איש מאיתנו לא ישכח לעולם היכן היה בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר ב-6:29. האם כבר היה ער ושמע את האזעקות ומיד רץ להדליק את הטלוויזיה? האם התעורר כעבור זמן מה לתוך מראות של טנדרים לבנים מתוצרת טויוטה, שדוהרים בכבישי העוטף ולשאלה התמה והמפוחדת של הילדה משדרות "אתם של ישראל?".
לוחמי הימ"מ משחזרים את הקרב על משטרת שדרות
(צילום: ירון שרון, עריכה: גיא פוקס ואסף קוזין )
לנטייה לזכור היכן היינו כשקרו אירועים היסטוריים גדולים קוראים "לייב היסטורי". זוהי היסטוריה שחיינו במהלכה, שהיינו שותפים להיווצרותה, ושמטבע הדברים אותה אנחנו זוכרים הרבה יותר וגם אחרת, לעומת סיפורי ההיסטוריה הרחוקה, שרק קראנו ושמענו עליהם. אבל מה באשר לזיכרון הקולקטיבי? איך ייקבע האופן שבו נעביר את ההיסטוריה הזו אל הדורות הבאים? מה נבחר להדגיש בסיפור ומה לטשטש? ובעיקר איזה נרטיב ישלוט?
אלו שאלות בוערות מאוד בימים אלה, כשההיסטוריה מתהווה לנגד עינינו כבר חצי שנה. "היסטוריה בסופו של דבר הופכת למורשת, ומורשת היא החלקים מהעבר שבעלי הכוח בהווה רוצים לשמר", מסבירה ד"ר גילה אורן, ראש המחלקה לשיווק בפקולטה למינהל עסקים במכללה למינהל, העוסקת במחקר אתרי מורשת ובחוויית הביקור באתרי מורשת, בדגש על אתרי אופל, שבהם מוצגים לתיירים מוות וזוועות.
לעצב את המחר
ולא לחינם ד"ר אורן מדגישה את בעלי הכוח כפקטור המשמעותי הנוגע לאופן שימור ההיסטוריה. מורשת היא לא ההיסטוריה כשלעצמה, אלא ההיסטוריה כפי שהיא תיצבע עבור הדורות הבאים באותו נרטיב ספציפי, מסוים, שיהיה אינטרס לשמר דווקא אותו, וכמובן הוא נשען על השקפת עולם ועל השקפה פוליטית ספציפית.
אז אם מורשת היא יותר עניין פוליטי ופחות עניין היסטורי, מי יקבע למעשה מה תהיה המורשת שבסופו של דבר תישמר ותהיה מדובררת למשל ביחס לאירועי 7 באוקטובר? האם זו תהיה המורשת שתדגיש את המחדל או כזו שתבחר להדגיש דווקא את הגבורה, והגבורה של מי? כל השאלות הללו הן חשובות כשבאים לבחון עכשיו את אינספור המיזמים העוסקים בשימור ובתיעוד הזיכרונות מזוועות 7 באוקטובר.
"הגבורה והמחדל הם שני סיפורים שונים, שהתרחשו באותו הזמן ובאותו המקום, אבל כיוון שהנרטיביזציה של 7 באוקטובר עדיין נמצאת בהתהוות, אנחנו עוד לא יודעים על מה ישימו יותר דגש בעתיד. האם על ההפקרה ועל המחדל של ההנהגה המדינית וההנהגה הצבאית, על השאלה היכן היה הצבא בתחילת האירוע, או שאולי דווקא על גבורת המצילים והניצולים, שהתגלו שם כגיבורים בסדר גודל היסטורי. וכל זה נשאל כאשר ההיסטוריה עדיין מתמשכת, המלחמה עוד לא הסתיימה, הכל בהתגבשות ותוך כדי תנועה, התבשיל עוד על האש ומעניין לראות מה ייצא ממנו, מה ילמדו ולאילו מוזיאונים ילכו בעוד 20 שנה מהיום. מה יגידו על 7 באוקטובר?", אומרת ד"ר אורן ומקפיצה אותנו למוזיאון שתיעד את אסון התאומים והוקם במקום שבו עמדו המגדלים המפוארים עד לבוקר 11.9.2001.
"כשנכנסים למוזיאון התאומים בניו יורק, בחדר הראשון, יש וויס אובר (Voice over) של משפחות הקורבנות כאשר כל משפחה מספרת איפה היא הייתה כשנפלו התאומים, איפה הבשורה האיומה פגשה אותה, ובתוך רגע כל אחד מהמבקרים שנחשף לתיעוד הזה חושב עם עצמו 'ואיפה אני הייתי כשהתאומים נפלו', זה ההבדל בין היסטוריה בת זמננו להיסטוריה שלא חיינו בה, מבחינת השותפות בזיכרון הקולקטיבי", היא מסבירה.
ומה צריך לעשות במוזיאונים שיתעדו את טבח 7 באוקטובר?
"כרגע אנחנו עדים להרבה מאוד פעולות ודרכי הנצחה מגוונות, ביניהם ייצוגים אמנותיים, קולנועיים, בימתיים, התכתבויות בטלפון, סיורים לעוטף, מיצגי תלת-ממד ו-VR של הזוועות בקיבוצים, בנובה ובעוד מקומות. בעצם, אנחנו עדים עכשיו לתהליך שנקרא 'התפצלות ודמוקרטיזציה של הזיכרון', שעם הזמן תגובש מתוכו מורשת משותפת, כי למרות שלכל אחד יש את 'החטוף שלו', ואת 'הקורבן שלו', ואת נקודת המבט שלו, החברה הישראלית תרצה מכנה משותף. אז נכון שריבוי הגוונים והצבעים הזה הוא יפה, ונכון שכחברה אזרחית אנחנו עושים כאן מהלך מרשים שיש בו זרמים לכל הכיוונים, והכל גם קורה על רקע מאבק פוליטי דינמי, אבל בסוף מכל הזרמים האלה, תתלכד מורשת מרכזית, שהיא תהיה הזיכרון הקולקטיבי שדרכו נזכור את האירוע".
מחדל או גבורה?
"כבר ברור כי יש צורך בגיבוש מודל הנצחה ממוסד, מכובד ומקיף שכל חלקי החברה הישראלית יוכלו לחיות איתו", ממשיכה ד"ר אורן ומדגישה שהמדינה היא זו שאחראית על הסדרת ימי הזיכרון של החברה באמצעות הקצאת משאבים, שבעזרתם היא מייצרת למעשה את הנרטיבים של הזיכרון. "לפיכך, לזהות הרכב הממשלה, בדגש על העומד בראשה, שתהיה אחראית על המשימה, תהיה משמעות רבה לאופן שבו הזיכרון הקולקטיבי הזה יוטמע".
ואולי זו הסיבה שכרגע הניסיון העיקרי הוא לבסס את הנרטיב המרכזי של 7 באוקטובר סביב הגבורה, גבורת הקורבנות וגבורת הלוחמים - בבחינת "כולם גיבורים". לדברי ד"ר אורן יש בכך גם בעייתיות שלא נותנת מקום תחת מטריית המורשת לנרטיבים מקבילים וחשובים לא פחות.
"כבר ניתן לראות שישנה השתקה בפועל בציבוריות הישראלית של נרטיבים אחרים ונוספים של 7 באוקטובר - כל אותם זיכרונות שלא נוח או נעים לזכור כמו ההפקרה של תושבי העוטף. ולכן, דווקא מכיוון שהמורשת של 7 באוקטובר עוד לא נקבעה והיא נמצאת עדיין בהתהוות, חשוב להדגיש שזו תהיה החמצה לנצור רק את האומץ והגבורה, אבל לא את המחדל והיוהרה שקדמו לה, כי יש מה ללמוד מהיוהרה לא פחות מאשר מהגבורה. איך הגענו למקום ולמצב שבו אף אחד לא ראה מה קורה, וכאן זה קשור לסוגיות של מצוינות והקפדה על הפרטים הכי קטנים ושל ערעור על קונספציות ונתינת מקום לקולות מגוונים, וזה שיעור גדול בחטא היוהרה. וחשוב גם לעסוק בשיעור שתכליתו הוא גבורה (אזרחית וצבאית כאחד). יש כאן גם שיעור על טבע האדם ועל רוע אנושי שקשה לדמיין אותו וזו הוכחה מזעזעת עד לאן המין האנושי יכול להידרדר".
(עריכה: אסף קוזין צילום: ירון שרון)
תיירי האופל בדרך
את הרוע הזה פוגשת ד"ר אורן גם כשהיא חוקרת את תחום "תיירות האופל", זה שהופך כל נקודת ציון שהתרחש בה אסון בסדר גודל היסטורי, לשורת חיפוש פופולרית בגוגל מפות.
הספרות האקדמית בנושא מתייחסת לאתרים המציגים אסונות שהתרחשו במהלך חייהם של התיירים הפוטנציאלים ובמקום שבו הם התרחשו, ובתנאי שהם היו בגיל בוגר דיו כדי שיוכלו לזכור ולהיות חלק מהחוויה הקולקטיבית.
"העיסוק במוות מסקרן מאוד, דווקא מפני שבחיים המערביים המודרניים הדרנו את המוות ואנחנו לא נוגעים בו, אז מקומות שמציגים מוות וזוועות הופכים לאטרקציות פופולריות. יש עניין רב לבקר במקומות שמאפשרים אינטראקציה עם המוות"
"גם אושוויץ וגם המקום שבו נהרגה הנסיכה דיאנה הם אתרי תיירות אופל. אבל מחנה ההשמדה אושוויץ הוא ביקור במקום עצמו שבו התרחשו הזוועות, ועד לא מזמן הוא גם היה בתחום החיים של המבקרים בו. היום אושוויץ 'זז לאחור', ככל שחלפו השנים והתמעטה כמות האוכלוסייה שהזוועה קרתה בימי חייה. לעומת זאת, העוטף למשל מציע היום אתרי תיירות אופל בקצה הכי שחור שלה, כי מדובר בזוועות שהתקיימו במקום רק אתמול. העיסוק במוות מסקרן מאוד, דווקא מפני שבחיים המערביים המודרניים הדרנו את המוות ואנחנו לא נוגעים בו, אז מקומות שמציגים מוות וזוועות הופכים לאטרקציות פופולריות. יש עניין רב לבקר במקומות שמאפשרים אינטראקציה עם המוות, והתמודדות עם פחד המוות הקמאי האוניברסלי. זה המקור למציצנות שלנו ביחס לביקור באתרי אופל, ואנחנו רואים בכל העולם עלייה מתמשכת בעניין שאנשים מגלים באתרים שבהם מוצג מוות מכל מיני סוגים", היא מסבירה.
במקום גבוה מאוד ברשימת אתרי תיירות האופל האלו נמצאים עכשיו בארי, שדרות, כפר עזה וניר עוז - כפי שאפשר לראות לפי רשימת האנשים החשובים והמפורסמים שעולים אליהם לרגל - מג'רי סיינפלד בתחילת המלחמה ועד למזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלקין השבוע. ברשימת אתרי האופל מונה ד"ר אורן גם את וייטנאם והירושימה, את הסיורים לצ'רנוביל והתורים למוזיאון מגדלי התאומים, את טיולי הפנסיונרים אל חופי הנחיתה בנורמנדי - כולל ביקור בבתי הקברות של חיילי בנות הברית, וכמובן את המסעות לאתרי שואה ולא רק בפולין, אלא במדינות נוספות באירופה.
ההשוואה לשואה
ד"ר אורן היא בוגרת סמינר אושוויץ ו"קורס פולין" של יד ושם, משמשת מדריכת פולין של קבוצות נוער, מלווה קבוצות בינלאומיות במצעד החיים ומתייחסת לשימוש בטרמינולוגיית "שואה" כמו ההשוואה חמאס-נאצים, הדיבור על קורבנות כעל שורדים, השוואה בין סוגי הזוועות ואופיין ועוד. אבל למען האמת, הקשר היחידי כמעט בין השואה לבין 7 באוקטובר הוא יהדותם של מרבית הקורבנות והכוונה לפגוע בהם בגינה. כל השאר שונה.
"אם בלימוד ובתיעוד השואה דאגו מקבלי ההחלטות וקובעי הצביון להדגיש את חשיבותה של מדינת ישראל, הרי שבתיעוד זוועות 7 באוקטובר יהיה עלינו להדגש את צביונה של המדינה, אופייה ומאפייניה כמי שכשלה בקונספציה שגויה, בזלזול וביהירות. הניסיון לקשור בין שני האירועים כאילו הזוועות הן העיקר ואפשר לנסוע לכפר עזה במקום לאושוויץ מחמיץ את כל מה שעלינו ללמוד גם מהשואה, ועוד גרוע מכך - מ-7 באוקטובר", היא מסכמת.
