לא מעט סועדים מכירים את הרגע הזה: מבקשים מי ברז במסעדה, ומקבלים הצעה לרכוש מים מינרליים בתשלום. עבור תיירת אחת באיטליה, הסיטואציה הזו הפכה למאבק משפטי שנמשך שנים והסתיים בפסיקה עקרונית של בית המשפט העליון במדינה.
האירוע התרחש במהלך חופשת חג המולד וראש השנה האזרחית של 2019, במלון הפאר "Hotel Sassongher" שבעיירת הסקי היוקרתית קורבארה באזור אלטה בדיה שבצפון איטליה. התיירת, שהתארחה במלון על בסיס חצי פנסיון, ביקשה בכל ערב במהלך הארוחות במסעדה לקבל מי ברז. היא אף הציעה לשלם עבורם, אך במלון סירבו.
במקום זאת, האפשרות שהוצעה לה בארוחות הייתה רכישת בקבוק מים מינרליים בנפח 0.75 ליטר במחיר של 7 אירו. סכום זה משקף מחיר של כמעט 10 אירו לליטר מים. מכיוון שהמשקאות הוחרגו מראש ובמפורש מחבילת חצי הפנסיון, אם האורחת רצתה לשתות מים במהלך הארוחה, היא נדרשה למעשה לרכוש את הבקבוק במחיר זה.
לאחר ששבה מחופשתה התיירת החליטה לפנות למערכת המשפט. היא הגישה תביעה לבית משפט השלום ברומא (Giudice di Pace) ודרשה פיצויים בסך 2,763 אירו בגין נזק כלכלי ועוגמת נפש (Stress emotivo). בכתב התביעה טענה כי מים הם משאב טבעי וזכות אדם אוניברסלית, וכי מניעת מי ברז מהווה פגיעה בזכויותיה כצרכנית. לשיטתה, אספקת מי ברז צריכה להיות חלק בלתי נפרד מהשירות הבסיסי של כל בית מלון, "בדיוק כמו למצוא מיטה עם סדינים, חדר מחומם וסבון בחדר הרחצה".
התביעה נדחתה בערכאה הראשונה, ונדחתה שוב גם בערכאת הערעור. הלקוחה המשיכה בהליך והביאה את התיק אל בית המשפט העליון של איטליה. בהחלטה הסופית, שניתנה בסוף אפריל ופורסמה כעת בהרחבה, שופטי בית המשפט דחו את תביעתה לחלוטין, תוך שהם משרטטים שלושה רכיבים משפטיים מרכזיים: אין בחקיקה האיטלקית שום סעיף המחייב בעלי מסעדות או מלונאים להגיש מי ברז ללקוחותיהם, ולכן הבחירה אם להציע אותם נותרת לחלוטין בידי בעל העסק, כל עוד אין הסכמה חוזית אחרת. בהתאם לכך, קבעו השופטים כי לא הוכחה כל הפרה של ההסכם החוזי מול המלון, שכן החופשה שסופקה עמדה ב"תכלית התיירותית" הכללית של החבילה, במיוחד לאור העובדה שהמשקאות הוחרגו ממנה במפורש.
עורך הדין של המלון, סילביו בלארדי, הסביר בתקשורת המקומית כי מעבר למדיניות המסחרית החופשית של כל בית עסק, ישנם מקומות שמעדיפים להגיש אך ורק מים מבוקבקים, בין היתר בטענה שהדבר מפחית חשיפה לטענות או מחלוקות סביב איכות מי הרשת.
מנגד, באתר הצרכנות והמזון "Il Fatto Alimentare" הציגו את הפסיקה כ"פרדוקס איטלקי" וקשרו את המקרה לדיון הרחב על ה-"coperto" - דמי הכיסוי המקובלים במסעדות במדינה, במסגרתם משלמים הסועדים לעיתים 2 עד 4 אירו לאדם רק עבור השירות והישיבה, ועדיין נדרשים לשלם בנפרד על מים. כמו כן, הועלתה ביקורת על הניגוד הקיים בין מסעדות רבות המתהדרות במדיניות ירוקה של קיימות, אוכל מקומי ו"קילומטר אפס", אך מסרבות להגיש מי ברז וממשיכות למכור מים בבקבוקים.
בישראל: מים מהברז ללקוח בחינם - חובה
הפרשה הזו הבליטה גם את הפערים החוקיים הגדולים בין מדינות שונות באירופה בכל הנוגע לזכויות הצרכן. בעוד שבאיטליה בקשת מי ברז במסעדה עלולה להיחשב לעיתים לחריגה, במדינות אחרות המצב הפוך: באנגליה ובוויילס, כל בית עסק המחזיק ברישיון למכירת אלכוהול מחויב על פי חוק לספק מי שתייה בחינם ללקוחותיו, אם הם זמינים באופן סביר.
בספרד, החקיקה הרשמית אף קובעת כי בתי עסק בתחום האירוח והמסעדנות חייבים להציע ללקוחות אפשרות לצרוך מים לא מבוקבקים בחינם, כחלק ממדיניות ממשלתית להפחתת פסולת ואריזות.עד שהחוק באיטליה ישתנה, מי שיבקש מי ברז במסעדה במדינה עלול לגלות שהתשובה עדיין תלויה בעיקר במדיניות המקום.
בארצות הברית, מים מהברז הם דבר בסיסי שבשגרה וברוב המסעדות ברגע שמתיישבים מקבלים כוס מים - יחד עם התפריטים.
ובישראל? המצב שונה לחלוטין. בניגוד לאיטליה, שבה בית המשפט קבע כי אין חובה חוקית על מסעדה או מלון להגיש מי ברז ללקוחות, בישראל קיימת חובה ברורה בנושא: מסעדות, בתי קפה, בתי אוכל ומקומות דומים שבהם מוגש אוכל מחויבים להגיש לכל לקוח קנקן מי שתייה צוננים ללא תשלום. לפי המידע הרשמי שמפרסם משרד הבריאות, אסור לגבות תשלום עבור המים, והפרת החובה הזו אף עשויה להיחשב עבירה פלילית שהעונש עליה הוא קנס. לכן, תרחיש כמו זה שהגיע לבית המשפט העליון באיטליה היה נראה בישראל אחרת לגמרי — לפחות בכל הנוגע לעצם הזכות לקבל מים ללא תשלום.
