בישראל יש לא מעט טייסי קרב – אבל מעט מאוד טייסות אזרחיות. בשנים האחרונות, מתחת לרדאר, מתגבשת קבוצה של נשים שמסרבות להישאר בעמדת הדיילת. הן לומדות טיסה בארץ ובחו"ל, משקיעות מאות אלפי שקלים בדרך לרישיון, עוברות מבחנים חצי־שנתיים – ובעיקר מזכירות אחת לשנייה שלא מוותרים באמצע המסלול.
"לא הגיוני שיש כל כך מעט טייסות בישראל – ואף אחת לא מכירה את השנייה", אומרת ל-ynet נעמי סחייק (34), טייסת מסחרית ואחת ממקימות קהילת הטייסות של ישראל. "ברגע שהבנו את זה, ידענו שחייבים להקים בית".
וכך נולדה "קהילת הטייסות" – רשת שמחברת כיום יותר ממאה טייסות וחניכות בארץ ובעולם. מקום שבו משתפים כישלון במבחן, חוגגים סולו ראשון ומתייעצים על ראיונות עבודה. "מישהי כתבה לנו ביום שקיבלה רישיון: בלי הקהילה הייתי פורשת".
"באתי מבית חרדי – בלי מימון ובלי פיזיקה"
סחייק לא גדלה עם רקע תעופתי. להפך. היא באה מבית חרדי, בלי לימודי פיזיקה ובלי גב כלכלי. את עולם התעופה גילתה כשעבדה בחברת תעופה והוציאה רישיון קצינת מבצעים. "הלכתי לקואוצ'רית והיא שאלה אותי: אם הכול היה אפשרי – מה היית עושה? הייתה שתיקה. ואז אמרתי: הייתי הולכת להיות טייסת".
היא התחילה רישיון פרטי בישראל, עברה לארצות הברית ונשארה שם חמש שנים כמדריכת טיסה ובוחנת. היום היא מטיסה מטוסי סילון פרטיים ומובילה את הקהילה שהקימה. לדבריה, אין אפליית שכר בין טייסים לטייסות – אבל יש אתגרים אחרים. "אם אני עולה למטוס ואני האישה היחידה בצוות – מיד מניחים שאני הדיילת. זה מכאיב".
ומה קורה כשהדלת נסגרת?
"הטיסה היא כמו מדיטציה. כשאת בעננים – יש רק משימה אחת: להטיס".
החלום שנקטע – והתחיל מחדש
שובל לוי (28) מהרצליה, בת של נווט מילואים בחיל האוויר, חלמה על קורס טיס מגיל 12. היא התקבלה – והודחה במהלך ההכשרה. "הרגשתי זוועה. הייתי בדיכאון. כל השנים כיוונתי לשם".
רק מאוחר יותר גילתה שאפשר לעשות את זה באזרחות. היא התחילה לחסוך באובססיביות. רישיון פרטי עולה סביב 100 אלף שקלים, והמסלול כולו מגיע למאות אלפי שקלים.
את טיסת הסולו הראשונה שלה עשתה ארבעה חודשים בלבד אחרי שהחלה את ההכשרה. "ישבתי בקוקפיט לבד. הסתכלתי הצידה והבנתי שאין אף אחד לידי. להמריא ולהנחית מטוס לבד – זה היה הרגע הכי מדהים שהיה לי".
אבל גם היום היא נתקלת בהערות. "פעם אמרו לי למה לא באתי לטיסה עם שמלה", היא מספרת. "לפעמים זה נאמר בצחוק, אבל זה נכנס בדיוק בנקודות של חוסר הביטחון, כי אין הרבה נשים בתחום. לקח לי זמן להבין שאני לא צריכה להתנצל על המקום שלי".
מהעגלה לקדמת המטוס
רעות פנחס (31), במקור מראשון לציון, הייתה דיילת אוויר לפני שהחליטה לעבור קדימה. במהלך הקורס נכנסה לקוקפיט להמראה ונחיתה – ושם משהו השתנה. "נפתח לי עולם חדש. לא ידעתי שאפשר ללמוד את זה באזרחות".
תוך שנה עזבה את עגלת המשקאות וטסה לארצות הברית כדי ללמוד. "זה מתחיל בעשרות אלפי דולרים ויכול להגיע הרבה יותר. חסכתי שנים והמשפחה תומכת בי". גם אצלה הרגע המכונן היה הסולו הראשון. "זו הייתה תחושה עוצמתית שהוכחתי לעצמי שאני מסוגלת".
ואחרי הנחיתה הגיע הטקס המסורתי. "המדריך שפך עליי מים עם דלי", היא צוחקת. "הרגע הזה היה לא פחות משמעותי מהטיסה עצמה".
"אנחנו צריכות להיות יותר טובות"
בפראג, רגע לפני טיסה אזרחית ראשונה, שחר אביבי (25) מפרדס חנה מסיימת קורס הסבה למטוס נוסעים. אחרי שנתיים וחצי של לימודים ביוון והוצאה של יותר מחצי מיליון שקלים – היא כבר עובדת בחברת תעופה בינלאומית. "מי שהיה המעריץ הכי גדול שלי זה סבא שלי", היא אומרת. "הוא נפטר לפני שלושה חודשים, והרבה מזה זה בזכותו".
גם היא רגילה לשאלה הקבועה. "תמיד שואלים אם אני דיילת", היא מספרת. לדבריה, האתגר הוא גם תדמיתי. "אנחנו כל הזמן צריכות להוכיח שאנחנו מספיק טובות, שלא עושים לנו הנחות. בפועל – אנחנו צריכות להיות אפילו יותר טובות".
ובקהילה עולות גם שאלות שלא מדברים עליהן בקול רם. "האם זה מקצועי לבטל טיסה בגלל מחזור? אם כאב ראש מצדיק ביטול – למה זה שונה?".
ובכל זאת, כולן חוזרות לאותו רגע – כשהמטוס מתנתק מהקרקע. "השמיים הם המקום הכי שוויוני שיש", מסכמת סחייק. "שם אין תקרת זכוכית. יש רק גובה".
