החופשות של ניר לוי (26), מדריכת טיסה ישראלית, במקור ממושב פארן בערבה וכיום מתגוררת בארצות הברית, לא מתחילות בדיוטי פרי ולא בהמתנה מתסכלת לבדיקות ביטחוניות – אלא במטוס קטן עם ארבעה מושבים, תא מטען מצומצם מלא במזוודות וסירה מתנפחת למקרה חירום. בשיחת עם ynet מספרת מדריכת הטיסה הישראלית כי לא תכננה מראש לטייל בעולם באמצעות מטוס. אבל רגע אחד, בגיל 15, בגובה של מאות מטרים מעל הקרקע, שינה לה את המסלול.
ניר לוי טסה מעל המדבר
(צילום ועריכה: ניר לוי)
"לאבא שלי יש מטוס קטן, אולטרה-לייט", היא מספרת, "ומגיל קטן אני טסה איתו כזה פעם, פעמיים בשנה, לא המון. תמיד אהבתי את זה, אבל בחיים לא חשבתי שאני יכולה לעשות את זה". היא מדגישה: "זה לא משך אותי ולא עניין אותי, עד שיום אחד, בגיל חמש עשרה, טסתי איתו בשמי הערבה באיזה סוף שבוע והחלטתי שאני גם רוצה".
"התחלתי לחסוך כסף, כל יום אחרי בית ספר הייתי הולכת לעבודה. בסוף י"א טסתי לארצות הברית והוצאתי את הרישיון הראשון. אחר כך המשכתי לפני הגיוס ואחרי השחרור – עוד רישיונות, עוד שעות. זה פשוט נבנה לאט לאט". היום היא מדריכת טיסה מדופלמת במרילנד, ליד וושינגטון, ובדרך להגשמת חלום בחברת תעופה. וכשיש לה זמן פנוי – היא לוקחת את המטוס ויוצאת לטיולים. לא טיסות. טיולים.
"בטיסה כזאת צריך גם ציוד חירום לנחיתה בים – סירה מתנפחת, מצופים, דברים כאלה. צריך להגיש גם תוכניות טיסה בינלאומיות, להכין הכול מראש, אבל בסוף זה כן מרגיש קצת כמו לנסוע עם אוטו – רק שאתה באוויר"
"העמסנו את המטוס כמו אוטו", היא מספרת על טיול הטיסה הקריבי שלה לרפובליקה הדומיניקנית, שהתחיל כמו רעיון מופרך – והפך לתכנון מורכב. היא מדגישה את הקושי המנטלי בבחירת המסלול לחופשה המעופפת: "בטיסה כזאת צריך גם ציוד חירום לנחיתה בים – סירה מתנפחת, מצופים, דברים כאלה. צריך להגיש גם תוכניות טיסה בינלאומיות, להכין הכול מראש, אבל בסוף זה כן מרגיש קצת כמו לנסוע עם אוטו – רק שאתה באוויר".
המטוס – ארבעה מושבים. הנוסעים – ארבעה. "המטוס היה עמוס עד כמה שמותר להעמיס", היא צוחקת. "ממש מילאנו אותו בציוד". בתוך המטוס יושבים החניך שלה (שהוא גם בעל המטוס), אשתו – ובן זוגה דאז של ניר. "יש שני הגאים – גם בצד ימין וגם בצד שמאל, אז אפשר להחליף תוך כדי טיסה". היא מסבירה את חלוקת התפקידים במהלך הטיסה מעל הים הקריבי: "אני מדריכה, אז אני מנהלת את הטיסה – קשר, החלטות, מי נוחת ומתי. זה לא טיול פסיבי".
המסע עצמו הוא סוג של "רוד טריפ" פרוע בשחקים. "להגיע לפלורידה זה משהו כמו שבע שעות טיסה. משם עד האי של הרפובליקה הדומיניקנית – זה עוד שבע שעות. אז עשינו בדרך עצירת דלק באיי הבהמאס. תמיד דואגים שיהיה לפחות שעה אקסטרה דלק – כי דברים יכולים לקרות: שדה סגור, מזג אוויר, שינוי מסלול. לא לוקחים סיכונים". והעצירות במהלך הטיסה במטוס הקטן הן לא רק טכניות. "אחרי שלוש-ארבע שעות עושים עצירת דלק ופיפי", היא מספרת בכנות, "זה קשוח, אבל מסתדרים".
וכשמגיעים לנחיתה באחד האיים האקזוטיים – זה לא שדה תעופה בינלאומי ענק כמו שאנחנו מכירים. "זה חייב להיות שדה בינלאומי בגלל הדרכונים", היא מדגישה. שם הם מחנים את המטוס כמקובל – וממשיכים בטיול בדיוק כמו בחופשה עם רכב צמוד. "משאירים את המטוס לכמה ימים", ניר מסבירה, "זה קצת מלחיץ, כי אלה מדינות פחות מפותחות. לפני שיצאנו לטיסה חזרה אמרו לנו לבדוק טוב שלא שמו לנו משהו במטוס, שלא נבריח בלי לדעת – אז ממש בדקנו אותו לפני שחזרנו לארצות הברית".
וכמו בהרפתקאות רבות, הרגעים שנשארים בלב לא תמיד מתגלים ביעד, אלא במהלך הדרך אליו. "ממש לפני שהגענו לרפובליקה הדומיניקנית ראינו לווייתן עם גור במים. זה נראה כמו גוש שחור כזה בים, אז ירדנו קצת נמוך לראות אותו יותר מקרוב". היא נזכרת בהתרגשות ומיד עוברת לרגע אחר – שמרגיש כמו פתיח לסרט "נרקוס". "אמרו לנו שבאחד האיים יש שרידים של המטוס של פבלו אסקובר שהתרסק שם. אז בדרך חזור טסנו לראות אותו. המים שם כל כך צלולים שרואים הכול מלמעלה". היא נזכרת בהנאה.
אחת העצירות הלא מתוכננות בטיול המעופף באיים הקריביים הייתה טריטוריה בריטית נשכחת – איי טורקס וקאיקוס. "הם לא היו בכלל ברשימת היעדים שלי", היא צוחקת. "אני לא חושבת שהייתי הולכת לנפוש שם אם לא הייתי מגיעה לשם עם מטוס. אתה פשוט פותח מפה, מסתכל – אוקיי, אנחנו פה ומה יש בדרך, ואז פשוט בוחרים מה מעניין".
ומה עושים כשאין דיילת? "שמענו הרבה מוזיקה, החניך שלי שם שירים לטיניים, וגם מדברים על התכנונים קדימה – איפה נוחתים, איך עוקפים מזג אוויר. יש הרבה מה לעקוב בטיסה כזאת". הרגע הזה – מטוס קטן מעל האוקיינוס – נשמע כמו סיוט עבור רוב האנשים. אצל ניר זה עובד אחרת. "זה לא משהו שעובר לי בראש תוך כדי. אני נורא חדורה. יש לי משימה וזה מה שאני צריכה לעשות".
גם הפחד מהתרסקות בתוך המים מקבל אצלה פרופורציות. "לקחנו ציוד חירום, אבל זה לא היה משהו שהדאיג אותי יותר מדי. דווקא בטיסות אחרות, נגיד עם אבא שלי לקפריסין, זה משהו שיותר חשבנו עליו".
וכמה זה עולה? מפתיע, אבל זה לא בלתי אפשרי. "בטיסות בתוך ארצות הברית, לשכור מטוס זה בערך 180 דולר לשעה – וזה כולל דלק", היא מעודדת. "בבהאמס זה יותר יקר – כי זה אי, ויקר יותר להביא את הדלק לשם".
לפני טיול הטיסה המפנק לקריביים, ניר יצאה למסע טיסה שונה לגמרי – טיול חוצה ארצות הברית במטוס קטן, כזה שממריא משדה אחד ונוחת איפה שבוחרים לעצור. "עשיתי את זה פעמיים", היא מתלהבת. "פעם אחת עם חברים ופעם אחת עם אבא שלי – שהוציא רישיון אצלי", היא מרחיבה על יחסי אב ובת באמצע השמיים. "אני כבר הייתי מדריכת טיסה בארצות הברית, אז הוא הגיע ועשה רישיון אמריקאי למטוסים קצת יותר גדולים ממה שהוא טס בארץ. כדי לחגוג את זה יצאנו לטיול טיסה כזה סובב ארצות הברית, וזה היה מדהים".
המסלול נבנה תוך כדי תנועה: "יצאנו ממרילנד – מערבה. עשינו לילה ראשון במדיסון, ויסקונסין, כי רצינו להגיע לפסטיבל תעופה. משם המשכנו למונט ראשמור, אחרי זה ילוסטון, שם היינו יום שלם. ואז ירדנו דרומה לאזור המדבר – טיילנו בארצ'ס ובפארק זאיון. אחר כך המשכנו למשפחה בסן פרנסיסקו, ומשם התחלנו לחזור דרך וגאס ועוד עצירות בדרך".
אבל הרגעים המעניינים באמת לא היו היעדים הגדולים – אלא עצירות קטנות באמצע הדרך. "אתה טס מנקודה A לנקודה B, ואין כלום באמצע, ואז אתה חייב לעצור – לאכול, לתדלק, לישון. אז אתה פותח מפה, בוחר איזה שדה ונוחת. אלה מקומות שבחיים לא הייתי בוחרת להגיע אליהם". וזה בדיוק הקסם. "אתה מגיע לאיזה חור באמצע שום מקום, ויש שם שדה תעופה קטן. לפעמים אין שם אף אחד בכלל. זה מטורף. פשוט חוויה".
"אנשים שואלים: 'מאיפה הגענו?' כשאנחנו אומרים להם שבאנו מהצד השני של המדינה – הם בשוק. 'עם המטוס הזה באתם כל הדרך הזאת?' הם לא מאמינים"
"אזורים כמו הדקוטות, ויומינג – יש שם חורים שבכלל מפתיע שיש שם שדה. אתה נוחת באמצע שום מקום ואין אף אחד. אלה המקומות הכי מיוחדים". ובכל נחיתה, בכל מפגש – אותה דינמיקה מתרחשת. "אנשים שואלים: 'מאיפה הגענו?' כשאנחנו אומרים להם שבאנו מהצד השני של המדינה – הם בשוק. 'עם המטוס הזה באתם כל הדרך הזאת?' הם לא מאמינים", היא צוחקת. גם מחוץ לשדה התעופה זה לא נגמר. "אפילו נהג האובר שלוקח אותך מהשדה למלון – בהלם. זה נראה להם משהו לא רגיל בכלל".
ועכשיו הזמן להמלצה אישית שלא בטוח שתוכלו ליישם – אבל לחלום תמיד מותר: "יש מקום שאני ממש אוהבת לטוס אליו – מקינו איילנד, בגבול עם קנדה. זה אי שאין בו מכוניות בכלל, רק כרכרות וסוסים ואופניים. אפשר להגיע אליו רק בסירה או במטוס, וכל פעם שיש לי הזדמנות אני עוצרת שם".
