אסף קמר חזר לבסיס בו שירת בשנות ה-90
(ירון שרון)
לאחר הנסיגה המתוקשרת מלבנון בשנת 2000, הבסיס הצבאי המפורסם "שער העגל", ששימש במשך שנים ארוכות שער כניסה פופולרי לטנקים, לתותחים ולנגמ"שים, ובמקביל שימש גם מפקדה לוגיסטית לכוחות צה"ל ברצועת הביטחון, עומד פרוץ ונטוש.
הנסיגה מלבנון הפכה את "שער העגל" לבלתי רלוונטי. יחד עם הדי הפיצוצים המבוקרים שהעיפו לשמיים את המוצבים המפורסמים של רצועת הביטחון בדרום לבנון, אתר המורשת יוצא הדופן, והגלעד המתפורר למלחמה הנשכחת, נמחק מהתודעה הציבורית ומהזיכרון הקולקטיבי שלנו.
אביהו שפירא, צלם ynet הוותיק מהצפון ותומך נלהב בפרויקט המקומות הנטושים, עדכן אותי לפני זמן רב שהבסיס המפורסם "שער העגל" ננטש. אבל מאז עברו הרבה מים בנהר הליטני, וניסיתי בכל דרך אפשרית להימנע מלחשוב על הבסיס הנטוש, שהיה שער הכניסה שלי ללבנון לפני 30 שנה. תכלס, מי רוצה לחטט בשרידים מסריחים של זיכרונות ופחדים ממלחמה רחוקה שאף אחד לא מדבר עליה.
13 צפייה בגלריה
"שער העגל", הכניסה ללבנון. זה השער המפורסם שעליו שומר המוצב בצד השני(צילום: אסף קמר)
(צילום: אסף קמר)
הרסיסים החדים והמציקים, שעפו מתוך קבוצת הפייסבוק המסקרנת "סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים", הפכו את הטיפ של שפירא "שער העגל נטוש!" לעינוי מחשבתי. במטרה לנסות לסגור מעגל, מצאנו את עצמנו בבוקר אביבי ויפה בתחילת חודש מאי מחפשים את דרך העפר המשובשת שהובילה לשער העגל.
אולי בגלל אווירת סוף הסגר של הקורונה, ואולי בגלל ההתרגשות הרבה, הנוף המרהיב של אצבע הגליל הכה בנו ועורר זיכרונות רדומים. שער הכניסה לבסיס פתוח, עמדת הש"ג המדוגמת נטושה ועשרות הפריקסטים שהרכיבו את מפקדת הבסיס, חסרי דלתות וחלונות, מוקפים בצמחיית בר של סוף האביב. הצמחים פורצים מכל חור בכביש המתקלף ומכל סדק בקרקע.
מפת שער העגל והסביבה (Google Maps)
מי שניהל את תהליך הנטישה של הבסיס המפורסם עשה עבודה רצינית, שכן לא נשאר כמעט דבר המסגיר את סיפורו המרתק של הבסיס הצבאי הנטוש: לא נשארו כתובות צה"ליות על הקירות ועל הקרקע לא מצאנו כדורים, אפילו הריח המתקתק והחצי-שרוף של שמן הרובים ליד הנשקייה הנטושה התנדף ונעלם.
באחד המבנים המתפוררים, שאולי היה חדר המבצעים, נשאר על הקיר שרטוט ישן של תרחיש הגנת עמדה ושמות משפחה של החיילים לפי הפק"לים.
רחבת המסדרים ואזור החניה לרכב חום הפכו לשדה קוצים ופרחי חוטמנית סגולים. בתוך אחד החדרים זיהינו קצת ריח קלוש של גבינה צהובה וגרביים רטובים, אולי בגלל שמצאנו מדבקת הפעלה מתקלפת וכמה ברגים מתנור הסולר הצבאי והמפורסם, שהלוחמים בלבנון נהגו לעשות עליו טוסטים ולייבש חרמוניות.
עקירת כל זיכרון והוכחה פיזית לשהות הצבאית ארוכת השנים באתר הנטוש הייתה מאד מטרידה, ויצרה תחושה של אי שקט ודריכות. החלטנו לעזוב את הבסיס הנטוש ולנסות לאתר את המוצב המבוצר, הממוקם בפסגת גבעת העגל וחולש על שער הכניסה ללבנון, אשר בהתאם למצב הביטחוני היו מאכלסים אותו בלוחמים.מצד שמאל יש מטע תפוחים ואפרסקים ומצד ימין גדרות מוקשים. אנחנו עולים לתצפית מעמדת תותחים נטושה, מתקדמים בתוך הנוף המשכר של סוף האביב.
שער הרכב של הש"ג היה פתוח, ולפי הצמחייה הפראית והקוצים שיוצאים מכל עמדת שמירה סביב המוצב הנטוש, נראה שהמצב הביטחוני באזור שקט מאוד. אם היינו יכולים באמצעות מנהרת זמן או כישוף אפל להביא לכאן את אחד הרס"פים הקשוחים של יחידות החי"ר, שניהלו את חיי הלוחמים ואת תחזוקת המוצבים בלבנון, נראה שהיה מקבל התקף לב במקום.
אנחנו מחליטים לעלות לעמדת השמירה המבוצרת והמבוטנת בכבדות, התעלות מלאות בצמחים שגם חוסמים את הראות מבעד לחרכי הירי, קשה לראות את לבנון אבל אנחנו יודעים שהיא שם - מחכה לנו. אנחנו מוצאים שרידים של שמשונית נגד גשם ומספר כתובות קיר של לוחמים מגולני ומחטיבת הנח"ל. מלמעלה הרבה יותר קל להבין את הטופוגרפיה הנסתרת של המוצב הנטוש, והג'ונגל הסבוך של עצי התאנה במרכז המוצב מסתיר את דלת הכניסה לבונקר גדול.
בכניסה לבונקר יש ריח חזק ומשכר של מעיין ותאנים טריות, חוויה הזויה שלא ממש מסתדרת במוח עם הסיטואציה והדריכות הפנימית. בכוח, נחישות ודבקות במטרה אנחנו שואפים למגע, נשרטים, נחבטים - ולבסוף מצליחים להשתחל דרך הג'ונגל הטרופי אל האפלה הסמיכה והחרישית, ואל המדרגות האינסופיות שמובילות אותנו אל מעמקי האדמה.
בניגוד לאתרים רבים אחרים, שצילמנו במסגרת הסדרה על המקומות הנטושים בישראל, במוצב הנטוש ובתוך הבונקר בפרט אין כתובות וציורי גרפיטי על הקירות, ואין שום עדות לפעילות של הומלסים באזור. לאחר שהדאגה המסוימת לביטחון האישי שלנו התפוגגה, הדלקנו פנסים והתחלנו לסייר בזהירות במסדרונות השונים של הבונקר.
בכניסה ל"צוללת" הראשונה הייתה התרגשות קלה. קשה לקרוא לחלל המדובר חדר, כי למעשה מדובר במסדרון מעובה המזכיר את בטן הברזל של צוללת סובייטית. בצוללות דומות, שהיו בשימוש קבוע על ידי הלוחמים במוצבים המפורסמים ברצועת הביטחון בדרום לבנון, היה נהוג להצמיד לקירות מיטות קומתיים ולפעמים גם שלוש קומות, וזה היה הלב של המוצב. כאן היה אפשר לנסות להירדם תחת הפצצה - בלי להוריד נעליים - וכאן גם היו מנגנים בגיטרה.
בהתאם לגובה המיטות שנעקרו, הקירות מלאים בשמות של לוחמים שבוזים וטבלאות ייאוש פרה-היסטוריות - אפילו ממבצע ליטני. וזה המקום לבקש מגולשי ynet ששירתו ברצועת הביטחון בדרום לבנון, וגרו בצוללות, לשלוח לנו תמונות ומזכרות מהתקופה.
אנחנו מתקדמים בזהירות דרך מעבר תת-קרקעי נוסף, מסדרון מתכתי שמתחבר לצוללת השנייה, והרצפה מלאה בקוצי דורבן. השקט המוחלט בתוך הבונקר התת-קרקעי הנטוש עוטף אותנו, ויש תחושה עמומה של צער ובדידות. אנחנו מחליטים לצאת החוצה, לאור השמש ולמציאות, ועולים לעמדת שמירה נוספת.
מכיוון שהצמחים חוסמים את חרכי הירי, אנחנו מטפסים לתצפית אל הגבול מעל הגג המבוטן של העמדה. הקו המלאכותי והבלתי נראה שמחלק את הנוף הקסום לשתי מדינות שונות מכאיב בעיניים. לקח לנו 18 שנה לעזוב את לבנון, מעניין כמה זמן ייקח ללבנון לעזוב אותנו.
צר לי על הנופלים והפצועים, לא יודע בדיוק מה רציתי להשיג בביקור במוצב הנטוש בגבול הלבנון, לא סגרתי שום מעגל, רק נדבק לי לפה קצת מהטעם המגעיל של לבנון.
אזהרה: הסיור בבסיס הנטוש "שער העגל" מסוכן! מדובר באזור דמדומים ללא חוק וללא ביטחון אישי. באתר יש בורות ושרידי מוקשים. אין בפרסום הכתבה המלצה לציבור לבקר באתר.
פורסם לראשונה: 14:44, 17.05.20
