פיצוצים רועמים נשמעים מכיוון לבנון, אבל בתוך הפאבים של קיבוצי אצבע הגליל ממשיכים למזוג בירה, לערבב קוקטיילים ולחגוג את החיים. אחרי הפינוי הכואב, האזעקות האינסופיות, מתקפות הטילים הקטלניות וחוסר הוודאות המתסכל, תושבי הצפון חוזרים לבלות – באופן מפתיע ומעורר השראה, כאילו אין מחר. חיי הלילה באצבע הגליל מתחילים.
חיי הלילה בגליל העליון
תחנה ראשונה: הקולקטיב – קיבוץ עמיר
בר היין "הקולקטיב" נפתח בקיבוץ עמיר כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה, ובמקום להיסגר עם פינוי התושבים, הפך לנקודת אור עבור תושבי אצבע הגליל. השעה שמונה וחצי בערב, ובתוך הקיבוץ הצפוני מורגשת תנועה: מוזיקה שמחה מתנגנת, אורות מנצנצים וקולות של אנשים צוחקים נשמעים מסביב. ברוכים הבאים לקולקטיב, בר יין מקומי ונקודת מפגש פופולרית של בלייני האזור.
שוהם אגם, מנהלת משמרת בקולקטיב ותושבת קיבוץ עמיר, מספרת ל-ynet כי גם בחודשים הקשים ביותר הבר המשיך לפעול. "הקולקטיב נפתח חצי שנה לפני שהתחילה המלחמה ונשאר פתוח כמעט כל המלחמה", היא אומרת בגאווה מקומית. "בתקופת הפינוי זה היה המקום היחיד, למיטב ידיעתי, שהיה פתוח. זה היה ממש מפלט. נהיינו פה צוות מאוד קרוב, וגם הלקוחות הפכו לקבועים. כיף שיש לאנשים לאן לצאת, וכיף להגיע לעבודה".
לקוחות מרוצים על הבר
(צילום: אסף קמר)
הקהל, לדבריה, מגיע מכל האזור. "יש פה גם קיבוצניקים, גם אנשים מקריית שמונה וגם סטודנטים". ומה שותים בקולקטיב? "קודם כל זה בר יין, אז יש הרבה יין", היא צוחקת. "אבל יש גם קוקטיילים מתחלפים, בירה ואלכוהול. בתפריט האוכל שלנו יש בורטה וארטישוקים, סלט קיסר, לחם ומטבלים ומנות סלק".
אחד המבלים ממליץ לנו על אחת המנות המפורסמות של המקום: "גבינות ונקניקייה בתוך פרעצל – שחבל לך על הזמן. חברים, תבואו לגליל – הכל קורה כאן".
פתחנו שולחן
(צילום: אסף קמר)
המוזיקה נעה בין מיינסטרים לטכנו, בהתאם למי שאחראי עליה באותו ערב, והאווירה אינה רשמית. רוב הלקוחות מכירים זה את זה, לפחות בעקיפין. ליד הבר אפשר לפגוש חבר מהקיבוץ הסמוך, שכן שלא ראית מאז הפינוי ואפילו את המורה החתיך מבית הספר. האם זה מקום שבאים אליו גם כדי להכיר? "כבר קרה בעבר שמצאו פה אהבה", צוחקת מנהלת המשמרת. "אז אני חושבת שבהחלט אפשר".
עדי מכפר סאלד מספרת שהקולקטיב הוא מקום הבילוי הקבוע שלה ושל חבריה. "אנחנו אוהבים לבוא לקולקטיב", היא אומרת. "כל המלחמה היינו מגיעים לפה. המקום תמיד היה פתוח. היינו פה בפעם הראשונה שהאיראנים ירו, ובעלי התקשר אליי כי הוא דאג ורצה לדעת איפה אנחנו". היא צוחקת ומצביעה על מיגונית שהוצבה סמוך לבר.
למרות המוזיקה, את הדי הפיצוצים מלבנון אפשר לשמוע היטב. לידור, צעירה נוספת מכפר סאלד הסמוך, מצטרפת לשיחה. "אנחנו תמיד נהנים פה. באים לפה גם כשהטילים עפים מעל הראש. אנחנו חיים פה – אלה החיים שלנו".
אני מזמין נגרוני נוסף לכבוד בלייני אצבע הגליל, וסקרן לדעת אם אפשר באמת לנרמל דרינק בערב יום חמישי, כשסכנת הטילים מוחשית והמלחמה ברקע. "התרגלנו לזה, וזה הדבר הכי עצוב", משתפת לידור. "המדינה מרגילה אותנו למדרון חלקלק, וזה לא טוב".
אווירה משוחררת
(צילום: אסף קמר)
ומה מיוחד בקולקטיב? "שהוא פתוח", עונה בסרקזם אחד הבחורים בשולחן. "יש פה אווירה צעירה וכיפית. חיים את הגליל העליון, נהנים ויוצאים כמה שיותר. אפשר ליהנות, אחי. חיים פעם אחת".
תחנה שנייה: דארמה – קיבוץ הגושרים
נוסעים צפונה בכביש 918, אל אחת מאימפריות הבילויים של הצפון. כבר יותר משני עשורים שדארמה בר בקיבוץ הגושרים מגדל דורות קשוחים של בליינים גליליים. הורים ששתו כאן בצעירותם שולחים היום את ילדיהם לאכול, לשתות ולפגוש חברים.
דניאל יבדוקימוב, מנהל הדארמה, מכין לי קפיריניה חזקה עם למון-ליים טרי ולוקח אותי לסיור קצר במתחם התענוגות הצפוני: בר גדול ומרווח, שולחן סנוקר מפנק ועיצוב פופ-רוק אפלולי. על הקירות תלויות עבודותיו של יונתן גל, צייר מוכשר בן קיבוץ הגושרים. למרות שהמקום מלא בבליינים, אין תחושת צפיפות, והאווירה נינוחה כמו בבר תרמילאים בתאילנד.
"ברוכים הבאים לדארמה בר בקיבוץ הגושרים, אחד הברים הגדולים בצפון הארץ", אומר יבדוקימוב ומקיש איתי כוסית, בזמן שרעש הפיצוצים מלבנון מתגבר על המוזיקה. "הדארמה קיים מאז 2013, אבל היסטורית הוא קיים מאז 2003. אז הוא היה בלולים של הקיבוץ. זה בר שגידל וחינך על ברכיו דורות של מבלים גליליים", הוא צוחק. "היום מגיעים לכאן הילדים של אנשים שיצאו פה בעבר".
הדארמה. שוקק ושמח
(צילום: אסף קמר)
מבחינת אלכוהול, נראה שהלקוחות של הדארמה רציניים. הם באו לשתות בחברותא, והלילה עוד צעיר. "אני תמיד אומר שאם יש גינס, אפשר לשתות גינס", אומר יבדוקימוב. "הרבה מהאנשים כאן שותים ויינשטפן ובירות קלאסיות, אבל תמיד אפשר להתפנק על קוקטייל הבית, מנגו בריז, שמבוסס על מנגו ופסיפלורה, ואפשר ללכת גם על דברים שאי־אפשר לטעות איתם – מרגריטה או מוחיטו".
ומי שרעב? "יש אצלנו פיצות, כריכים עם וריאציות שונות של שניצל, ויש את כריך הדארמה, שהוא כריך הדגל שלנו", מפרט יבדוקימוב. "יש גם כריך שנקרא סבא ג'פטו, שאחד הטבחים שלנו המציא ופיתח". ויש גם פיש אנד צ'יפס מצוין.
האלכוהול כבר דופק לי בראש, ועל הבר מתקלט די-ג'יי. המוזיקה מתחזקת, הקצב עולה ועשרות צעירים מיישובי אצבע הגליל ועמק החולה מגיעים וממלאים את החצר. "אם אנחנו לא נצא, אין שום סיכוי שנישאר פה שפויים", אומר יבדוקימוב ומרים איתי כוסית. "כשהגעתי לצפון אמרתי שאחד היעדים שלי, ברמה האישית, הוא להחזיר את חיי הלילה. הדארמה נתן לי את הזכות לקחת חלק בדבר הזה, ואנחנו לא יכולים לחזור לשתות בבית – לשתות בבית זה סימן של עם מדוכא".
אפשר להגיע רעבים
(צילום: אסף קמר)
ערב יום חמישי, השעה אחת עשרה בלילה, והפאב הקיבוצי מלא בקבוצות עליזות של בליינים. קל להבין את התפקיד שהוא ממלא עבור תושבי האזור. אחת הצעירות, שגדלה באצבע הגליל, מגדירה את הדארמה בפשטות: "מספר אחת בצפון".
"במשך תקופה ארוכה המקום הזה הפגיש את כל אנשי הצפון", היא אומרת. "בתקופה הקשה הרבה עסקים נסגרו, והדארמה המשיך לפעול. זה הפאב הכי טוב באזור". אני שואל אם אחרי כל המתח והלחץ אפשר באמת לצאת, לבלות ולהשתחרר, והיא עונה בלי להסס: "בטח. אין ברירה, חייבים. צריך לשמור על איזושהי שגרה, להרים קצת את המורל ואת מצב הרוח – וזה המקום לעשות את זה".
אלין משדה נחמיה מחזקת את הלך הרוח המקומי. "חד-משמעית אפשר לצאת ולבלות גם במלחמה", היא צוחקת. "מתפללים ועושים עוד שוט".
חגיגה בסנוקר
(צילום: אסף קמר)
גם מיקה בלומברג מכפר בלום, מלצרית בדארמה, שמחה לראות את הצפון חוזר לחיים. "מטורף הערב הזה", היא אומרת בגאווה. "הייתה תקופה של מלחמה שבה לא עבדנו, ואז לאט-לאט חזרנו".
בחוץ שוב נשמעים פיצוצים. "נראה לי שאתה צריך לשתות קצת יותר", היא צוחקת בתגובה למבט המבוהל שלי. "כשיש פה פיצוצים, אנחנו אומרים לעצמנו שזה זיקוקים שמרעננים את האווירה".
ואם אלה לא זיקוקים? אני מקשה. "מתפללים, מצליבים אצבעות ועושים עוד שוט", היא צוחקת.
תחנה שלישית: הפטרייה – קיבוץ דן
אנחנו ממשיכים צפונה בכביש 99 לכיוון קיבוץ דן, ורעשי המלחמה מלבנון מתחזקים. בחדשות ברדיו מנסים להרגיע את העצבים ומדווחים כי מדובר בפיצוצים מבוקרים. שורש טל פתח את "הפטרייה" בקיבוץ דן לפני 23 שנה, לאחר שעזב את המרכז ועבר לצפון עם אשתו ובנו הבכור. מאז הפך המקום לעסק משפחתי, שבו עובדים ארבעת ילדיו ומוגשים גם קינוחים מפנקים שמכינה אשתו.
קצת אחרי חצות, והפאב הקיבוצי הוותיק מלא כמעט עד אפס מקום. מוזיקה שמחה מתנגנת, כוסות ג'ין, בירות וקוקטיילים עוברות מעל הבר, וזוגות מקומיים בדייט לוהט מתמזמזים בצללים. מי שהיה נכנס לכאן במקרה, בלי לדעת מה מתרחש בחוץ, היה מתקשה להאמין שאנחנו נמצאים במרחק קצר מגבול לבנון.
בר הפטריה
(צילום: אסף קמר)
"זה הצפון, זה הבית שלנו"
(צילום: אסף קמר)
אחרי שנים של מלחמה ופינוי, ערב שבו הפטרייה מלאה כל כך אינו מובן מאליו. מבחינת שורש, כל בליין שמחייך הוא עוד רגע קטן שבו החיים מצליחים לנצח את המציאות. "השנים האחרונות היו מאתגרות", הוא משתף. "נראה לי שבמצטבר היינו פתוחים פחות מחצי מהזמן, וצריך ללמוד לעבוד בתוך מציאות שאינה מאפשרת תוכניות ארוכות טווח". הוא נאנח. "מה שחשוב זה כאן ועכשיו. המשפחה, האנשים והרגעים הקטנים של החיים".
התפריט של הפטרייה נשען על אוכל ביתי, בהשתתפות כל בני המשפחה. "יש לנו המבורגר צמחוני מעולה", אומר שורש. "ויש הרבה מאוד מוצרים תוצרת בית, ויש את הקינוחים של אשתי".
"זה הצפון, זה הבית שלנו. זה כמו משפחה פה. יש איזה קסם שאי אפשר להסיר אותו. תחושה שכולם מכירים את כולם"
הגר, מלצרית בפטרייה, מתארת את הבר המקומי כבית. "יש עכשיו לילה כיפי, עם הרבה אנשים טובים", היא אומרת ומנסה להתגבר על המוזיקה. "זה הצפון, זה הבית שלנו. זה כמו משפחה פה. יש פה בצפון איזה קסם שאי אפשר להסיר אותו. יש את הנחלים, ויש פה תחושה שכולם מכירים את כולם".
גם האהבה, כך מתברר, היא חלק בלתי נפרד מהמורשת של הפטרייה. "המנהל שלנו כבר חיתן כמה וכמה זוגות", צוחקת הגר. לקוח ותיק, עם כוס בירה כהה ביד, מוסיף כי הוא "מכיר לפחות שלושה זוגות שהכירו במקום והתחתנו".
גם קוד הלבוש בפטרייה מותאם לנישה הקיבוצניקית – אין סגנון מחייב. "אפשר לבוא עם פיג'מה", צוחקת אחת הלקוחות הקבועות ומתחילה לרקוד, ואז מסייגת: "זה תלוי אם באים לדייט או לערב קליל. הבנות של הצפון והבנים של הצפון הכי כיפיים – יש פה קלילות".
שורש אינו אוהב להשתמש במילה "אסקפיזם". "אני לא אוהב את כל המילים האלה", הוא מחייך. "אבל בואו לפה לרגע אחד, לצאת מתוך הדבר הזה שנקרא החיים הרגילים ולנשום משהו אחר. אני מזמין אתכם באהבה".
האלכוהול, ההמבורגרים, הקינוחים הביתיים של אשתו של שורש והשעה המאוחרת עושים את שלהם. לקראת שתיים בלילה, הנהג התורן שלי קצת נלחץ כשאני מבקש ממנו להמשיך צפונה בכביש 90 למטולה, שיושבת ממש על הגדר. שם מחכה לי חדר נעים במלון הבוטיק "לישנסקי מאז 1936" – קפסולת זמן מעוצבת ומסקרנת מימי המנדט הבריטי, עם רסטורציות של ריהוט עתיק, תמונות היסטוריות, סיפור משפחתי וארוחת בוקר משובחת. זהו סיום ראוי לערב רציני של חיי לילה, שהתגלו כמפתיעים בעוצמתם.
לישנסקי מאז 1936 - מוסד ותיק סמוך לגבול
(צילום: אסף קמר)
בום אחרון מלבנון – ואני נרדם. בלייני אצבע הגליל, הפתעתם אותי. למרות המציאות המורכבת, אתם יודעים לעשות שמח.
הכותב היה אורח מלון לישנסקי מאז 1936
