בשיתוף מאגמה
היה רגע במסע הזה שבו הבנתי שלמדבר סהרה ממש לא משנה שעורכת דין עינת גדרון הייתה פה. באותו רגע הבנתי למה יצאתי למסע הזה.
האמת היא שלא הייתי מוכנה לכל העניין של עוצמת המדבר: שמחתי על הנסיעה למרוקו אבל מה שהיה לי בראש זה שווקים, צבעים, נופים, ריחות. מדבר? פחות אזור הנוחות שלי. תנו לי פגישת עסקים ולקוחות שצריך לייצג בהונג קונג - בשמחה. אבל מדבר שלא נגמר? פחות.
יצאתי למסע מאגמה צ'אלנג' במרוקו בימים של מעבר בין שני משרדי עורכי דין. לעורכת דין ותיקה זה ארוע לא פשוט אבל עשיתי את הצעד הזה מתוך תחושה שכל החיים המקצועיים עוד לפני ובמובנים רבים עכשיו זה הזמן, אז בין לבין לקחתי לי חופש לארגן דברים שדחיתי ולצאת למסע של החיים.
על מה חלמתי? בעיקר רציתי לשחרר: לא לקבל שום החלטה גורלית ולא להוביל שום מהלך. רק תנו לי להיות מובלת לשבוע - ועוד במרוקו.
יוצאות לדרך
טיסה ישירה מביאה אותנו למרקש בה מתחיל המסע שלנו ושיירת הג'יפים שלנו יוצאת לדרך. בשיירה שלנו 8 ג'יפים אוטומטיים ו-28 נשים שרק הן מסע בפני עצמו. מהרגע הראשון אני מרגישה בנוח איתן, אבל בעיקר אני מתמסרת לצוות שלי: 4 נשים, יחד בג'יפ, כמעט 24 שעות ביממה ולא ייאמן כמה מהר הן הופכות למשפחה החדשה שלי.
כיף להיזכר שכשאני לא עסוקה בלנסח טענות או לקרוא תקדימים משפטיים אני מסוגלת להקשיב, לספר, לצחוק, להיות. הג'יפ שלנו מלא ברגעים של דיבור, של הקשבה, רגעים בהם דמעות של התרגשות עולות לעיניים ורגעים בהם רק המוסיקה והנופים החולפים מול עינינו מדברים ויותר מזה לא צריך כי כל מה שחשוב עכשיו זה הרגע הזה והכוכבים שמעל.
ככל שחולפים ימי המסע אני שוכחת את הזמן. מתמסרת למרוקו, לטבע, לנופים, לצחוקים שרצים במכשירי הקשר שמחברים בין הרכבים בשיירה, להוראות המדויקות של המדריכה, למשפטים כמו "רכב 4 פנה" ו"ג'יפ אחרון בתנועה". מתמסרת לארוחות נפלאות בשטח, להפסקה הבאה שתמיד מגיעה רגע לפני שאני צריכה פיפי, לקפה חם ומפנק שמוגש בכלים מרוקאיים שגורמים לי להרהר שוב על "לא תחמוד". מתמסרת לתחושה שיש מי שמוביל אותי באהבה ובביטחון - וזה אפילו לא כואב לי בשרירי האגו.
מה יכול לייפות אישה
אנחנו נוהגות ב"עמק האדום" לאורך נהר המגון, עוברות בין בתי הבוץ של הכפר השוכן על גדות הנחל. הנשים הכובסות יחד בנהר מעלות בי מחשבות על מימוש, על נשיות ועל עולמות שונים.
בכפר אחר אנחנו יורדות מהג'יפים ומטיילות בין הסימטאות. מגיעות לרובע בו חיה בעבר הקהילה היהודית (המלח') ומתרגשות מתחושת הזמן שעצר מלכת. באחת הסמטאות אני פוגשת אישה לא צעירה, עטוית תכשיטים. אנחנו מתקשרות במבטים, חיוכים ותנועות ידיים. התכשיטים שלה עשויים מחימר, עץ ואבן גיר. חומרי טבע זמינים. לא צריך יהלומים וזהב כדי להיות מהודרת. היא מורידה את השרשראות מצווארה ומעניקה לי אחת. לא מנסה למכור לי כלום ומסרבת לקבל תשלום.
אני מקבלת בהודיה ובהוקרה עמוקה את המתנה הזאת ומזכירה לעצמי שמה שיכול לייפות אישה זה לא התכשיט אלא הנתינה.
המדבר הגדול ביותר בעולם
והנה אנחנו בסהרה, המדבר הגדול ביותר בעולם. רק בודדים חיים במרחב האינסופי הזה שנפתח בפנינו כמו מניפה ואני מגלה שהוא ממכר. מגלה שיש בו עוצמה ופראות, מרחבים ויופי וגם דקויות קטנות ועדינות. כבר למדנו שעצי דקל או כפר קטן הם סימן לחיים ונווה מדבר אבל הנה לפנינו שני אגמים שנגלים בלב מדבר אז איך זה שאין כאן בתים או עצים ליד המים? מה קורה כאן אני שואלת? ומבינה בפעם הראשונה בחיי איך באמת נראית אשלייה ומה זה פטה מורגנה.
את הלילה אנחנו מבלות בלב הסהרה, במאהל שנבנה במיוחד עבורנו וברוח הפטה מורגנה יש בו מיטות, שטיחים, מקלחות ושירותים והכל באמצע שום מקום, אז מה הפלא שהטאג'ין פה כל כך טעים לי? המדורה כבר בוערת, מישהי משמיעה מוזיקה ואני בוהה באש המדורה המרצדת וברבבות הכוכבים שמעלי ומבינה שאני, אלופת המילים והמסמכים, לא מצליחה לנסח כלום במקום הזה וגם לא רוצה.
סיפורי אלף לילה ולילה
אנחנו נפרדות מהמדבר וממשיכות במסע אל עבר הרי האטלס. השיירה שלנו חוצה נאות מדבר עם אלפי עצי תמר, כפרים צבעוניים, בתי בוץ קטנים, נשים בבגדים מסורתיים וקסבות עתיקות שטובי האומנים עיטרו במשך שנים ואז אנחנו מגיעות למרקש וברגע אחד התפאורה משתנה: הצבעים, הריחות, המוזיקה, הקצב, הצפיפות. העיר האדומה מרהיבה ומשוגעת וכיכר העיר שלה נראית כמו הרגע קפצה מתוך סיפורי אלף לילה ולילה: לוחשי נחשים, מוכרי שיניים תותבות, סוחרי מטבעות, בדים מכל סוג, כלי חרס, שטיחים צבעוניים, שעונים יד שניה, שלישית ומי יודע לספור. אני מסתובבת שיכורה והעיניים שלי לא רוצות להפסיק להסתכל. קונה קצת מזכרות בשוק ויודעת שהן לא יספרו כלום על מה שחוויתי כאן.
כי יותר מכלי החרס ומהמטפחת הצבעונית שרכשתי במסע הזה, רכשתי כאן חברות מופלאות, נשים שנכנסו לחיי בדיוק ברגע בו פתחתי להן דלת והכניסו איתן כל כך הרבה נתינה ושמחה. רכשתי השראה מהצוות שניהל את המסע הזה במקצועיות מהרגע הראשון והרבה אחרי שכבר היינו בבית. רכשתי זמן להיזכר בעצמי כמו שאני אוהבת ורכשתי לי חבר חדש: מדבר סהרה, שלנצח ייחרט בזיכרוני כמקום בו חוויתי חוויות מופלאות של אינטימיות ופתיחות בגוף ובנשמה.
המסע למרוקו נגמר. את השרשרת מכפיסי העץ שנתנה לי האישה שאת שמה איני יודעת מהכפר אמזארו, אני עונדת ביום הראשון שלי במשרד החדש כדי לזכור שיש בי כוח. לזכור את הפשטות והנתינה. לזכור שאני לא צריכה שרשראות זהב כדי לשמוח במי שאני. לזכור שאני מאגמה.
בשיתוף מאגמה
