בשיתוף מאגמה
אני מטייל לא מעט. יש לי חולשה לאפריקה, ואני אומר את זה בזהירות, כי כל מי שאוהב את אפריקה יודע שאין דבר כזה “אפריקה” אחת. הייתי בספארי, נסעתי בדרכי עפר, ישנתי בלודג’ים מול שקיעות כתומות, ראיתי עדרים, שמורות, כפרים, שווקים, נהגים עם סבלנות אינסופית ודרכים שגורמות לך להרהר מחדש במושג “כביש”.
אז כשאמרו לי “אתיופיה”, חשבתי שאני מבין פחות או יותר לאן אני מגיע.
טעיתי.
אתיופיה היא אפריקה, אבל היא אפריקה אחרת לגמרי. מדינה שמרגישה כמו כמה עולמות שחוברו יחד: יש בה דרום שבטי, צבעוני, עתיק וחי, צפון היסטורי ורוחני, הרים שנראים כאילו מישהו קימט את האדמה בידיים, כנסיות שחצובות באבן, שורשים יהודיים, אוכל שצריך רגע להבין ואז עוד רגע להתגעגע אליו, ואנשים שגורמים לך להרגיש שהגעת למקום שבו הזמן לא עובד לפי אותם חוקים.
אבל הרגע שבו הבנתי שאני לא בעוד טיול לאפריקה קרה דווקא באמצע הכביש.
זה היום הרביעי במסע. השיירה שלנו נוסעת בדרום אתיופיה, בעמק האומו. רכבי השטח זזים בקצב של הדרך, כפרים קטנים בצדדים, ילדים מנופפים, עיזים, שווקים, ואז פתאום - עצירה. לא דרמה. לא תקלה. פשוט עצירה.
מולנו, על הכביש, הולכים נערים מבני שבט באנה על כלונסאות ענקיות. הגוף שלהם מעוטר בקישוטי גוף צבעוניים, התנועה שלהם גבוהה, קלילה וכמעט לא הגיונית, הם צועדים על מקלות עץ ארוכים בביטחון של מי שעשה את זה כל חייו, מתנדנדים מעל הדרך, גבוהים מעל כולם, בתוך ענן קטן של אבק ואור.
לא מופע. לא במה. לא “אטרקציה” עם כרטיס כניסה. פשוט נערים מקומיים, צועדים על מקלות עץ דקים כאילו נולדו שם למעלה. אחד מהם עובר ליד הרכב, מביט פנימה, מחייך חיוך קטן, וממשיך.
וזו אתיופיה. היא לא מסבירה את עצמה. היא מופיעה.
טיסות פנימיות ותכנון חכם
יצאתי למסע פתיחת ציר של מאגמה לאתיופיה. מסע שבו הצוות יוצא לפני כולם כדי לבדוק את המסלול באמת. לא על הנייר. לא לפי תמונות של ספקים. לא לפי “יהיה בסדר”. כי במאגמה אין “יהיה בסדר”. יש מסלול שמישהו בדק, טיסה שמישהו אימת, רכב שמישהו פגש, מלון שמישהו נכנס אליו, כביש שמישהו נסע בו, ויום שנמדד לא לפי מה שכתוב בתוכנית - אלא לפי מה שקורה בשטח.
ובאתיופיה, זה קריטי.
כי הבעיה עם אתיופיה היא לא שאין מה לראות. הבעיה היא שיש יותר מדי.
אתיופיה ענקית. לא רק בגודל, אלא בפערים שבין המקומות. עמק האומו בדרום וכנסיות לליבלה בצפון מרגישים כמו שתי מדינות שונות. הרי סימיאן עצומים, וגונדר מכניסה בכלל פרק אחר של היסטוריה, מלכות ויהדות. אם מנסים לעשות את זה כמו טיול רגיל - נוסעים, ועוד נוסעים, ועוד נוסעים, ובסוף מבינים שחצי מהמסע הלך על מעברים.
על הנייר, חמש טיסות פנים נשמעות הרבה - עד שמבינים שבלעדיהן רואים פחות אתיופיה והרבה יותר כביש. איתן, אפשר לעבור בין אזורים, גבהים, תרבויות ונופים בלי להגיע מותשים לרגעים שבשבילם בכלל יצאנו למסע - וזה מה שמאפשר למסע לעשות את הדבר הנדיר באמת: להגיע רחוק, להישאר עמוק, ולא לבזבז את הזמן היקר על מעברים מיותרים.
טקסי התבגרות חיים
אני אומר את זה הכי פשוט: מי שחושב שהוא ראה עולם, צריך להגיע לאתיופיה. ומי שרוצה לראות שבטים באמת - לא כקישוט, לא כפולקלור, אלא כחברות חיות עם טקסים, לבוש, היררכיות, שווקים, גאווה, מורכבות ואסתטיקה מטורפת - עמק האומו הוא אחד המקומות החזקים בעולם לזה.
טקס התבגרות: נשים שרות, רוקדות, נעות בקצב שחוזר על עצמו שוב ושוב עד שהוא נכנס לגוף
(דקל כהן)
קחו למשל את טקס ההתבגרות של בני שבט ההאמר: ראיתי בחיי לא מעט טקסים בעולם, אבל זה היה משהו אחר.
זה מתחיל עוד לפני הקפיצה עצמה. אנשים נאספים. נשים שרות, רוקדות, נעות בקצב שחוזר על עצמו שוב ושוב עד שהוא נכנס לגוף. חרוזים צבעוניים, עור מבריק, אבק שעולה מהרגליים, קולות, שריקות, צחוק, מתח. זה לא טקס שקט. זה טקס עם דופק שמסמן את המעבר לבגרות ואת היכולת להיכנס לעולם המבוגרים, הנישואים והבעלות על בקר.
ואז מביאים את השוורים.
"ראיתי בחיי לא מעט טקסים בעולם, אבל זה היה משהו אחר."
(דקל כהן)
הם עומדים זה לצד זה, מוחזקים, זזים, נושמים, עצבניים. האוויר כולו מתכווץ. הנער מתכונן. הקהל דוחף קדימה. יש צעקות, יש תנועה, יש משהו כמעט אקסטטי בכל המעגל הזה. ואז, ברגע אחד, הנער מתחיל לרוץ.
הוא עולה על גבי השור הראשון, ואז השני, ואז השלישי. כל צעד חייב להיות מדויק. אין מקום לטעות. הגב של השור חי, זז, לא יציב. הרגל יכולה להחליק. הגוף יכול לאבד שיווי משקל. כולם מסתכלים. כולם יודעים מה מונח על הרגע הזה.
ואז הוא עובר.
והקהל מתפוצץ.
"כל צעד חייב להיות מדויק. אין מקום לטעות."
(דקל כהן)
לא במחיאות כפיים מנומסות. בשאגה. בתנועה. בריקוד. בגוף שלם שנושם יחד. אתה עומד שם, אדם מבחוץ, ומבין שאתה רואה משהו שלא נועד לך, אבל הותר לך לרגע לעמוד לידו.
ואז, אתיופיה מחליפה פנים
בלליבלה, אתיופיה מחליפה קצב. אחרי הדרום הצבעוני, החם והגופני, מגיעים אל אבן, אמונה וארכיטקטורה מרגשת. אתה יורד למטה, עובר במעברים צרים, נוגע בקירות שחצובים בסלע, רואה מתפללים לבושים לבן, כמרים וצלבים, ומבין שאתיופיה היא לא רק שבטים. היא גם אחת התרבויות הנוצריות העתיקות והעמוקות בעולם.
הכנסיות החצובות בללילבה - אבן, אמונה וארכיטקטורה מרגשת.
(דקל כהן)
בהרי סימיאן התפאורה שוב מתחלפת: מצוקים עצומים, אוויר פתוח, ירוק שמתגלה מתוך סלע, ולהקות של בבוני ג’לאדה שאפשר לראות רק באתיופיה. ובגונדר, במפגש עם הקהילה היהודית שחיה במקום, אתיופיה נוגעת פתאום גם בסיפור שלנו.
ובזה, בעיניי, טמון הכוח של המסע הזה: הוא לא מנסה לראות את כל אתיופיה. זה בלתי אפשרי. הוא עושה משהו הרבה יותר חכם - הוא לוקח אותך לנקודות שמספרות את הסיפור הגדול שלה, ומחבר ביניהן בקצב שמאפשר באמת להיות שם.
להקות של בבוני ג’לאדה שאפשר לראות רק באתיופיה
(צילום: שאטרסטוק)
מה עושים עם אינג'רה?
אוכל הוא חלק חשוב במסע. ביום הראשון ניסיתי להבין מה בדיוק עושים עם אינג’רה. ביום השני כבר הבנתי שצריך להפסיק לנסות להשוות אותה ללחם. ביום השלישי כבר מצאתי את עצמי מסביר לאחרים איך לקרוע, איך להרים, איך לספוג את הרוטב, ואיך לא להיראות כמו תייר שנלחם בארוחת הערב שלו. אני לא יודע אם אני התרגלתי לאוכל האתיופי או שהוא התרגל אליי, אבל יש בינינו התחלה של יחסים .
ובכל הזמן הזה, מה שמחזיק את הכול הוא הצוות. לא בצורה ראוותנית. בדיוק להפך. כשהצוות טוב, אתה לא רואה את רוב העבודה שלו. אתה פשוט מרגיש שהיום עובד. שהרכב הגיע. שהטיסה מחוברת. שהנהגים יודעים. שהעצירה במקום. שהשינוי נפתר. שהקבוצה מוחזקת. שמישהו חשב על הדברים הקטנים עוד לפני שהם הפכו לבעיה גדולה.
במדינה כמו אתיופיה, זה לא בונוס. זה ההבדל בין מסע שאתה מתמסר אליו לבין מסע שאתה עסוק בלשרוד אותו.
בערב האחרון מישהו שואל אותי: “נו, אז איך היית מסכם את אתיופיה?”
חשבתי רגע, ואז אמרתי את הדבר הכי לא עיתונאי שאפשר להגיד:
“אי אפשר לסכם. צריך לנסוע.”
כי יש מקומות שאפשר לקרוא עליהם. יש מקומות שאפשר לראות בתמונות. ויש מקומות שאם לא עמדת בהם בעצמך, עם אבק על הנעליים, אינג'רה ביד, בבונים על המצוק, שוורים שהם סוג של טקס, וכנסיות חצובות באבן מול העיניים - פשוט פספסת.
אתיופיה היא בדיוק מקום כזה.
בשיתוף מאגמה
