"יש חיי לילה בשדרות?" – זאת התגובה המופתעת הקבועה שקיבלתי מכל מי ששמע שאני מתכנן לנסוע בערב יום חמישי לקרוע את בירת עוטף עזה, לשתות קצת אלכוהול, לשמוע מוזיקה ולהכיר חברים חדשים. אנחנו מתחילים בבאזל בר, פאב סטודנטים תוסס ומרענן, ועל הקיר מצוירות פניו המחייכות של מייסד מדינת היהודים – עיניים בורקות, מביטות בגאווה על הבר המתעורר לחיים אחרי המלחמה.
יצאנו לבלות בעוטף
כפר המכולות המעוצב של עמותת איילים בעיר שדרות הוא מתחם מעונות מפנק לסטודנטים, וריח חזק של פיצות מהטאבון וקוקטייל טרופי מתקתק שמריח כמו חופשה בתאילנד ממלא את האוויר. "ברוכים הבאים לבאזל בר", מברכת אותנו מיכל יופדוב, סטודנטית לתקשורת במכללת ספיר ואחת היזמיות החרוצות של פאב הסטודנטים המקומי. "באזל בר הוקם על ידי סטודנטים למען סטודנטים, והוא גם פונה למשפחות ולכל האוכלוסיות בשדרות ובעוטף".
הדרום מלקק את הפצעים ומנסה לחזור לשגרה, ושנת הלימודים האקדמית שהחלה לטובה קיבצה לפאב החדש של עוטף עזה קהל צעיר ומגוון מכל רחבי הארץ – באווירה אינטימית שמזכירה את קופנגן. הם אוכלים פיצות, שותים בירות, מעשנים בלי הפסקה, מדברים על המסיבות הכי שוות בדרום אמריקה – ומנסים להכיר זה את זה.
יש תור ארוך אל הברמנית החרוצה. יופדוב מארגנת לי קוקטייל צהוב בטעם טרופי ומתוק, ומדגישה כי "הבָּאזֶל בר הוא לא עוד בר, אלא פרויקט חברתי עם מחירים מונגשים לסטודנטים, וכל הרווחים מהבר חוזרים לסטודנטים. יש ערבים של מוזיקה משתנה, ערבי סטנד-אפ ומוזיקאים מקומיים – מאוד נחמד אצלנו".
יש חתיכים?
יופדוב צוחקת: "אני חושבת שכן, יש כאן המון רווקים חתיכים מאוד – בהבטחה. שדרות לאט-לאט הופכת להיות המרכז של העוטף, ובאזל מושך המון אנשים במיוחד בערבים. בשדרות אין הרבה מה לעשות, ופאב הסטודנטים המדהים הזה מאחד את כולנו כמשפחה אחת גדולה".
ומה אוכלים?
"פוקצ’ה עם מטבלים, סלט לבנה ושמן זית, סלט חלומי וסלט בייבי מוצרלה עם בטטה קריספית. יש פיצות מהטאבון, יש בירה ויש פסטות – בעיקר אוכל איטלקי. התפריט נולד מרצון לתת תחושת בית, גם לסטודנטים שגרים רחוק מההורים ובלי מחירים מוגזמים".
שתי סטודנטיות משנה א' לתקשורת שיושבות על הבר מציעות לי ראיון מטלטל עם סקופ – תמורת קוקטיילים בחינם. קוראים להן אופק ושקד, במקור מפתח-תקווה, והערב הן עושות את צעדיהן הראשונים בסצנת חיי הלילה של שדרות.
אופק: "האמת שמאוד כיף פה, תראה כמה אנשים הגיעו – זה בר כשר עם אווירה טובה, כיף כמו בבית, וזה גם מאוד מוסיף לאווירה של הסטודנטים".
אנחנו ממשיכים לרסק, אחד המעוזים הליברליים בעוטף עזה, המאחד בליינים מקומיים, אנשי קולנוע סהרוריים, מוזיקאים ואמנים – קיבוצניקים, מושבניקים ועירוניים. אור לבן מאיר את שרידי תחנת המשטרה המפורסמת שנחרבה בקרבות העקובים מדם שהתחוללו בעיר. בלילה המדברי הקפוא, האנדרטה המצמררת לזכר נרצחי שדרות בשביעי באוקטובר מאירה את החשכה – מתנגשת עם הסטלה ומחזירה אותנו למציאות של עיר פצועה שמנסה לחזור לשגרה שאחרי מלחמה.
במרכז הסיפור של הרסק עומדת צלמת הקולנוע המוכשרת והיזמית המקומית, אלה דגן, שהעזה לפתוח בשנה שעברה בר אופטימי ואותנטי בעיר מופצצת ובזמן מלחמה. "הרסק נועד להיות מקום מפלט למי שגר פה ולעשות קצת טוב בלב. זאת המטרה, וזה לא נעשה ממקום של אופטימיות אלא מתוך צורך אמיתי. לא היה לאנשים איפה להיות. אין להם מה לעשות. אנחנו רוצים להיות ביחד, להתחזק, ליהנות".
אחרי כל מה שעברנו בשנתיים האחרונות – אפשר ליהנות?
"כן, וגם תוך כדי היינו מסוגלים ליהנות. זה לא שחור ולבן – עדיין קשה ואנשים סובלים, אבל שמחה ואהבה וביחד, זה חשוב בכל זמן".
על הבר אני פוגש את שחר עמרן, שמנהל את החלק האמנותי של הרסק שכולל מסיבות ואירוח של דיג'יים, הופעות סטנד-אפ, להקות רוק, ערבי קולנוע וכל מה שגורם לאנשים לצאת בערב מהבית. "אני עובד פה במטבח ומארגן את המסיבות והתקלוטים", הוא מציג את עצמו בחצי חיוך. "אני הרזידנט הרוחני של הרסק".
כשהוא מתאר את חיי הלילה של שדרות, זה נשמע כמו קהילה אותנטית עם הבנה עמוקה במוזיקה ובתרבות עכשווית: "יש הרבה מסיבות והרבה כיף. באים לפה הרבה חברה מכל העוטף ופה מכירים אחד את השני. שומעים מוזיקה – דברים קורים פה. כל אחד בבית שלו, מסכן, שותה כוס יין לבד – אז אל תהיו לבד. פשוט תבואו לפה ונהיה ביחד". אני שואל אם אפשר למצוא אהבה ברסק, והוא צוחק: "אני עוד לא ראיתי את זה קורה, אבל הפוטנציאל גבוה".
ובמעבר חד אנחנו עוברים לשלב הקולינרי של הערב. לאחר קוקטייל נגרוני משובח אני מתנפל על פיצה מעולה תוצרת המקום, ובלי קשר לשדרות, למלחמה ולתקומה – הפיצה של הרסק ממש טובה, ברמה של תל אביב. טעמתי גם פסטה משובחת וחזרתי לנגרוני. כמקובל בנגזרת הפלורנטינאית של עוטף עזה, במאית סרטים מוכשרת בתחילת דרכה, שהכירה את בן זוגה המוזיקאי לפני שנה בדיוק ובאותו שולחן שעליו אני יושב, הגיעה במיוחד מתל אביב לשחזור מודע של אותו דייט רומנטי.
"אנחנו עדיין לא רגועים, שותים ונהנים – אבל יש לחץ, יש תחושות של משהו שלא מסתדר. אנחנו באים לשבת ביחד, מנסים ליהנות, אבל קשה להגיד שנהנים במאה אחוז – מנסים כמה שיותר"
בחור צעיר עם זקן מטופח מאחד הקיבוצים בסביבה מצטרף לשיחה על הרומנטיקה של חיי הלילה של שדרות, ומזכיר לנו שרק לפני כמה ימים היה כאן צבע אדום. "אנחנו עדיין לא רגועים", הוא משתף בכנות גברית לא טיפוסית. "שותים ונהנים – אבל יש לחץ, יש תחושות של משהו שלא מסתדר. אנחנו באים לשבת ביחד, מנסים ליהנות, אבל קשה להגיד שנהנים במאה אחוז – מנסים כמה שיותר".
בצד השני של הבר, מוקף חברים, צחי לובלין, מוזיקאי ובליין מקומי, מתעקש שלמרות המצב וכל מה שקרה לנו במלחמה – חייבים לשמוח. "אחרי הרבה זמן של תקופה פחות טובה, פתאום החזרה לשגרה מביאה דברים טובים, ואחד מהם זה באמת הרסק. כשהתותחים רועמים בשדרות – המוזות נותנות בראש ומוציאות אנשים מהבתים לשתות, ליהנות ולהתחבר. הטוב מנצח את הרע".
על השאלה אם אפשר ליהנות אחרי שנתיים של מלחמה, הוא עונה תשובה שהופכת למוטו של הערב: "מה זה אפשר – צריך. כדי באמת לחזור לשגרה, צריך גם עונג, הנאה, כיף ובילויים ומפגשים חברתיים שהם לא רק זיכרון וכאב. חברים יקרים, בואו לחיי הלילה בשדרות. מבטיח לכם שחוויה כזו עוד לא ראיתם".
לקראת חצות אנחנו בדרך לחנייה, והנהג התורן שלי מתחיל לרקוד. אנחנו שומעים סט לייב אלקטרוני משובח, וכמו הילדים של החלילן מהמלין אנחנו נמשכים לאחד המקומות הכי שווים שגילינו בחיי הלילה של שדרות – הסלון. מדובר בבר אפלולי עם תאורה מושקעת, באווירה של מסיבת טבע, והטבח הצנוע של הרסק שהפך לדי-ג'יי SACHNEUMS מפציץ בלייב ונותן לנו סט פרטי של האגדות.
לסיכום: מבחינתי, לשתות בירה ולדפוק את הראש עם מוזיקה טובה בשדרות – זה הניצחון המוחלט. שעה נסיעה מתל אביב וחצי דקה מעזה מסתתרת חוויה אותנטית ומרגשת של חיי לילה צנועים ומהנים, א/נשים חברותיים שלא רוצים להישאר לבד בבית, ולמרות המלחמה והכאב הם יוצאים לבלות ומנסים ליהנות.
