בשיתוף מאגמה
איך אפשר להתכונן למסע הכנה? לקרוא מפות, ללמוד על המקום, לארוז תיק, לקחת חברות טובות. לדעת שהרבה דברים אני עוד לא יודעת, ורק כשאהיה שם אבין אם קו המסלול ששרטטתי על המפה הוא הגיוני, הוא יפה, הוא שווה. ובכן, שום דבר לא הכין אותי למסע הכנה כל כך מרהיב, מרגש, יפה ומטלטל.
צוות קטן ומקצועי יוצא לסגור פינות אחרונות
מסע לפיליפינים הוא קצת מסע של ניתוק. קודם כל כי הפיליפינים זה יעד רחוק ונדמה שכולנו קצת זקוקים למרחק בימים האלה. אבל מעבר למרחק, מדובר על מדינה עצומה. בדרך כלל, כשאנחנו חושבים על מדינה, אנחנו חושבים על שטח. מוגדר. תחום. שיש לו התחלה ויש לו סוף. אבל בפיליפינים מדובר על יותר מ-7,000 איים. כשמסתכלים על המפה זה נראה כאילו שמישהו זרק לים מלא איים שלא מתחברים.
בפועל, רוב איי הפיליפינים לא מיושבים וכלל לא מסומנים על המפה. זה אומר גם, שבמסע הזה אנחנו חוצות מרחקים אדירים וזה אומר שבשום מסע, מעולם, לא השתמשנו בכל כך הרבה כלי תחבורה: וואנים ואוטובוסים, "ג'יפינים" ( שזה שעטנז מקומי וצבעוני במיוחד בין ג'יפ לאוטובוס) ומעבורות שיעבירו אותנו בין האיים, טיסות פנימיות שמקצרות מרחקים, "טוק טוקים" שזה תלת אופן ממונע, עגלות רתומות לשוורים, שלל סירות בגדלים שונים וכמובן, הג'יפים: אלה שייקחו אותנו אל הפינות הכי נסתרות והכי יפות.
אלה שבעזרתם נגיע למקומות שרק מעטים זוכים לראות.
בתוך כל השפע הזה של איים, של מים, של נופים, של דרכים, אנחנו מנסות למקד את המסלול שלנו: צוות קטן ומקצועי שהגיע לסגור פינות אחרונות, לבדוק מסלולים חדשים ולהכין הכל לקראת מסעות הנשים של מאגמה צ'אלנג' שיגיעו לכאן בקרוב.
"מחר תפגשו את המומיות"
מוקד ראשון הוא מחוז בנאווה הצפוני. טיסה פנימית ועוד שש שעות נסיעה והכל כדי למצוא גרגר של אורז. לא אחד, אלא אלפים, עשרות אלפים, מיליונים. "פלא עולם שמיני" מכונות טרסות האורז האופייניות למחוז והן נוצרו ביד אומן, במשך אלפי שנים על ידי שבטי האיגורוט ("שוכני ההרים").
מרחבים אדירים של ירוק, שיהפוך לצהבהב בבוא עת, שיהפוך לאלומות, שיהפוך לגרגרים, שיהפכו למג'דרה. אבל כאן הכל מתחיל.
ואז, אחרי כמה ימים בהם אנחנו בודקות עוד מסלול מרהיב בתוך נוף עוצר נשימה ומחפשות את התצפית הכי יפה לשקיעה – זוהן מדבר איתי על המומיות:
"מחר תפגשו את המומיות" הוא אומר לי בשקט כשארשת מסתורית על פניו.
"המומיות?"
"אבא שלי. סבא שלי, וסבא רבא שלי. שלושתם נשמרו היטב ותוכלו לראות אותם", הוא משיב כאילו שמדובר בעניין יום יומי ורק מהפחד לשאול עוד משהו אנחנו שותקות.
אבל כנראה שרכשנו את אמונו של זוהן כי למחרת הוא באמת לוקח אותנו לכפר שלו. זה המקום שבו גדל ובו גם למד מסבו, שמאן הכפר האהוב, איך להיות שמאן בעצמו.
באופן רשמי, שבטי ההרים של באנווה הם נוצרים אדוקים אבל מתחת לפני השטח, רבים מהם משמרים מסורות עתיקות, מערכת קשרים עמוקה עם כוחות הטבע, ומערכות יחסים אישיות עם אלים ורוחות.
כמו רוב הכפרים באיזור, גם הכפר הקטן אליו זוהן מוביל אותנו צופה אל מרחבים של שדות אורז ירוקים. הבקתות הקטנות מוגבהות בעמודי עץ מעל פני הקרקע, כדי להיכנס אל הבית צריך לטפס על סולם, סביב דלת הכניסה תלויות גולגולות של ראשי באפלו עצומים ומגוון חיות בר שניצודו, ובתוך הבקתה, יחד עם בני המשפחה, נאגרים יבולי האורז.
11 צפייה בגלריה
ילדים בבית כלונסאות בבנאווי - בתוך הבית גם אוגרים את האורז
(צילום: Editorial credit Kobby Dagan Shutterstock.com)
אבל עכשיו זוהן ניגש לבקתה קטנה יחסית, שמנעול כבד סוגר את דלתה. הוא עוצר לרגע, נושא תפילה חרישית ומבקש מרוחות אבותיו סליחה על ההפרעה שהוא עומד להפריע להם ואז, הוא פותח את הדלת הקטנה ובתוך חשכת הבקתה הן נגלות לעינינו: שלוש מומיות, עטופות בבדים הצבעוניים המסורתיים של בני השבט. אבא של זוהן, סבא שלו וסבא רבא שלו. שלוש גופות קטנות, שמורות היטב ולהפתעתי, למרות חשכת המבנה וקטנותו – אין בכלל ריח במקום.
מסתבר אם כך, שמלבד בניית טרסות, לבני האיגורוט יש מיומנות נוספת ומפתיעה: הם מומחים בחניטה. אני יודעת שזה אולי לא נשמע כמו משהו להתפאר בו, אבל אנחנו אי שם בהרי הצפון, עשרות שעות נסיעה ממנילה הבירה, במקום שבו אורז הוא בסיס החיים ואין שום תרבות כתובה ופתאום אני מבינה מה זוהן רוצה להראות לנו. הוא רוצה להראות לנו שגם הוא יודע: הוא יודע לבנות טרסות, הוא יודע לרפא מחלות בעזרת עשבי מרפא, הוא יודע לדבר עם רוחות אבותיו ולשאול מתי הזמן הנכון לשתול אורז ומתי צריך לחכות, והוא יודע לחנוט מומיות. וכשחושבים על זה, חניטת גופות מצרפת את בני האיגורוט למועדון אקסקלוסיבי שבו חברות רק מעט תרבויות בעולם שלמדו לשמר ככה את מתיהן.
11 צפייה בגלריה
שמאן משבטי הצפון – תרבות שעוברת מאב לבן בעל פה.
(צילום: Editorial credit OlegD Shutterstock.com)
כשזוהן נועל מחדש את דלת הבקתה הקטנה הוא מסביר לנו שלפני שניפרד מהמקום אנחנו צריכות להיפרד גם מממלכת המתים שהרגע פגשנו, ולהזכיר לעצמנו שאנחנו לא שייכות אליה. וכך, בעודי צועדת בדרך העפר בחזרה מהכפר הקטן אני חוזרת בליבי על המשפט שזוהן ביקש ממני לומר: "אני יפעת ואני לא שייכת לפה". קודם כל, כי אני לא מתווכחת עם האמונה המקומית הטוענת שמי שלא יסדר את העניינים עם המתים חושף את עצמו למגוון מפגעים וסכנות שאין לדעת מאין יגיעו, אבל בעיקר, כי אני באמת צריכה להזכיר לעצמי שלמרות שהרגע פגשתי שלוש גופות מקרוב, הנשמה שלי יכולה להמשיך הלאה.
לשוט נגד הזרם
אנחנו ממשיכות הלאה כי ככה זה במסע. הנה אנחנו בין הרי געש, נוהגות בג'יפים על פני אדמה וולקנית פורייה כשהכל ירוק וטרופי ושופע מסביב. הנה נהרות זורמים, הנה מפלים חמודים, הנה חופי זהב שפשוט מזמינים להוריד נעליים וללכת עליהם יחפים, הנה ירוק בכל גוון אפשרי, הנה מעיינות חמים באמצע שום מקום, רק אנחנו והטבע ולא בא לי ללכת מפה לשום מקום.
ככל שעוברים הימים במסע אני מרגישה את האופן שבו תנועת הגוף מייצרת איתה גם תנועה בנפש, ולאט לאט אפשר לנשום קצת אחרת. אפשר לתת ללב לנוח. שיחות של הלב יכולות להתנהל בזמן שאנחנו חולפות בין נופים נפלאים ואפשר אפילו לצחוק עד דמעות. כל כך הרבה זמן לא צחקתי ככה.
אנחנו ממשיכות אל האי מינדורו. מעמיסות את עצמנו ואת הג'יפים אל מעבורת ואחרי שייט קצר של כשעתיים מגיעות לאי טרופי ירוק ויפהפה: דרכים קטנות, חלקן לא סלולות, גידולי אננס וקוקוס. אנחנו בודקות שלושה חופים שונים עד שנמצא החוף המושלם להפסקת קפה, ומגלות דרכי עפר קטנות שלוקחות אותנו אל מפלים נסתרים שזורמים אל בריכה טבעית משגעת. איך לא נקפוץ למים הקרירים?
באותה הזדמנות, אנחנו מצרפות לרשימה עוד כלי תחבורה שיתבל את המסעות שיגיעו לכאן: שייט בסירות קטנות שמאפשרות לנו להקיף את האי ולראות את היופי הזה מזווית אחרת: ים טורקיז, מפרצים קטנטנים, ומי אמרה שנורקלינג ולא קיבלה? בתוך המים, בין דגים לאלמוגים יש לי שקט שכבר הרבה זמן לא שמעתי כמוהו.
בכלל, זה מסע שיש בו לא מעט מים, שזה לגמרי הגיוני כשחושבים על מדינה שכולה איים והתפרצויות וולקניות שיוצרות שפע של מעיינות חמים וכמעט בכל שלב בו אפשר לשוט. לצלול. לשחות. לטבול. לשהות במים. ללכת על החוף. להוריד נעליים.
והנה אנחנו שוב שטות: הפעם בסירות קאנו קטנות אל מפלי פגסנחאן.
תבינו את הסיטואציה: סירת קאנו קטנה ובתוכה שלוש נשים פלוס שני משיטים. קניון צר, נהר זורם, השתקפויות נפלאות של צמחיה ירוקה במים, יופי שקשה לתאר. יש רק עניין אחד קטן: אנחנו שטות נגד הזרם. לסירה אין מנוע ובדרך: עליות, סלעים, מעברים צרים בתוך מים שוצפים ובכל המקומות האלה, כשנראה שהפעם באמת אין שום דרך להמשיך הלאה, המשיטים שלנו פשוט מרימים את הקאנו, דוחפים את הסירה הקטנה (שאנחנו בתוכה, כן?) ויאללה! ממשיכים! צריך לראות את זה כדי להאמין.
11 צפייה בגלריה
שבטי האיגורוט – משמרים מסורות עתיקות
(צילום: Editorial credit Kobby Dagan Shutterstock.com)
צריך גם לראות אותנו מגיעות אל המפל שנמצא בקצה הנהר: רפסודה קטנה משיטה אותנו דוך, ישר, אל תוך המפל שמימיו צונחים עלינו מלמעלה בעוצמה ובשצף מטורף. אפשר לקרוא לזה מסג' פיליפיני, אפשר לשמוע את צרחות ההפתעה והאושר למרחוק. אפשר גם להיזכר באותה הזדמנות איזה כיף זה לצעוק חזק מהתרגשות.
מסע שכמוהו עוד לא היה לנו
מסע ההכנה תכף מסתיים. אנחנו נפרדות מהג'יפים ועולות על עוד מעבורת שתיקח אותנו חזרה ללוזון – האי המרכזי שרק הוא לבדו גדול כמעט פי 3 ממדינת ישראל וכן, זה לגמרי מסע של מעברים: מאי לאי, מחבל ארץ אחד לשני, ובכל מקום הנופים משתנים, השבטים אחרים, השפות מתחלפות ואיזה מזל שבסוף הרוב פה דוברים אנגלית והחיוכים קלים ופשוטים ובגדול, אנחנו די בטוחות שהפיליפינים שפגשנו בדרך הם מהעמים המתוקים והידידותיים בעולם.
14 שנים עברו מאז יצא המסע הראשון של מאגמה צ'אלנג'. מסעות הנשים שלנו הגיעו מאז ליעדים היפים והמרתקים בעולם ועכשיו, בדרך חזרה, בזמן שמי האוקיאנוס הצלולים נשקפים דרך חלונות המעבורת הגדולים, לגמרי ברור לנו שעומד להיות פה מסע מדהים. מסע שכמוהו עוד לא היה לנו.
רגע לפני שהמטוס לארץ ממריא אני שולחת הביתה תמונה אחרונה של אי טרופי ירוק ומדמיינת את קבוצת הנשים שתכף מגיעה: ההתרגשות, השמחה, האויר שנכנס לריאות. מדמיינת את החיוכים על הפנים ואת שיחות הנפש בג'יפים ובלי לשים לב, גם אני מחייכת.
בשיתוף מאגמה
