צילומים: זהר אליה טוריאל ו- marcia otter
במשך 17 שנים, מיום רביעי ועד ליום שבת של חנוכה, יוצאות בין 10 ל-15 משפחות מהמרכז לטיול בהרי אילת. הטיול כולל מסלולים מאתגרים, נוף מרהיב וצלול, אוכל מעולה בשטח ובעיקר חברה טובה ואווירה נהדרת. לא פלא שלא מוותרים עליו, וכך הוא חוזר על עצמו – באותה מתכונת בדיוק – מדי שנה בשנה. הילדים, שחלקם החלו את הטיול כפעוטות עם חיתול ומוצצים, מגיעים כעת מהצבא, מהאוניברסיטה, מהעבודה ואפילו עם בני הזוג. ההורים שבגרו ממשיכים אף הם, אולי רק קצת יותר לאט.
"פעם טיילנו עם מנשאים והיום אנחנו מטיילים עם מקלות", מתבדחת חגית ברגמן (54), מהוותיקות שבחבורה. אם בשנים הראשונות ההורים היו עוזרים לילדים הקטנים, כיום בני הנוער מסייעים לא מעט למבוגרים, שרובם כבר נמצאים עמוק בעשור השישי לחייהם. וכן, המתבגרים באים מרצונם החופשי ומרגישים חלק מהקהילה הקטנה שנוצרה דרך הטיול. היא כוללת כמה משפחות מורחבות – אחים וילדיהם - אבל עם השנים הפכו כל המבוגרים לדודים של כל הילדים, וכל הילדים לחברים קרובים.
מטייליםמטיילים
ברוכים הבאים לטיול המשפחות
(צילום: זהר אליה טוריאל)
סיום מסלול נחל המפליםסיום מסלול נחל המפלים
סיום מסלול נחל המפלים
(צילום: ירמי אמסטר)
"גם אם לא נפגשנו כל השנה, אלה אנשים שאנחנו מכירים מגיל קטן, יש בינינו תחושת קירבה וכולנו באותו וייב", מסבירה נגה רוזנפלד בת ה-20. ההורים והאחים שלה לא הצטרפו השנה לטיול, אבל זה לא מנע ממנה לבוא, והיא מרגישה הכי בבית. "כאן אני יכולה לטייל ולדבר שעה שלמה עם אדם בגיל 50 שלא ראיתי כל השנה. אני שומעת דברים חדשים ושונים ממה שאני לרוב שומעת מההורים או מהמורים, ועם חלק אני ממש מרגישה שהם חברים שלי למרות פער הגילים".
השנה יצאה לטיול קבוצה מצומצמת, רק 35 אנשים, אבל יש שנים שבהן אנחנו מתקרבים ל-60 איש - מה שאומר בסביבות 15 מכוניות, עם ילדים ומבוגרים בכל הגילים, עם כל המגבלות וכל ההעדפות. כדי שכזה מבצע מורכב ייצא לדרך במינימום תקלות, צריך שיהיה לו, כמו לכל פרויקט, מנהל אחד שכולם נשמעים לו. רצוי מאוד שהוא גם יהיה משוגע לדבר. במקרה שלנו קוראים לו קובי קרני (56), מהנדס אזרחי מכפר סבא המארגן את הטיול יחד עם אשתו טוני (53) שהיא, לרווחת כל ההורים הדאגנים, רופאת משפחה.
קובי קרניקובי קרני
קובי קרני, מהנדס את הטיול כל שנה מחדש
(צילום: Marcia Otter)
"הדמוקרטיה נגמרת כשמתחיל הטיול", אומר קובי. "לפני שהוא מתחיל אני שולח את פירוט הימים והמסלולים ופתוח לקבל הצעות לשינוי, אבל ברגע שיצאנו לדרך זה נגמר. אני עושה את כל ההכנות של הטיול, תכנוני המסלול והתיאומים עם גורמי הביטחון והשטח, וזה לא קשה לי אלא משהו שאני מאוד אוהב".
לדברי טוני, "כדי שהטיול ייצא לפועל בצורה חלקה חייבים שיהיה שיתוף פעולה בין כולם. צריך שאנשים יהיו חיוביים ויזרמו, וכשאומרים שעה – כולם מגיעים בזמן".
כמה בזמן? כמו שעון, דבר שכל מצטרף חדש לומד כבר בהתחלה. במקרה שלנו זה קרה כשהגענו למכוניות בסיום המסלול הראשון. התיישבנו לנוח ולאכול עד שקובי הכריז: "חבר'ה, עוד חמש דקות מניעים". אגב, מונח קריטי. לא "זזים", לא "מתקפלים", לא "מתארגנים"... מניעים! אנחנו היינו עם ארבעה ילדים, וקצת התעכבנו עם הסנדוויצ'ים והתיקים. כשהרמנו את הראש אחרי חמש דקות וחצי גילינו שנשארנו לבד, בתוך ענן אבק שהעלה טור המכוניות. בקיצור, לא טיול לדחיינים.
אז איך זה הולך? כבר באוגוסט מקבלים הודעה בקבוצת הוואטסאפ עם תאריכי הטיול. קובי מעדכן את שם הקבוצה לפי השנה ואת רשימת המשתתפים. מבנה הטיול קבוע, ורק האתרים והמסלולים משתנים.
ביום הראשון נפגשים לקפה ועוגה באחד החניונים דרומית לבאר שבע. ברגע שעברנו אותה, נדירות הפעמים שבהן עוד היה גשם. בהמשך מבקרים באתר מעניין או שעושים טיול קצר: מכתש רמון, עובדת, אנדרטת חטיבת הנגב, תחנת הניסיונות "יאיר" בחצבה ולפעמים, גולת הכותרת עבור הילדים הקטנים יותר, הדיונה הגדולה בחולות כסווי, בשולי בקעת עובדה. השנה האובך והרוחות הקשו עלינו ונאלצנו לוותר על הדיונה, לאכזבתם הרבה. הם התנחמו בעובדה שהגענו מוקדם למלון והספקנו לבריכה.
מטייליםמטיילים
החבורה כובשת עוד פסגה
(צילום: זהר אליה טוריאל)
כן, בלילות ישנים במלון. מקלחת חמה וארוחת בוקר טובה הם מאסט למילוי המצברים, במיוחד כשהיומיים הבאים הם אתגר אמיתי. המסלולים ארוכים, והעיקריים שבהם הם הר אמיר וקניון שחורת, הר יואש, נחל גשרון, הר צפחות, מכתש תמנע ו"אימת הטיול" – המסלול של הר יהורם, הר שלמה ונחל המפלים. מובן שאחרי 17 שנה, מגוון המסלולים מוגבל ואחת לכמה שנים אנחנו חוזרים לאותו מקום. את הר שלמה, למשל, טיפסתי כבר פעמיים אבל זיכרוני בוגד בי, ואני מבררת אצל החבר'ה הצעירים באיזו עלייה אנחנו.
"עכשיו אנחנו עולים על הר יהורם", מסבירה לי בידענות גילי קנגיסר בת ה-18. "בהמשך נגיע לפיצול עם הר שלמה, ואז קובי יעצור ויגיד לכולם שאנחנו עוברים בין שני הרים שמפרידים ביניהם 500 מיליון שנה. זה תמיד נשמע כאילו זה משהו חדש ושונה, אבל תכלס אין שום הבדל". היא מדברת מניסיון. את הטיול הראשון שלה עשתה בגיל שנה, במנשא, ואת המסלול הזה עשתה ברגל לראשונה כבר בגיל שלוש המופלג. השנה, למרבה הפלא, אחרי שהגענו לראש ההר, כולנו מדווחים שהמסלול נראה לנו פחות קשה מבשנים קודמות.
טוני: "כשהילדים היו קטנים היינו מוחאים כפיים לכל אחד שסיים את העלייה הזאת. הם היו בני חמש-שש וגם לנו זה היה הרבה יותר קשה, בכל זאת זה אחריות וצריך לעזור להם, לסחוב עבורם".
נעה קנגיסר בת ה-20 מוסיפה: "אני זוכרת שכל פעם בעליות היינו שומעים רעש של דרדור אבנים ומיד אחריו קריאות: 'אמאאא, אמאאאא', וכל ההורים היו מסתובבים לראות אם זה הילד שלהם. היינו נפצעים המון, אבל טוני רופאה והיא הייתה מטפלת בהכול. פעם היא אפילו קיבעה יד לשירה שנתקעה בקיר, וככה היא המשיכה עד סוף הטיול".

אין כמעט ג'יפים, רק אנשים שאוהבים לטייל

שירה, כיום בת 20, היא בתם הצעירה של קובי וטוני. היא ואחיה רן (26) וחדווה (23) כמעט שלא מפספסים אף טיול. אחרי הכול, בזכותם בעצם החלה המסורת. "כשהילדים היו קטנים רצינו לעשות איתם טיול משמעותי שיארך קצת יותר מסוף שבוע", מספר קובי. "נזכרנו בטיולים שהיינו עושים בנוער העובד. בשנה הראשונה היינו ארבע משפחות, וזה היה כל כך מוצלח שמאז קפץ המספר. הצטרפו בני משפחה וחברים מבית הספר והתנועה, ולרובם היו ילדים בני אותם גילים".
במשך השנים התגבשה הקבוצה. אנחנו למשל נחשבים לחדשים, שכן הצטרפנו "רק" לפני שבע שנים. ולמי שחושב שזה טיול למקצוענים בלבד, אעדכן שאין בינינו מדריכי טיולים או סיירים מקצועיים. גם אין כמעט ג'יפים, רכבי שטח או רכבי חברה והרוב מגיעים במכוניות רגילות. אז מה כן יש? אנשים שאוהבים לטייל עם חברים. שניים-שלושה מורים שמסבירים על גיאוגרפיה, גיאולוגיה ובוטניקה, כמה בעלי תושייה שנותנים יד אם רכב או ילד נתקעים ושני חובבי בישול, אמיר תכלת ומירי קנגיסר, שאחראים על הפקת ארוחת ערב מדוגמת בשטח.
מתארגנים לארוחה בטיול משפחותמתארגנים לארוחה בטיול משפחות
מתארגנים לארוחה בשטח
(צילום: ענת פישביין)
עוטפים תפוחי אדמהעוטפים תפוחי אדמה
הילדים עוטפים תפוחי אדמה
(צילום: זהר אליה טוריאל)
גם כאן שיתוף הפעולה הכרחי, אבל אחרי כל כך הרבה שנים כולם יודעים מי מארגן את התאורה, מי על הגזיות והמנגל ומי מדליק את המדורה. בתפריט הקבוע מככבים פאייה פירות ים, שיפודי אנטריקוט ועוף, המבורגרים וכמובן שניצלים ופסטות. גם מקומם של הצמחונים והטבעונים לא נפקד, ויש פלאפל, מגוון סלטים וירקות - הכול טרי ומוכן במקום.
טוני: "עם השנים השתכללנו וקנינו ציוד: גזיות, סירים גדולים, מחבת מיוחדת לפאייה ותאורה. לערב הראשון כולם מביאים מהבית יין, סלטים, עוגות, כיסאות ושולחנות. תמיד יש בעיה של עצים למדורה כי בחניונים אין, אז אנחנו מבקשים מכולם להביא איתם מהמרכז".
אחרי האוכל מתכנסים סביב המדורה. קובי מזכיר לכולם את החוק "והדרת פני זקן", מה שאומר שהכיסאות הם למבוגרים בלבד והצעירים על מחצלת. מדליקים חנוכיות, שותים יין (רק הבוגרים כמובן), שרים ורוקדים.
נגה: "מי כבר שר מסביב למדורה ב-2019? אפילו בחלק מתנועות הנוער כבר לא עושים את זה, אבל לנו יש מנהגים ומשחקים קבועים. מכינים תפוחי אדמה ומרשמלו, מצפים אבנים בשעווה מהנרות ושרים יחד כמו שרואים בסרטים".
גילי ונעה קינגסר ונגה רוזנפלדגילי ונעה קינגסר ונגה רוזנפלד
גילי ונעה קניגסר ונגה רוזנפלד
(צילום: הילטון קנגיסר)
נגה ונעה בטיול ב-2007נגה ונעה בטיול ב-2007
נגה ונעה במהלך הטיול בשנת 2007
ובאמת, איפה עוד תמצאו חבורת בני נוער שרוקדים סביב המדורה בנינוחות מלאה יחד עם ההורים, דודים וכל מיני מבוגרים אחרים? הם משמיעים את הפלייליסט שלהם, ואנחנו שרים בקולי קולות שירים של פעם ואף אחד לא אומר לנו להפסיק או שאנחנו עושים בושות. בסוף מקפלים, מנקים הכול, עושים כיבוי צופים ונוסעים לאילת. הרוגים מעייפות, עמוסים בתיקים ועם ריח של מדורה אנחנו שולחים חיוכים מתנצלים לאורחי המלון, שיצאו נקיים ומבושמים ונקלעו בטעות לאותה מעלית איתנו.
היום האחרון הוא חופשי ומוקדש למנוחה, להתארגנות ולכל מה שיש לאילת להציע. שוחים בים, עושים צלילות או קניות ולאט-לאט נפרדים. במהלך היום כולם מעלים בקבוצה דברי תודה למארגנים, ברכות ותמונות. הן מראות את הנופים והפרצופים, אבל את הדבר המשמעותי ביותר הן לא חושפות: את הדיבורים והשיחות שזורמים בלי הפסקה, את פרצי הצחוק, את הקשר הבין-דורי המיוחד ובעיקר - את תחושת האחווה והרעות. אבל בינינו, מי כבר משתמש במילים כאלה היום?