רוצים להרגיש כמו רובינזון קרוזו? לבקר באי בודד? לא צריך לטוס לחו"ל – מסתתר לנו אי חדש-ישן ממש כאן, בכינרת. בפעם האחרונה שפקדתי את האי המסתורי, שצץ לעיתים בעונות שחונות מול חוף קיבוץ מעגן, הייתה זו שנת 2017 – שנת בצורת קשות במיוחד. אז, בתמימות, אני זוכר הליכה קלילה ונעימה אל האי, כשהמים מגיעים עד הברכיים בלבד. הפעם – ספוילר – המשימה התגלתה כהרבה יותר מאתגרת.
(צילום: ירון שרון ואסף קמר)
קפיצה קדימה לשנת 2025: שעת בוקר מאוחרת מול הצרכנייה של קיבוץ מעגן. שער הקיבוץ פתוח באמצע שבוע, ואנחנו נכנסים בקלות. הבלוגרית החביבה שאמורה הייתה להוביל את משלחת ynet אל האי הנטוש הבריזה בהפתעה – ואנחנו נאלצנו לאלתר ולשרוד בשטח בכוחות עצמנו.
כבר בירידה לחוף מעגן מתגלות תוצאות הבצורת. בשנים גשומות עוד אפשר היה לקפוץ ישר למים מחומת הסלעים, אך היובש המתמשך הרחיק את קו החוף מאות מטרים. במקום שבו מסומנים במפת גוגל מים, מחכה היום אדמת בוץ דביקה, מלאה בצדפות מסריחות ויצורי מים מתים. להקות יתושים תוקפניים מתנפלות עלינו ללא רחם, והתחושה במקום אפוקליפטית, פראית ומחשמלת, כמו סצנה מסוף העולם או תחילתו של אסון אקולוגי.
השמש מכה בחוזקה וצולה את המוח, וירון שרון, צלם הרחפן של ynet, מתלונן בלי הפסקה על הצעידה הקשה בתוך הבוץ הטובעני. מזל שדאגנו לעצור בצרכנייה ולקנות כמה בירות, ארוזות בשקית כפולה עם קוביות קרח מפנקות בסגנון אוסטרלי. התכנון המקורי היה לפתוח אותן באי. נגלה כבר עכשיו: זה לא קרה.
באמצעות הרחפן איתרנו נקודה מסוימת על החוף, שממנה יוצא הקו האווירי הקצר ביותר מהיבשה אל האי. עם התיק על הגב – עמוס בבירות, קרח ובטריות לרחפן – התחלנו לצעוד בזהירות לתוך הכנרת. מזל שנעלתי סנדלים, כי האבנים החדות והצדפות השבורות עלולות לחתוך את כף הרגל בקלות.
לפני שבע שנים, הדרך לאי כללה הליכה במים שהגיעו עד הברכיים, אולי עד החזה. הפעם, למרות ההצהרות הבומבסטיות של צלם הרחפן המיומן, לא הצלחנו לאתר את תוואי השרטון החמקמק שאִפשר אז את ההליכה. במקום שבו זכרתי אותו, סירת דיג מקומית בדיוק אספה רשת נוצצת.
המים חמימים, ובהליכה אל הבלתי-נודע יש תחושה מצמררת קלה, התרגשות באוויר ואדרנלין מענג שעוטף אותי. כדי להחזיר את עצמי למציאות אני מזכיר: עכשיו עוד בוקר, הרוחות והזרמים המסוכנים יתחילו רק בצהריים. וזה הזמן להזהיר את הקוראים הקבועים של סדרת המקומות המוזרים – אל תנסו להגיע אל האי בשעות הצהריים והלאה; אז העסק כבר הופך למסוכן ממש.
מי הכינרת בספטמבר מפנקים, וכל החום והעייפות מתפוגגים. אלא שבניגוד לתוכנית, אחרי כמה דקות הליכה המים מגיעים לגובה המותניים, אחר כך לחזה – ולבסוף כמעט עד הצוואר. האי עוד רחוק, והסכנה לציוד הצילום ברורה. בהיעדר מודיעין בזמן אמת אנחנו מחליטים לשנות תוכנית: נסיגה אחורה, חזרה ליתושים שעל היבשה, להשאיר את התיקים עם הבטריות והבירות הקפואות, ולחזור למשימה, הפעם בשחייה.
כאן מגיע משבר נוסף בדרך אל היעד. ירון הצלם נזכר לפתע בטרגדיה הנוראה של חברו הטוב, שלומי בנאי (38), מילואימניק, נשוי ואב לילד, שטבע למוות בחודש שעבר לאחר שנכנס לכינרת עם סאפ מתנפח. "אני לא שוחה בכנרת לשום אי שומם", התקומם הצלם הוותיק. "אף אחד לא אמר לי שזה יום צילום באקסטרים. אני לא יודע לשחות לעומק – ומישהו חייב להישאר בחוף כדי לדווח למשטרה הימית בזמן החילוץ".
האווירה הופכת כבדה, ובראש כבר עולות מחשבות נוגות על ביטול. אבל כשהגלים מתחזקים – החזקים מתגלים. אמיר דרור, שמאי המקרקעין, חובב טבילות והצלע השלישית במשלחת ynet, צועק "אחרי!" ופותח בשחייה קצובה אל הבלתי-נודע. אני אוזר אומץ וקופץ אחריו, וכמו בכל פעילות מבצעית בגזרה – הרחפן מזמזם מעלינו.
מי הכינרת מתוקים, ולמרבה הצער הגוף שלי לא צף בהם בקלילות כמו בים. אין אפשרות לנוח או להתפנק, אי אפשר לעצור, מוכרחים להמשיך לשחות. אחרי כמה דקות של שחייה איטית אני מזהה אדמה מתחת לרגליים. האי המסתורי ניצב מולי, מחכה לאורחיו.
בפעם הקודמת שביקרתי באי גדלו עליו שיחים עבותים והיה קשה לחצות אותו. היום, אולי משום שהוא "צעיר", הצמחייה דלילה יותר, בעיקר קוצים, וביניהם נעות להקות של ציפורי מים מרהיבות. כדי לא להפריע להן בדיג, עקפתי אותן במים, וכמו רובינזון קרוזו מצאתי לעצמי דרך נוחה לעלות על היבשה.
על האי זיהיתי קן נמלים פעיל וכמויות של סרטנים, ובמרכזו התנוסס על מוט גבוה דגל ישראל עם סמל החטופים – מראה מרגש ומעורר תקווה. למרבה הצער הטלפון שלי נרטב ולא הצלחתי לתעד סלפי על האי. ובכל זאת, החוויה הייתה מיוחדת: שקט מוחלט, נידחות נדירה, נוף של 360 מעלות של הכינרת מכל כיוון – והדרך המורכבת שעברנו רק ריעננה את הנשמה.
אמיר, שלפעמים בימי שגרה נלחם על השבת מקווי מים לציבור, עוד הסדיר את הנשימה אחרי השחייה, וכבר התלוצץ על זכויות בנייה ואופציות לפיתוח על האי הזעיר.
אני מנסה לדחוק את המחשבה המיותרת על השחייה חזרה אל היבשה, שם מחכות לנו הבירות הקרות שהשארנו עם הצלם המודאג, וממשיך לסרוק את הקרקע, אולי אמצא אוצר של שודדי ים. לפתע, בצד הנסתר של האי, בחלק שאינו נראה מהחוף, אני מגלה שולחן עץ לפיקניק (סטייל קק"ל) עומד בתוך המים בזווית מושלמת. אנחנו מתיישבים סביב שולחן הפלא של האי הבודד: המים החמימים מגיעים עד הברכיים, אין יתושים – ולצערי, גם אין בירות. לא ברור אם בכלל יישארו כשנחזור.
הביקור המרענן באי המסתורי של הכינרת הוא חוויה מאתגרת שלא מתאימה לכל אחד. הבוץ טובעני ומסריח מצדפות רקובות, היתושים רעבים, והשחייה עלולה להיות מסוכנת ודורשת כושר גופני לא מבוטל. ובכל זאת, החוויה מענגת
לסיכום: הביקור המרענן באי המסתורי של הכינרת הוא חוויה מאתגרת שלא מתאימה לכל אחד. הבוץ טובעני ומסריח מצדפות רקובות, היתושים רעבים, והשחייה עלולה להיות מסוכנת ודורשת כושר גופני לא מבוטל. ובכל זאת, החוויה עצמה מענגת: מסע במנהרת זמן רטובה אל עולם פראי ונסתר, מלא טבע והפתעות, שמזכיר לא לוותר על אלתורים. תחושת הגילוי וההרפתקה התגברה על אי-הנוחות, על החששות ועל עקיצות היתושים שאני עדיין מגרד בזמן כתיבת שורות אלו. לחובבי טבע קשוחים, לצפרים אמיצים, ואולי גם לזוגות רומנטיים שמחפשים הצעת נישואין יוצאת דופן – האי הקטן שבכנרת הוא יעד מושלם.
אזהרה: חוף מעגן אינו חוף מוכרז ואין בו שירותי הצלה. השחייה אל האי היא באחריות המתרחצים בלבד. בצהריים מתחילים זרמים ורוחות חזקות והכניסה למים עלולה להיות מסוכנת. מומלץ להגיע אל האי רק בשעות הבוקר, להקפיד לדווח לבני משפחה או חברים על כניסתכם למים – ורצוי להשאיר מישהו בחוף למקרה חירום.
פורסם לראשונה: 06:01, 22.09.25
