(רון פלד)

מי מכם שנסעו פעם אחת לפחות בירידות שעל כביש 1 הפונות לכיוון ים המלח, אותו כביש מפותל היוצא מצומת הגבעה הצרפתית בירושלים לכיוון יריחו, ודאי הבחינו במאהלים הבדואים הניצבים משני צדי הכביש.
לצד המאהלים המאולתרים ישנם גם גמלים, כבשים ועיזים, וכן בתי פח וצלחות לוויין המבצבצות מתקרתם המאולתרת. נוף דומה ניתן לראות גם בצדי הכביש במהלך הנסיעה מבאר שבע לכיוון דרום ומזרח.
מאהל של שבט הג'האלין במדבר יהודה   מאהל של שבט הג'האלין במדבר יהודה
מאהל של שבט הג'האלין במדבר יהודה
(צילום: רון פלד)
במהלך הנסיעה רובנו ודאי הצצנו על הנוף המקראי, תוהים כיצד שורדים תושבי המאהלים את הטמפרטורות הגבוהות בימי הקיץ, ואת מזג האוויר המדברי הקפוא בעונת החורף - בעודנו ממשיכים בדרכנו לחופשה במלון באילת או בים המלח, מבלי לדעת אפילו כי המאהלים הללו פתוחים לביקורים, וכי תושביהם רק מחכים להציג בפנינו את אורח חייהם.
חאן אל-אחמר וכביש 1 בירידה ליריחוחאן אל-אחמר וכביש 1 בירידה ליריחו
חאן אל-אחמר וכביש 1 בירידה ליריחו
(צילום: רון פלד)
אפילו ארוחה משובחת המורכבת ממיטב המאכלים המקומיים ניתן לקבל שם, ובכניסה למאהל האירוח המרכזי - תלויה מזוזה. הכל עשו שם על מנת למשוך גם את המבקרים היהודיים. אבל אז פרץ משבר הקורונה, וכמו בשאר הארץ - גם כאן נעצרה התיירות בבת אחת, והותירה את המארחים ללא כל הכנסה.

מחיי נדודים להתיישבות קבע: הבדואים בישראל

החברה הבדואית הייתה מורכבת בעבר משבטים וקבוצות, שנדדו בעיקר באזורים מדבריים, והתקיימו מעדרי הצאן והגמלים שהיו ברשותם.
רעיית צאן במאהל בדואי, מדבר יהודהרעיית צאן במאהל בדואי, מדבר יהודה
רעיית צאן במאהל בדואי, מדבר יהודה
(צילום: רון פלד)
במהלך המאה ה-19 החלו לבצבץ להם ניצנים של שינוי, ועם המודרניזציה שהתפתחה במאה ה-20 - חלק ניכר מהבדואים שינו את דפוסי חייהם, מרצון או בלתי ברירה, ועברו להתגורר ביישובי קבע, מה שהשפיע על אופי פרנסתם ואף ייתר את הצורך באוהלים; אם בעבר התבססו על רעיית צאן וגמלים - עבודה הדורשת שטחים נרחבים - הרי שכיום, כשמרביתם כבר לא חיים חיי נוודות, עליהם להתפרנס ממלאכות אחרות.
בית ספר בחאן אל-אחמרבית ספר בחאן אל-אחמר
בית ספר בחאן אל-אחמר, מדבר יהודה
(צילום: רון פלד)
בהדרגה, החלו הבדואים לצבור רכוש והתקרבו אט-אט למודרניזציה ולכלכלה, כמו גם להתיישבות קבע המחברת אותם למערכת ההשכלה ולמערכת הדת. וכך, לאורך 150 השנים האחרונות, עברה החברה הבדואית שינויים ותמורות מרחיקי לכת.
ובדומה לצה"ל, גם הבדואים בישראל מחולקים לשלושה אזורי ריכוז עיקריים; הריכוז הגדול ביותר הוא בנגב, שם גרים כ-250,000 איש. אמנם לא כל מי שמתגורר באזור הריכוז בנגב הוא בדואי, אך כולם שייכים לחברה הבדואית שהתהוותה באזור לאורך מאות השנים האחרונות.
שבט הג'הלין, מדבר יהודהשבט הג'הלין, מדבר יהודה
בדואי משבט הג'האלין שבמדבר יהודה
(צילום: רון פלד)
אגב, במאמר אנחנו אומנם מכנים אותם כ"בדואים", אולם הרישום הנכון של המילה הוא דווקא "בדווים", שלקוחה מהמילה "באדיה" שפירושה בשפה הערבית הוא "מדבר". יש הטוענים כי מקור הכינוי הוא בכלל במילה "בדאיה", שמשמעותה בערבית הוא "התחלה".
ובחזרה לחברה הבדואית או הבדווית, המתגוררת בנגב: היא עברה שינוי דרמטי ב-1948 ובשנים שלאחר מכן עם החלת הממשל הצבאי, עם ריכוזם של הבדואים בצפון-מזרח הנגב וכמובן עם מעבר של רבים מהם לעיירות ולכפרים.
הן הבדואים והן מדינת ישראל כשלו בארגון החברה הבדואית בנגב, הריבוי הטבעי נותר גבוה, המצב הסוציו-אקונומי נמוך, רמת הפלילים גבוהה והתסכול והמתח מקשים כיום לפתור את הבעיות.
אסלה בלב המדבראסלה בלב המדבר
סובלים ממצב סוציו-אקונומי נמוך: אסלה בלב המדבר
(צילום: רון פלד)
אולם, בשנים האחרונות חלק גדול מהחברה הבדואית בנגב השתלב בשוק העבודה ובמערכת החינוך, ואין ספק כי ניתן להבחין בשינוי לטובה שנמשך אף בימינו אנו. עם זאת, אין ספק שיש עוד דרך ארוכה עד לפתרון מלא (או כמעט מלא) של אותן מצוקות המנהלות את החברה הבדואית לאורך השנים.
הריכוז השני בגודלו של הבדואים בארץ ישראל הוא בגליל, כשמרביתם ממוקמים בגליל התחתון. הבדואים המתגוררים באזור זה עברו שינויים ספונטניים, ללא משברים, לאורך המאות ה-19 וה-20, והשתלבו הן תחת שלטון המנדט הבריטי והן תחת מדינת ישראל. הם עברו להתיישבות קבע בהדרגה, והחליפו את הצאן ואת הגמלים בחקלאות, ולימים גם את רוב החקלאות בתעשייה.
הבדואים בצפון עברו שינויים ספונטניים, ללא משברים: תיכון שיבלי-אום אל-גנום, סמוך להר תבורהבדואים בצפון עברו שינויים ספונטניים, ללא משברים: תיכון שיבלי-אום אל-גנום, סמוך להר תבור
הבדואים בצפון עברו שינויים ספונטניים, ללא משברים: תיכון שיבלי-אום אל-גנום, סמוך להר תבור
(צילום: מוחמד שינאווי)
בנוסף לגליל התחתון, הבדואים מתגוררים גם בעמק החולה ובגליל העליון, וחלק קטן מהם נמצא גם לאורך מישור החוף. גם במרכז הארץ ישנם בדואים (רמלה, לוד, כפרי השרון) ורובם במקור מאזור הנגב.
הריכוז השלישי שנמצא בארץ ישראל ובו נתמקד הפעם הוא, הבדואים במדבר יהודה. בעבר, נדדו הבדואים במדבר יהודה בין ספר המדבר (מערב מדבר יהודה) לבין מעיינות ים המלח במזרח. בחורף, נהגו רבים מהם לרדת אל ים המלח, ובקיץ - שבו ועלו אל ספר המדבר.
ח'אן אל אחמר   ח'אן אל אחמר
ח'אן אל אחמר
(צילום: רון פלד)
על מנת שכל שבט יקבל את חלקו, את מדבר יהודה חילקו ביניהם השבטים במעין רצועות רוחב כשלכל שבט טריטוריה משלו על בסיס אחד הנחלים הראשיים החוצים את המדבר. וכך, במדבר יהודה מתגוררים כיום שישה שבטים עיקריים - תעאמרה, כעאבנה, סואחרה, רשאידה, עבידיה וג'האלין.

כביש ירושלים-יריחו ובני שבט הג'האלין

שבט ג'האלין, שאת בניו אנו רואים לאורך כביש ירושלים-יריחו, הוא אחרון השבטים שהגיעו למדבר יהודה, זאת לאחר שגורש מהנגב סביב שנת 1952. כלומר, קצת פחות משבעים שנה.
בני השבט התמקמו בנחלה המשתרעת בין נבי סמואל מצפון-מערב לירושלים ועד ליריחו שבמזרח, מצפון לים המלח. לאורך שנות שלטונה של ירדן באזור, רובם עברו להיות יושבי קבע או נוודים למחצה. עם הגעת מדינת ישראל לאזור בשנת 1967, התקבעו אחרוני הנוודים והסתיימה הנדידה.
הקורונה לא מוסיפה לקשיי היומיום של הבדואים במדבר יהודההקורונה לא מוסיפה לקשיי היומיום של הבדואים במדבר יהודה
ח'אן אל אחמר
(צילום: רון פלד)
לאחר מלחמת ששת הימים ואחרי מלחמת ההתשה, השתנה ייעוד הקרקע במדבר יהודה. חלק גדול הפך לשמש כשטחי אש, חלק הפך להתיישבות יהודית חקלאית וחלק לא מבוטל - לשמורות טבע. וכך, תוך שנים ספורות, חלקם של הבדואים במדבר הפך להיות מזערי, ואנשי שבט הג'האלין התקבצו מרצון (או מתוך חוסר ברירה) לאורך כביש ירושלים-יריחו.
עם הפסקת הנדידה השתנו המלאכות, האוהלים פינו את מקומם לצריפים ולפחונים, חלק עברו לגור בבתי אבן, ילדי הבדואים לומדים בבתי ספר ויש שירותי רפואה, דת וכמובן חשיפה לתקשורת המונים.
(צילום: רון פלד)
ובואו לא נתבלבל - טלפון סלולרי, טלוויזיה ושאר שירותי מדיה וטכנולוגיה, גם הם נגישים ומחברים את הבדואים אל הנעשה בחברה הישראלית והפלסטינית, ביניהן הם שוכנים ועליהן פרנסתם נשענת. החיבור התקשורתי והניידות הזו, אחראים מרכזיים לשינוי התרבותי המהיר שעובר על הבדואים במדבר יהודה.
הקהילות הבדואיות הממוקמות לאורך כביש ירושלים-יריחו, הן רק חלק קטן משבט ג'האלין - שחציו יושב בימים אלה בעבר הירדן. למעשה, כיום השבט פרוש לאורך מספר מרחבים: סמוך לכביש ירושלים-יריחו, באזור כביש 437 מפסגת זאב למישור אדומים, חלקו הדרומי של כביש אלון, ודרומית לכביש ירושלים-יריחו, אזורים שרוב הציבור אינו מגיע אליהם.
נוף מקראי כמו בימי דוד המלךנוף מקראי כמו בימי דוד המלך
נוף מקראי כמו בימי דוד המלך. מקום מושבם של בני שבט הג'האלין
(צילום: רון פלד)
על מנת להתפרנס, עוסקים הבדואים שלאורך הכביש במספר תחומים. חלקם רועי צאן, חלקם עובדים באזור התעשייה של מישור אדומים ובשירותים שונים במעלה אדומים. חלק מהם עוסקים בתיירות, וחלק עובדים בחקלאות ישראלית בבקעת יריחו.
לכל משפחה יש עדר קטן של עיזים, שממנו מפיקים את מוצרי החלב עבור המשפחה. את שאר צרכיהם מוצאים הבדואים בשווקים של יריחו, אלעיזריה, ענאתא ורמאללה.
מאהל בדואי במדבר יהודהמאהל בדואי במדבר יהודה
מאהל בדואי במדבר יהודה
(צילום: רון פלד)
היות שלאורך הכביש נמצאים גם היישובים היהודיים, לעתים קרובות ישנה מתיחות בין שני הצדדים המובילה להכפשות הדדיות. כולם נמצאים בדיוק באותה רצועה, לכולם יש זכות קיום, וכיום בימי קורונה - כשכבר הבנו שאינה מבחינה בין דת, צבע, מין או גאוגרפיה - כולם סובלים באותה מידה.
אולם, עבור הבדואים המצב החדש הופך למאתגר הרבה יותר בשל העובדה שבימים אלו אינם יכולים להגיע לשטחי ישראל - ומנגד, גם לא לשטחי הרשות הפלסטינית.
מאהל שבט ג'הלין בין יריחו לנבי סמועל, סמוך לכביש 1מאהל שבט ג'הלין בין יריחו לנבי סמועל, סמוך לכביש 1
מאהל השבט ליד כביש 1, סמוך לנקודת גובה אפס
(צילום: רון פלד)

לשבור סטיגמה על בטן מלאה

ד"ר ירון עובדיה ואבנר הרמתי, מנסים מזה שנים לחבר בין קבוצות מטיילים ישראליות למספר מאהלים השוכנים במרחב של כביש 1 ומדבר יהודה.
לדברי ד"ר עובדיה, המתמחה בכל הקשור לחברה הבדואית במדבר יהודה, יש להם הרבה מה להציע בתחום האירוח – החל מאורח החיים הבדואי המסורתי במאהל, דרך ההסתגלות למאה ה-21 והקולינריה העשירה (אליה נגיע בהמשך), ולא פחות חשוב מכך - שבירת הסטיגמה והחשד הקיים בין הישראלים לבדואים. החיבור, כך מאמין ד"ר עובדיה, הוא מתכון להצלחה: גם הכנסה מעסקים תיירותיים וגם רווח לשני הצדדים.
הרמתי עוסק אף הוא בחיבור בין-דתי, וכן ובשיתוף פעולה בין הבדואים לתיירנים במרחב של מדבר יהודה. "הפוליטיקה לא מעניינת אותנו, ואני אפילו לא יודע מה הדעות הפוליטיות של ירון", מודה אבנר. "אם אנחנו יכולים לעזור ולקדם תיירות וכלכלה – כולם מרוויחים".
(צילום: רון פלד)
(צילום: רון פלד)
ד"ר עובדיה והרמתי חברים בקבוצה המכונה "ידידי הג'האלין", שהיא למעשה ארגון של מתנדבים מכל קצוות הקשת, שהתקבצו יחדיו במטרה לסייע לאנשי הג'האלין לקיים את חייהם בשקט ובכבוד במקום בו הם מתגוררים כעת. בין חברי הארגון ישנם מתנחלים, חילוניים, דתיים, ובקיצור - מגוון של אנשים מכל קצוות האוכלוסייה הישראלית.
באחד הימים, טרום תקופת הקורונה, יצא שהצטרפתי לאחד הסיורים שהשניים ארגנו. סיור שבסופו אמנם עליתי קילו או שניים שכן הביקור בשלושת המאהלים בהם ביקרנו, סבב בעיקר סביב המטבח הבדואי המסורתי.
סולימאן מכין ארוחת בוקר במאהל, סמוך ליישוב קידרסולימאן מכין ארוחת בוקר במאהל, סמוך ליישוב קידר
סולימאן מכין ארוחת בוקר במאהל, סמוך ליישוב קידר
(צילום: רון פלד)
המאהל הראשון בו ביקרנו, שוכן דרומית-מזרחית ליישוב קידר הסמוך למעלה אדומים. נסיעה קצרה ברכב רגיל על שביל עפר, והגענו למאהל. את פנינו קיבל סולימאן. כאן, באזור שבין מעלה אדומים להר מונטאר (הר ה"שעיר לעזאזל", אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת) שוכנים מספר מאהלים קטנים השייכות לכמה משפחות מורחבות.
התיישבנו באוהל וזכינו לסקירה מורחבת על האזור ועל חיי הבדואים במדבר יהודה ובכלל, ובדרך גם לארוחת בוקר קלה עם קפה. האמת, קשה לתאר במילים או בתמונות את האוויר הצלול, הנוף, הנוף ושוב הנוף. מדבר יהודה הוא אמנם אחד מהמדבריות הקטנים בעולם, אבל הנוף המקראי הוא בלתי נגמר, ולשמחתנו השנה בשל הגשמים המבורכים - הוא גם ירוק.
דירה להשכיר - גרסת המדברדירה להשכיר - גרסת המדבר
דירה להשכיר - גרסת המדבר
(צילום: רון פלד)
סולימאן, סיפר לנו בעברית קולחת, שמרבית הבדואים המתגוררים באזור מתפרנסים מרעיית צאן ומעבודה נוספת כשכירים במעלה אדומים ובאלעזריה. אני, דווקא בחרתי לצאת מהאוהל ולהצטרף אל הבן של סולימאן, שבדיוק רעה את עדר העיזים בסמוך. תכל'ס, בסופו של דבר, מצאתי את עצמי מלטף עיזים ואותו גולש להנאתו ביוטיוב מהסלולר.
פעם, בתקופת התנ"ך, גם דוד המלך רעה צאן וייתכן אפילו שממש באזור הזה. אמנם לדוד לא היה סמארטפון, אבל הנוף נותר כשהיה. אגב, את החוויה של השימוש בשירותים המוגבהים על אמצע גבעה ובלב שום מקום - לא אשכח לעולם, בזכותם סופסוף הבנתי מה זה להיות מלך.
שירותים בלב המדבר ונוף פנורמי מאחורשירותים בלב המדבר ונוף פנורמי מאחור
שירותים בלב המדבר ונוף פנורמי מאחור
(צילום: רון פלד)
מכאן המשכנו אל כביש 1 וירדנו מזרחה לכיוון ים המלח. הפעם, ביקרנו במאהל אליו הגענו בדרך עפר מאזור הנקודה של גובה פני הים.
את פנינו קיבל ג'מיל, שמנהל כאן עסק תיירותי לכל דבר. כשראיתי את המזוזה הקבועה בכניסה לאחד מהחדרים במבנה המאהל, שפשפתי את עיניי כדי לבדוק שלא חטפתי מכת חום, אפילו שמדובר היה בתקופת החורף הנעימה. "יש לנו תיירים מחו"ל וחלקם יהודים, אז בטח שנשים מזוזה", הסביר ג'מיל.
מזוזה בכניסה לחדרי התיירים במאהל הבדואי, סמוך לכביש 1מזוזה בכניסה לחדרי התיירים במאהל הבדואי, סמוך לכביש 1
מזוזה בכניסה לחדרי התיירים במאהל הבדואי, סמוך לכביש 1
(צילום: רון פלד)
ארוחת הצהריים כאן היתה מעולה. שפע מנות בשר ומנות צמחוניות, וגם כאלו המותאמות לטבעוניים שהיו איתנו. ג'מיל סיפר לנו על קבוצות התיירים שבאות לכאן במיוחד בימי החורף, בהם מזג האוויר במדבר יהודה, כמו גם בים המלח, מושלם לטיולים.
בשרי, צמחוני, טבעוני - ומה שביניהםבשרי, צמחוני, טבעוני - ומה שביניהם
בשרי, צמחוני, טבעוני - ומה שביניהם. ארוחת הצהריים במאהל
(צילום: רון פלד)

משבר הקורונה מחמיר את מצבם של קהילות הג'האלין

המאהל הבא בו ביקרנו, מוכר מהחדשות ומניחוח פוליטי שעולה מדי פעם בתקשורת – ח'אן אל-אחמר (החאן האדום), הצמוד לכביש 1 ולכפר אדומים. אבל לא בפוליטיקה עסקינן.
במאהל גרות כשלושים משפחות וכמעט 200 איש, גם הם בני שבט הג'האלין ומקורם מאזור תל ערד שבנגב. תושבי הכפר, כמו שאר המאהלים הבדואים באזור, סובלים גם הם מהעדר מקורות פרנסה, בריאות, חינוך, רווחה ותשתיות. המצב, כאמור, הופך קשה יותר בימי קורונה.
(צילום: רון פלד)
לפני כעשור, נבנה בכפר בית ספר עשוי מצמיגים ומבוץ. בית הספר עומד גם בימים אלה במרכז סכסוך פוליטי, ואפילו בינלאומי על חוקיות הבנייה במתחם. אבל אנחנו, כאמור, התעניינו יותר בחיי היומיום במאהל, הממוקם כעשר דקות מירושלים. הקפה אגב, מצוין.
בין חברי ארגון "ידידי הג'האלין", נמצא גם פרופ' דן טרנר מבית החולים שערי צדק, המדגיש כי משבר הקורונה מעצים את המצב העגום של קהילות הג'האלין בח'אן אל-אחמר בפרט, ובמדבר יהודה בכלל.
אובדן הכנסה מוחלט של פועלי יום ואיסור כניסה ליריחו, אבו דיס ומעלה אדומים בשל המצב, גרמו לחסר חמור במוצרי מזון בסיסיים. וכרגיל, בני השבט מוצאים את עצמם בין הפטיש לסדן. ובינתיים, ידידי הג'האלין, בשיתוף עם מושבים בבקעה, מארגנים משלוחים של ירקות ומוצרי צריכה בסיסים, ומעבירים אותם לקהילה באמצעות מתנדבים.
ובנימה זו, כולי תקווה שכשייגמר משבר הקורונה - תחזור התיירות לכל הארץ, ולאזור מדבר יהודה בפרט. אינשאללה!
לאתר של רון פלד על טיולים בירושלים