אילי זלוף (20) הוא קופץ צוקים, מכור לאדרנלין מהסוג הכבד, שהפך את הקפיצות האקרובטיות מעוררות האימה מסלעים נישאים אל בריכות פראיות ומעיינות נסתרים – לדרך חיים. "זה לא משהו שאתה פשוט מגיע ועושה", הוא מספר בשיחה עם ynet. "כל קפיצה היא תהליך. אתה עומד, מסתכל, בודק, נכנס למים לפני, יוצא, מסתכל שוב – ואז מגיע הרגע שבו אתה מחליט. וברגע הזה אין יותר מחשבות. פשוט קופצים".
קופץ הצוקים הישראלי חסר הפחד
(צילום: באידבות אילי זלוף)
וזה הזמן להדגיש: קפיצת צוקים היא ספורט אקסטרים מסוכן מאוד, והפעילות מתרחשת ברובה באתרים ציבוריים שבהם הקפיצה אסורה. העובר על החוק מסתכן גם בקנס גבוה. באופן טבעי, השיחה עוברת לאחת הקפיצות המוכרות בישראל – קפיצה מגובה של תשעה וחצי מטר אל הים, מהחומה הגבוהה של עכו. "שנים הייתי רואה סרטונים של חבר'ה קופצים מהחומה בעכו", הוא מספר. "זה היה נראה לי מקום מטורף. אמרתי לעצמי – אני חייב להגיע לשם. זו קפיצה קלאסית, אחת היפות בארץ".
"אני אף פעם לא קופץ בלי לבדוק", הוא מדגיש. "אני נכנס למים לפני כל קפיצה ובודק בצורה מאוד מעמיקה – איפה יש עומק, איפה יש אבנים, איפה אפשר לקפוץ ואיפה לא. יש לי שלבים קבועים שאני עובר. זה לא משהו שסומכים בו על מזל. ראיתי סרטונים, אנשים הראו לי איפה זה, אבל בסוף אני בודק לבד. אין מצב שאני קופץ בלי לבדוק את זה בעצמי".
על החומה עצמה הוא פוגש לא מעט קופצים אחרים. "יש שם הרבה מקומיים שבאים לקפוץ", הוא מחייך. "לפעמים הם נכנסים לפריים כשאני מצלם וזה קצת מפריע, אבל זה חלק מהמקום. אין שם איזה לוקליזם או בעיה להגיע – פשוט צריך להבין שזה מקום פעיל, ואתה לא תמיד לבד".
"לבד זה משהו אחר לגמרי. הנוף, הים והשקט הם חלק גדול מהחוויה". וכאן בדיוק מתחיל לעבוד האדרנלין. "אתה מגיע בשקיעה לחומה, מרגיש את הרוח, מסתכל על המים. אם אני עם חברים – יושבים קצת, נכנסים לאווירה. ואז מגיע הרגע הזה שאתה עומד על הקצה, וברגע של החלטה אחת – קופצים".
מתברר שלמרות הניסיון – הפחד לא נעלם. "אצלי לפחות, כל קפיצה היא אדרנלין", הוא צוחק. "אפילו אם אני לא עושה סלטה, רק קופץ רגיל – זה עדיין מרגיש מטורף. זה סוג של תרופה. זה כיף, זה מרפא. התחושה הזאת אחרי שאתה נכנס למים – היא פשוט פסיכית". הוא מתאר את הרגע שאחרי הנחיתה בהתלהבות: "אתה נכנס למים, וכל הגוף מרגיש את זה. זה משהו שממלא אותך לגמרי, ובגלל זה אתה חוזר לזה שוב ושוב".
כל הזמן חושבים על הסכנה", הוא מדגיש. "אתה שואל את עצמך – זה מספיק עמוק? זה בטוח? האם אני מספיק טוב בשביל התרגיל הזה? אם אתה לא מחושב – זה לא נגמר טוב"
אבל לצד ההנאה, לאילי יש גם מודעות רבה לסכנה. "כל הזמן חושבים על הסכנה", הוא מדגיש. "אתה שואל את עצמך – זה מספיק עמוק? זה בטוח? האם אני מספיק טוב בשביל התרגיל הזה? אם אתה לא מחושב – זה לא נגמר טוב". לדבריו, הניסיון לא מבטל את הפחד – אלא מחדד אותו. "כשאתה עושה תרגילים חדשים, או קופץ במקום שלא היית בו – זה מפחיד לא פחות ממי שקופץ בפעם הראשונה. אולי אפילו יותר".
והוא יודע. "הפייל (תאונת קפיצה - א"ק) הכי גדול שלי היה בעכו", הוא נאנח. "ניסיתי טריפל סלטה אחורה – שלוש סלטות ברצף – וזאת הייתה רק הפעם השנייה שניסיתי את זה, ולא נכנסתי טוב למים. במקום להיכנס ישר – נחתתי על החזה והפנים, וזה כאב מאוד". העובדה שמדובר בקפיצה "יחסית נמוכה" של תשעה וחצי מטר – כנראה הצילה אותו. "יש גבהים אחרים שזה היה יכול להיגמר אחרת לגמרי. פה ידעתי שגם אם אני טועה – זה פחות מסוכן".
למרות כל הביטחון העצמי, אילי אף פעם לא קופץ לבד. "תמיד יש איתך מישהו. וגם בעכו חבר שלי היה במוכנות לקפוץ – אם צריך. הוא שאל מלמעלה אם אני צריך עזרה, בהתחלה אמרתי כן, ואז הבנתי שאני מסתדר. אחרי עשר דקות כבר הייתי בסדר – ועליתי לעוד קפיצה". מבחינתו, זו בדיוק הנקודה: "זאת התחושה הזאת שאתה עושה משהו שרוב האנשים לא יכולים לעשות. זה נותן לך תחושת מסוגלות. זה לא רק הקפיצה – זה כל מה שמסביב".
"אני לא ממליץ לאנשים לא מנוסים לעשות את זה"
גם בבית כבר התרגלו. פחות או יותר. "אימא שלי באה לצלם אותי", הוא צוחק. "אבא שלי אומר – אל תראה לי". ועל השלטים האוסרים על קפיצה הוא אומר: "יש שלטים כאלה כמעט בכל מקום בארץ. זה כמו 'אסורה רחצה ללא מציל'. בסוף זה עניין של אחריות. אני לא ממליץ לאנשים לא מנוסים לעשות את זה".
אחרי קפיצות אקסטרים ברחבי הארץ, כולל המפל של בריכת המשושים, מגיע הרגע הגדול – עין עקב. "עמדתי שם הרבה זמן – והבנתי שזו הקפיצה הכי גבוהה שעשיתי", הוא נאנח. "חשוב להגיד – אסור לקפוץ שם. יש פקחים, זאת שמורת טבע וזה מאוד מסוכן. היו שם מקרים, אנשים טבעו. לפני שבועיים אפילו נהרג שם מישהו – זה לא מקום תמים".
"הגעתי עם הרבה חברים, אנשים שהיו מוכנים לעזור בכל דבר שיקרה", הוא מספר. "ידעתי שזו הולכת להיות קפיצה גבוהה, אבל לא ידעתי בדיוק כמה". כמו תמיד, הוא מתחיל מלמטה. "אני קודם כל מתחמם, קופץ מגובה נמוך יותר, באזור ה-7 מטר, נכנס לקצב – ואז מחליט אם לעלות".
ואז מגיע הרגע על המצוק. "אתה עומד שם, ומולך נפתח כל הקניון. מראה מטורף. ואתה יודע שכולם מסתכלים עליך – מטיילים, משפחות, שואלים את עצמם מי ההזוי הזה".
כאן נכנסת גם המדידה. "יש לי חוט של 30 מטר. אני קושר אותו לאבן, משלשל למטה, ומישהו מלמטה אומר לי מתי זה מגיע למים. ככה אני יודע בדיוק כמה מטרים אני הולך לקפוץ". ואז הגיע הגילוי: "פתאום אני מבין שזה הרבה יותר גבוה ממה שחשבתי. אני עומד שם הרבה זמן, מסתכל, מעכל".
הרגע הזה, לדבריו, הוא החשוב ביותר. "הגעתי עם מחשבה לעשות סלטה, אבל כשאתה רואה את הגובה והסכנות – אתה מבין שזה לא הזמן. החלטתי לקפוץ רגיל. זה ניהול סיכונים - לדעת מתי לא". ואז - הוא קופץ. "אתה נכנס כמו נר (קפיצה עם הרגליים למטה - א"ק) למים. זה כמה שניות, אבל זה מרגיש הרבה יותר ארוך - ואז פתאום אתה כבר במים".
בחזרה למעלה, נשארת התחושה. "היו שם הרבה אנשים, אבל אף אחד לא קפץ חוץ ממני", הוא אומר. "כשיצאתי מהמים – כל החברים קפצו עליי. תחושה אדירה. כל פעם מחדש. אתה יוצא מהמים, צועק, מחייך - זה פשוט מתפרץ ממך".
והוא מסכם עם כלל שלא מתפשרים עליו: "תמיד עדיף שיהיה איתך מישהו במים. אם אתה קופץ מגובה - שיהיה מי שיכול לעזור. זה ספורט מסוכן". ולמי שחושב להתחיל: "אל תגזימו בהתחלה, תתחילו נמוך, תתקדמו בשלבים. והכי חשוב - לא להיות יהירים בבטיחות".
אזהרה: קפיצת צוקים היא ספורט אקסטרים מסוכן מאוד, ואין בפרסום הכתבה הצעה לקפוץ מצוקים. בנוסף, אתרי הקפיצה המסוכנים שהוזכרו בכתבה נאסרו לקפיצה על ידי הרשויות.
