בשיתוף מאגמה
לפני שיצאתי לאתיופיה, שאלו אותי אם אני לא חוששת. האמת? חששתי. לא מהטיסות, מהג׳יפים או מהמרחק, ואפילו לא מאתיופיה עצמה. חששתי לגלות שכבר קשה לי להניח לכמה ימים את כל מה שאני אחראית עליו ולצאת להרפתקה.
אני בת 48, יש לי עבודה, משפחה, לוח שנה מלא מדי ורשימות שלא נגמרות. את הרצון לצאת למסע דחיתי שוב ושוב ל"מתישהו": מתישהו אראה עולם אחרת, מתישהו אעשה משהו שהוא באמת בשבילי.
ואז הגיעה ההזמנה להצטרף למסע לבדיקת המסלול החדש של מאגמה צ'אלנג' באתיופיה. לא ידעתי בדיוק למה אני אומרת כן. ידעתי רק שכבר הרבה זמן אני רוצה לצאת.
הרגע שבו הדרך מתחילה
מיד אחרי הנחיתה באדיס אבבה אנחנו עולות לטיסת המשך דרומה. עוד לפני שאני מספיקה להבין שאני באפריקה, אני מוצאת את עצמי ליד רכב שטח, עם תיק קטן, בקבוק מים ומצלמה.
אתיופיה לא נראית כמו שום דבר שדמיינתי. הג׳יפים מתקדמים בין אגמים וכפרים, ילדים מנופפים לנו מהדרך ונשים עונדות תכשיטים צבעוניים. ריח של קפה קלוי מלווה את העצירות, והנופים מתחלפים כמעט בלי התראה.
בדרך עפר בדרום אתיופיה, כשהג'יפ מיטלטל קלות והנוף נפתח משני הצדדים, אני מבינה שזה לא הולך להיות טיול רגיל. וזה בדיוק מה שחיפשתי.
לתכנן נכון - לחוות המון
אתיופיה היא מדינה עצומה, והמרחקים בין האזורים שבה גדולים. במסלול החדש של מאגמה צ׳אלנג׳ אנחנו משלבות נסיעות ברכבי שטח עם טיסות פנים, שמאפשרות לנו להגיע לדרום ולצפון בלי לבלות ימים שלמים בנסיעות.
כך, בתשעה ימים, עברנו בין עמק האומו ואגם טורקאנה בדרום לבין הרי סימיאן, גונדר ולליבלה בצפון - מקומות שונים מאוד בנופים, בתרבויות ובמסורות שלהם.
עמק האומו: עולם של צבעים, מסורות ושייכות
קשה להסביר את עמק האומו במילים בלי להישמע כאילו מגזימים: שבטים, צבעים, טקסים ואורחות חיים שעוברים מדור לדור. אנחנו פוגשות נשים שהאסתטיקה שלהן היא שפה: תכשיטים, עיטורי גוף, שיער, צבע, חרוזים, עור ומתכת.
אני מביטה בהן וחושבת על ההגדרות השונות של יופי, נשיות, מעמד ושייכות - וכמה מהר אנחנו נוטות לחשוב שהדרך שלנו היא הדרך היחידה.
קשה להסביר את עמק האומו במילים בלי להישמע כאילו מגזימים
(צילום: דקל כהן)
הדרך דרומה: ג'יפים, אבק, מים וצחוק
יש רגעים במסע שאי אפשר לתכנן עד הסוף: חציית מים בג׳יפ, עצירה לקפה, צחוק שמתגלגל בין נשים שרק לפני כמה ימים לא הכירו זו את זו. שקט פתאומי מול מרחב גדול.
דווקא במקומות כאלה מבינים כמה חשוב הליווי. כשהדרך רחוקה ולוחות הזמנים משתנים, הידיעה שיש מי שמחזיק את המסע מאחורי הקלעים מאפשרת לך להיות בתוך החוויה ולא לנהל אותה.
וזה אחד הדברים שמאגמה צ'אלנג' יודעת לעשות היטב: לקחת יעד מורכב, רחוק, לא תמיד פשוט - ולבנות סביבו מעטפת מקצועית שלמה. יש רופאה, מלווה חברתית ונהגים מקומיים. יש מי שמחזיק את הדרך.
וזה מאפשר לך לעשות דבר נדיר: פשוט להיות שם.
שבט מורסי - אתיופיה
(צילום: דקל כהן)
אגם טורקאנה: עד קצה הדרך
אגם טורקאנה הוא המקום שבו המילה ״הרפתקה״ מקבלת משמעות ממשית. הדרך אליו מביאה אותנו עד גבול אתיופיה-קניה. אנחנו חוצות לקניה, אל אזור לא מתויר, רחוק ממסלולים מוכרים.
האגם עצום ומהפנט, אבל מה שמרתק במיוחד הם האנשים שחיים סביבו: משפחות של דייגים וציידי תנינים, שחייהם קשורים כבר מאות שנים לאגם הזה.
זה לא מקום שמגיעים אליו במקרה, ובוודאי לא מקום שפוגשים בכל טיול לאתיופיה. אולי דווקא בגלל זה הוא נחקק בי כאחד הרגעים החזקים במסע - עם תחושה אמיתית של סוף העולם.
אגם טורקאנה - קצה הדרך
(קרדיט: Maurizio Bersanelli / Shutterstock.com)
צפונה: כשהמסע מחליף צבע
המעבר לצפון אתיופיה הוא כמעט מעבר בין עולמות. בשמורת הרי סימיאן האוויר נהיה צלול יותר, ההרים דרמטיים, המצוקים נפתחים לעומק, והנוף מזכיר כמה הטבע יכול להיות גדול מאיתנו בלי להתאמץ.
ואז גונדר. במפגש עם הקהילה היהודית אנחנו פוגשות קשר עמוק לירושלים, לתפילות, לשירים ולמסורת שעברה מדור לדור. רחוק גיאוגרפית, אבל קרוב מאוד ללב.
לליבלה: אבן, אמונה ופליאה
אם הייתי צריכה לבחור רגע אחד שבו התקשיתי להאמין למה שאני רואה, זה היה בלליבלה. הכנסיות החצובות באבן הן מקום שנכנסים אליו לאט: דרך מדרגות, מעברים וחצרות, בין סלע, צל, אור ושקט.
אני עומדת מול ביתא גיורגיס, הכנסייה החצובה בצורת צלב, ומנסה להבין איך דבר כזה בכלל נוצר. כמה אמונה, עבודה, חזון והתמסרות צריך כדי לחצוב מקום כזה מתוך האבן.
באותו רגע אני חושבת על המשפט ששמעתי בתחילת המסע: יש מסעות שלוקחים אותך רחוק, ויש מסעות שלוקחים אותך עמוק. שם הבנתי באמת למה הכוונה.
הכנסיה החצובה בלליבלה - איך דבר כזה בכלל נוצר?
(צילום: דקל כהן)
ומה קורה לאישה שיוצאת למסע?
שואלים אותי אם משהו השתנה בי במסע, ואני נזהרת ממשפטים גדולים. לא כל מסע ״משנה חיים״, ולא כל חוויה צריכה להיות דרמטית כדי להיות משמעותית. אבל משהו כן זז.
אולי זו התחושה שנזכרתי שאני יכולה להגיד כן. אולי זו הידיעה שאני לא חייבת לחכות לרגע מושלם כדי לצאת. אולי זה המפגש עם נשים אחרות - מקומיות וישראליות - שכל אחת מהן החזירה לי מראה אחרת על נשיות, כוח, בחירה וחופש.
ובעיקר, אולי זו ההבנה שיש גיל שבו אנחנו לא צריכות פחות הרפתקאות. אנחנו צריכות הרפתקאות מדויקות יותר.
למי המסע הזה מתאים?
מסע מאגמה צ'אלנג' לאתיופיה לא מתאים למי שמחפשת רק נופש מפנק, בריכה ושופינג, או למי שרוצה שכל רגע יהיה צפוי ומוכר.
הוא מתאים לנשים סקרניות, שאוהבות דרך ורוצות לפגוש עולם באמת. נשים שמוכנות לצאת קצת מאזור הנוחות, אבל רוצות לעשות את זה במסגרת נשית ועם ליווי מקצועי.
הוא מתאים למי שמרגישה שכבר הרבה זמן היא אומרת "יום אחד" - ורוצה לבדוק מה יקרה אם הפעם היא תגיד כן.
לנשים שאוהבות דרך
(צילום: מאגמה)
אז מה אם הפעם את אומרת כן?
בסוף המסע, כשנפרדנו מהנופים שליוו אותנו לאורך הדרך, הבנתי שלא נסעתי רק "לפתוח ציר" באתיופיה. נסעתי לפתוח שוב משהו בי: את הסקרנות, את האומץ הקטן, את הרצון לראות עולם דרך העיניים שלי.
ואם משהו בך זז כשאת קוראת את זה - אולי גם אצלך הגיע הזמן.
מסעות מאגמה צ'אלנג' לאתיופיה ייצאו בנובמבר ובדצמבר 2026 ויימשכו תשעה ימים. מסקרן אותך לצאת למסע כזה? כאן תמצאי פרטים נוספים.
ומה אם תגידי כן?
(צילום: מאגמה)
בשיתוף מאגמה
