת סביב שולחן מאולתר, עם אוכל טעים ואנשים נפלאים זו אחת החווית שבשבילן שווה להגיע עד סוף העולם. וכאן חשוב לדייק: זה לא מסע של לינת שטח רצופה. בין לילות במדבר, המסע עובר גם דרך מלונות טובים ולודג’ים מיוחדים עם מים חמים, סדינים נקיים, ושקט שמאפשר להתאפס לפני היום הבא.
ביום האחרון למסע, אנחנו מגיעים לסווקאפמונד - עיר חוף כמעט גרמנית, עם שטרודל אמיתי וקפה טוב. אחרי ימים של דיונות, חופים פראיים והחלטות מדויקות, זה סיום רך ונעים למסע שנע רוב הזמן בקצוות. כשחזרתי לארץ, לקח לי זמן לעכל את המקומות, המרחקים והקצב. אני רגיל למקומות נידחים, לא מחפש מדרכות, אבל מסע כזה - עוד לא עשיתי. לא חזרתי אדם אחר. אבל חזרתי קצת יותר צנוע לגבי מה שחשבתי שאני כבר יודע.
לפרטים ומידע נוסף על מסע השטח "חוצה מדבר נמיב"
בשיתוף מאגמה
פורסם לראשונה: 14:29, 01.01.26
