חלק מרכזי בהסברה הציונית מראשית התיישבות החלוצית בארץ היה תיעוד הקיבוצים. בשנות ה-20 היו אלה דגניה ועין חרוד, בשנות ה-30 היו אלה יישובי חומה ומגדל, ובהם חניתה, והחל משנות ה-40 ועם קום המדינה היו אלה יישובי הספר החדשים בנגב המערבי.
קיבוץ נחל עוז, בצפון עוטף עזה, היה גם היאחזות הנח"ל הראשונה במדינת ישראל. ההיאחזות עלתה לקרקע ב-1951 והפכה לקיבוץ ב-1953. בימים אלה, הקיבוץ מציין 70 שנה להיווסדו, בנסיבות טרגיות, על רקע מתקפת הטרור הרצחנית שביצע בו חמאס ב-7 באוקטובר. המתקפה גבתה את חייהם של רבים מחברי הקיבוץ, וחברים רבים אחרים נחטפו ונמצאים עדיין בשבי בתוך רצועת עזה.
מוקד עניין עולמי
החל מימיה הראשונים של ההתיישבות הפכה נקודת היישוב הישראלית הזאת, הסמוכה לקו הגבול של הפסקת הנשק עם מצרים ב-1949 מוקד להתקפות פדאיון (כנופיות מחבלים) פלסטינים מעזה וכן של חיילים מהצבא המצרי.
השילוב של חזית התיישבות בגבולות הארץ, לצד מתקפות חוזרות ונשנות, הפך את הקיבוץ מוקד לתיעוד צילומי של מיטב צלמי התקופה. חלקם נשלח מטעם מחלקות ההסברה של ארגונים, מטעם צה"ל או מערכות העיתונים, וחלקם ליווה כבר אז ביקורים של פוליטיקאים ואורחים מהארץ ומחו"ל.
ברשימת הצלמים שמצאתי עד כה נמנים בין היתר: בוריס כרמי, ורנר בראון ופאול גולדמן, המהווים את ראשיתו של "הצילום הישראלי", החופשי מתכתיבים אסתטיים ציוניים. צילומים אלה בשחור-לבן מחזירים אותנו מצד אחד אל ימי התום של מדיום הצילום בישראל וימי הבראשית של נחל עוז, החל בתיעוד "התלם הראשון", ומן הצד השני מאפשרים לנו להבין שאנחנו חלק מסיפור היסטורי גדול - ככה הכול התחיל.
כתבה זאת היא חלק ממחקר תולדות הצילום בארץ, שמתקיים בתחום עבודתי על אתר "הבית לצילום" במסגרת מוז"א - מוזיאון ארץ ישראל. בתוך כך ניסחתי משפט המלווה אותי במהלך כל השנה האחרונה, מימי המחאה אל תוך ימי המלחמה - זכות האדם לחיות / וחובת הצלם לצלם / וחובת האוצר לאצור / וזכות הצופה לצפות.
התצלומים של בוריס כרמי (2002-1914)
(אוסף מיתר / הספרייה הלאומית)
כרמי היה לצלם הראשון המתעד את היאחזות נחל עוז כבר ב-1951, כנראה למען שבועון צה"ל במחנה. כרמי מתעד את חיי היומיום - חברים בעבודת השדה ובמועדון החברים ובנשקיה, ילדים ראשונים בבית התינוקות ודיוקנאות חברים וחברות. הצילום הידוע ביותר שצילם כרמי בביקורו הראשון במקום היה זה של חבר הקיבוץ רועי רוטברג, שנרצח בידי ערבים מעזה באפריל 1956. על קברו נשא משה דיין הספד, שהפך לאחד המסמכים שעיצבו את הזהות הישראלית.
(ההספד שהפך נכס צאן ברזל: משה דיין על קברו של רועי רוטברג שנרצח באפריל 1956)
22 צפייה בגלריה
הנער רועי רוטברג על סוס באזור נחל עוז
(צילום: בוריס כרמי - אוסף מיתר הספרייה הלאומית)
התיעוד של ורנר בראון (2018-1918)
(קרן ורנר וענת בראון / והארכיון הציוני)
בראון נשלח מטעם קק"ל ב-1956 לתעד יום בחיי היישוב. תיעודו נחלק לשלושה היבטים. הראשון הופך לתיעוד קלאסי של צומת סעד, ובה שלטי הכוונה מנוקבי כדורים לצד חיילי צה"ל. השני מנציח מתנדבים מירושלים המסייעים בעבודות ביישוב, והשלישי הוא דיוקנו של חבר הקיבוץ אורי מרינוב, המצולם בעבודתו ברפת.
התמונות של פאול גולדמן (1986-1900)
(ארכיון מוזיאון ארץ ישראל)
באותה השנה מגיע לארץ כתב הטלוויזיה האמריקאי הנודע אד מורו, לצלם כמה כתבות לתוכנית הטלוויזיה שלו. אחד הסרטים המרכזיים שצילם, "זוהי ישראל", מצולם גם בנח"ל עוז ובמרכזו מופיע שוב אורי מרינוב - שדיבר אנגלית רהוטה. פאול גולדמן תיעד את ביקורו של מורו ביישוב, וחזר לשם חודשיים לאחר מכן, לתעד את בתי היישוב לאחר הפגזה מצרית. סרטו של אד מורו זמין לצפייה ברשת גם היום.
גיא רז הוא אוצר לצילום במוז"א, מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב. הרצאתו "נחל עוז: הקיבוץ המצולם ביותר בעולם, 1957-1951" תשודר הערב, יום א', 12 בנובמבר 2023, בשעה 18:00 באתר המוזיאון, ופתוחה לצפייה חופשית.
