בימי מלחמה, כשהחיים בישראל מתנהלים בין אזעקות לריצות למקלטים, לפעמים דווקא שם – במקומות שאמורים לשמש רק כמחסה מפני טילים – נוצרים רגעים בלתי צפויים של אושר ויצירה אותנטית. כך בדיוק קרה השבוע בפלורנטין. שני שכנים חביבים מהשכונה הצעירה והתוססת בדרום תל אביב, יונתן "קימי" קימלפלד (28), איש הייטק, ועומר היקרי (31), שחקן וקומיקאי, מצאו את עצמם יוצרים יחד במקלט פרודיה לשיר הישראלי הקלאסי "בואי לאילת". הסרטון הקצר שצילמו התפשט במהירות ברשת והגיע למאות אלפי צפיות. אבל הסיפור שלו מתחיל בכלל במלחמה אחרת.
(קרדיט: יונתן “קימי” קימלפלד ועומר היקרי)
הכול התחיל בשיר שנשאר במגירה. קימי, מוזיקאי חובב המתגורר בפלורנטין בשנה וחצי האחרונות, מספר כי הרעיון לשיר הוויראלי נולד בכלל לפני כשנה. "יש לי חיבה מטורפת למוזיקה ברזילאית – סמבה ובוסה נובה", הוא משתף, "ומשם התחברתי למוזיקה ישראלית ישנה, והשיר 'בואי לאילת' הוא אחד השירים האלה שאתה שומע ופשוט נשארים איתך".
הרעיון לקאבר הסאטירי הופיע בתקופה אחרת ומול אויב שונה. "לפני בערך שנה היה כל הסיפור של החות'ים והנפילות סביב אילת", הוא מספר. "איכשהו זה הסתדר לי בראש בצורה מצחיקה – פתאום הבנתי שאני יכול לכתוב את השיר 'בואי לאילת' מנקודת המבט של החות'ים, וזה גרם לי לצחוק". איש ההייטק כתב גרסה חדשה לשיר – אבל לא עשה איתה דבר. "זה היה משהו שכתבתי בשביל עצמי ולא עשיתי איתו כלום – וזה פשוט נשאר אצלי".
בחזרה להווה של שנת 2026 ולמלחמה הנוכחית. ברקע כתיבת השיר עומדת גם תופעה שהתרחשה בימים הראשונים של המלחמה: צעירים רבים, המתגוררים בבתים ישנים ללא מיגון ותחת הפצצות אינסופיות וסכנת חיים, מחליטים פשוט לרדת לאילת לכמה ימים. קימלפלד מספר שכמעט בכל מעגל חברים שלו שמע על אותה כוונה. "יש לי כמה קבוצות חברים שונות לגמרי, שלא קשורות אחת לשנייה, ובאופן בלתי תלוי כולם התחילו לחפש עם מי לרדת לאילת", הוא אומר בשעשוע.
לדבריו, אחרי כמה לילות של אזעקות וחוסר שינה, חלק מהאנשים הבינו שהם יכולים לעבוד מרחוק גם משם. "אנשים אמרו לעצמם – אם כבר אין טיסות ואין שגרה, אז לפחות נרד לאילת לכמה ימים", הוא מספר.
הסצנה החדשה של אילת:
כך, כמעט באופן ספונטני, החלה תנועה קטנה דרומה: קבוצות חברים שמתארגנות ברגע האחרון, מחפשות טרמפ או חדר פנוי ומחליטות לקחת הפסקה קצרה מהמתח של המרכז – בדיוק כמו אותה תחושת בריחה רגעית שמופיעה גם בשיר. "אז הבנתי שאני יכול להפוך את השיר הזה לאקטואלי ולשנות קצת את המילים", מסביר קימי על מקור המוזה.
כך למשל נולדה אחת השורות המחודשות של הקאבר. קימי מספר: "אם קודם כתבתי 'החיים הם תותים – קצת פחות חות'ים', עכשיו שיניתי את זה ל-'יש פה ארסים, אבל עדיף מפרסים שמתקשים בלילה לכוון'".
החיבור האמנותי בין שני היוצרים, שכנים צמודים, שהזניק את הסרטון – התרחש דווקא במקלט השכונתי המאולתר. מתברר כי כמו במקומות רבים בדרום תל אביב, חניונים תת-קרקעיים הפכו בעל כורחם למרחבים מוגנים בזמן אזעקות.
"יש בפלורנטין חניון ענק ברחוב הרצל שמשמש כמקלט", מתאר קימלפלד את הסצנה הפלורנטינאית בזמן מלחמה. "כולם עומדים בחוץ רגועים, כאילו הכול בסדר – ואז ברגע שנשמעת אזעקה כולם דופקים ספרינט פנימה". לדבריו, מדובר במראה כמעט אבסורדי שהפך גם למעין מרכז חברתי. "יש שם כמות אדירה של אנשים. זה חניון עם ארבע קומות, ובכל קומה יש איזה משפיען טיקטוק אחר. יש שם מלא אושיות אינטרנט. החניון שלנו הוא ממש קרקע פורה ליצירה".
"אמרתי לו: אחי, יש לזה פוטנציאל ממש להתפוצץ ברשת – אבל צריך לעשות את זה יותר עדכני"
גם היקרי, השותף ליצירה, זוכר היטב את החניון. "החברות הזאת נוצרה במקלט". באחת הפעמים, אחרי אזעקה, קימלפלד החליט להשמיע לחברו את השיר שכתב. "חזרנו מהמקלט", משחזר היקרי, "והוא אמר לי: 'רוצה לשמוע את השיר שכתבתי על האיראנים והחות'ים?' אז אמרתי לו – יאללה, תשמיע".
התגובה הייתה מיידית. "אמרתי לו: אחי, יש לזה פוטנציאל ממש להתפוצץ ברשת – אבל צריך לעשות את זה יותר עדכני, כי החות’ים כבר לא פה". השניים החליטו לעדכן את הטקסט לסיבוב השני עם איראן – והשאר היסטוריה.
בערב קימלפלד קפץ עם הגיטרה לדירה של חברו החדש. "אנחנו גרים ממש קרוב", מדגיש היקרי. "הוא גר עשרים מטר ממני בקו אווירי – ברחוב מקביל". העבודה עצמה הייתה פשוטה מאוד. "ישבנו על הספה", הוא מספר. "עשינו בריינסטורמינג כזה של שעה – וזה מה שיצא".
קימלפלד נזכר: "עומר אוהב לשחק את הדברים האלה בצורה תיאטרלית, עם פרצופים ומחוות. לא חשבנו לרגע שזה יצליח כל כך – מעל לשבע מאות אלף צפיות. פתאום אני רואה אנשים כמו גיא מזיג, מירי מסיקה וחנן בן ארי עושים לייק על הסרטון שלנו".
ואז הגיע גם רגע מרגש במיוחד. "ראיתי שהבן של נורית הירש (שכתבה את הלחן – א"ק) שיתף את הסרטון בסטורי שלו. זה היה כבוד ענק". הוא גם מקפיד להזכיר את היוצרים המקוריים: “צריך לתת קרדיט לירון לונדון שכתב את המילים ולנורית הירש על המנגינה. ברגע שהשיר הזה יצא – הוא כבר היה קלאסיקה".
מאז שהסרטון התפשט ברשת, קימלפלד המשועשע מספר שזכה לרגעים קטנים של תהילה דווקא במקום שבו הכול התחיל – בחניון ברחוב הרצל המשמש כמקלט לתושבי שכונת פלורנטין. "לפעמים מזהים אותי שם", הוא צוחק. "כשאני מוריד את המשקפיים פתאום מישהי אומרת לי: 'ראיתי את השיר שלך'. זה מצחיק אותי. אלה באמת חמש דקות התהילה שלי".
