ביום חורף שגרתי בחודש פברואר, כזה שרוב הישראלים מתרגמים מיד לבילוי מול הטלוויזיה, הצלם שי ידאל אל פורת (25), מהיישוב שפר שבגליל העליון, בוחר לטבול להנאתו במים הקפואים של בריכה טבעית בצפון. בשיחה עם ynet הוא מספר כי הוא צלם טבע בנשמה וצלם משפחות לפרנסתו – ודווקא בשיא העונה הקרה הוא מוצא את עצמו מתפנק בספא טבעי בלב רמת הגולן.
לצפייה בסרטון - הקליקו:
"כולם לוקחים את החורף בתור משהו אפל", הוא אומר. "כאילו חורף זה רק קר, רק גשם, רק צפון קפוא. אבל יש ימים ממש חמים, יש ימים אביביים. צריך פשוט להבין איך העונות עובדות. גם בחורף יש ימים כיפיים – החזאים קוראים להם 'עם טמפרטורות גבוהות מהממוצע' – שאפשר לבוא, להתרחץ, לשחות וליהנות בבריכות של הצפון".
הבריכה המומלצת של שי מסתתרת בראשיתו של נחל ירדינון – נחל קטן שמתחיל שני קילומטרים מצומת וואסט ויורד לעמק החולה, ואינו קשור בשום צורה לנהר הירדן. "הבריכה של נחל הירדינון נמצאת בצפון הגולן, מעל קיבוץ שמיר", הוא מסביר, ומדגיש כי מעבר לנוף המרהיב של חורף ארץ ישראלי ירוק במיטבו, יש כאן גם שכבה היסטורית דקה שכמעט ואינה מוכרת. "לפני ששת הימים, החלק של הנביעה של הירדינון היה אצל הסורים, והם ניסו להטות ולקחת את המים". בחזרה לשנת 2026 – מסתבר שהנחל הקטן, שהיה בזמנו בליבו של מאבק גיאו-פוליטי על ניצול המים, כמעט נשכח.
הבריכה עצמה אינה טבעית לחלוטין. "זה סכר פשוט", שי מדגיש. "הוא נבנה על ידי חברי קיבוץ שמיר בראשית שנות ה-50, כדי לשמור מים ולהעביר אותם לשדות והמטעים של הקיבוץ". לאחר החיבור של הקיבוץ לתשתיות מודרניות, הבריכה המפנקת של סכר ירדינון ירדה מהרדאר הציבורי ונשארה נחלתם של מקומיים ויודעי סוד. בשנים האחרונות עברה הבריכה שיפוץ נרחב לזכרו של שי יפת, בן קיבוץ שמיר שמצא את מותו בנסיבות טרגיות בתאילנד בשנת 2002. נוספו לה דקים, ומתנדבים בני המקום מקפידים על הניקיון.
כשהבריכה המסתורית מתגלה לעין, קשה להישאר אדיש. "אתה חונה את האוטו, הולך אולי עשרה מטרים – ומגיע לבריכה מאוד גדולה וצלולה. יש בה אפילו דגים, אפשר ממש לשחות”. החוויה המפנקת לא מסתכמת במים. "יש דקים בשני הקצוות – גם בצד המזרחי וגם במערבי. אפשר לשבת, יש ספסל, הכול מוקף בצמחייה. זה מקום שאתה יכול לרבוץ בו יום שלם. אפילו יותר".
איך מתמודדים עם הקור?
"אני תמיד נכנס בקפיצה. תמיד. גם כשאני מטייל בגבים במקומות קפואים ממש – אם אין אפשרות לקפוץ, אני פשוט לא נכנס. זה משהו אישי אצלי. אני לא אוהב את הכניסה האיטית הזאת, להיכנס לאט־לאט”. הוא מתייחס גם לרגע המרגש שלפני הקפיצה: “יש תמיד את הפרפרים האלה בבטן. זה לא משנה כמה פעמים עשית את זה וכמה אתה מכיר את המקום – הפרפרים שם. אבל מי שמכיר את התחושה ומי שאוהב את זה – פשוט קופץ. לא מתחילים לחשוב יותר מדי ולא מנהלים שיחות פנימיות. פשוט קופצים".
ובכל זאת, הוא מדגיש, התמסרות טוטאלית לא באה על חשבון אחריות. "גם אני, במקומות שאני מכיר שנים, שאני יודע בדיוק את העומק שלהם – לא משנה מה, לפני קפיצה אני קודם כול נכנס רגיל: שוחה, בודק, מזהה אבנים, ורק אחרי שאני יודע בדיוק איפה מותר ואיפה אסור – רק אז אני קופץ". וגם בבריכה של סכר הירדינון, הוא מזהיר, צריך להפעיל שיקול דעת. “יש שם אבן או שתיים. מי שיקפוץ בלי לבדוק קודם, יכול לפגוע בהן, חס וחלילה. לכן עדיף להיכנס קודם רגיל, להבין את המים, ורק אז – אם בכלל – לקפוץ".
את רגע הפגיעה במים הוא מתאר כניתוק מחשבתי, אולי אפילו מדיטטיבי. "בעיקרון לא חושבים. אתה עומד, מסתכל על המים, מסתכל על עצמך – וקופץ". השניות הראשונות אינן פשוטות. "בהתחלה זה קר ויש שוק מורגש כזה לגוף, אבל הקטע הוא שזה עובר מהר מאוד. הגוף מתרגל הרבה יותר מהר ממה שאנשים חושבים". בניגוד לאינסטינקט לצאת מיד החוצה, שי עושה בדיוק את ההפך. "כשאני קופץ למים, אני גם נשאר במים ולא ממהר לצאת – אלא אם זה יום קפוא ברמות קיצוניות. בדרך כלל אני שוחה קצת, נותן לגוף להסתגל". וכאן מגיעה ההשוואה הבלתי נמנעת: “כל החבר’ה שעושים אמבטיות קרח במכונים בתל אביב במאות שקלים לסשן? וואלה, שיבואו לפה. זה בחינם וזה אמיתי".
כאן עולה השאלה המורכבת על חשיפת הבריכה הקסומה לציבור הרחב. אין לך צביטה בלב?
המטייל הוותיק עונה בכנות. "אני יודע שיהיו כאלה שיכתבו: עוד פעם הרסתם מעיין בישראל. אבל אני באמת מאמין שהטבע הוא של כולם. בסוף אנשים נוהרים כמו עדר. בקיץ כולם ייסעו לזויתן, לג’ילבון ולמקומות המוכרים. מי שכן יבוא לסכר ירדינון – יזכה. ובבקשה לשמור על הניקיון, זה חשוב מאוד. זה לא מקום מוסדר. אין פחים, אין פיקוח. אם לא שומרים – הוא פשוט ייהרס”. הוא מדגיש כי למרות זאת, אינו חושב שצריך להשאיר את בריכת ירדינון כסוד שמור למקומיים בלבד. “אני חושב שבסוף אנשים צריכים להכיר את המקומות האלה. הטבע הוא של כולם".
במהלך השיחה מתגלה כי אהבת המים הקרים של שי חורגת הרבה מעבר לגולן. "להיכנס למים קרים זו אהבה שלי. הייתי השנה באגמים מטורפים בנפאל, בגבהים של 4,500 ו-5,000 מטר, ואין אגם שראיתי ולא נכנסתי אליו".
"בגלל המלחמה לא עשיתי טיול אחרי צבא", משתף שי. "השתחררתי משירות בצנחנים רגע לפני השביעי לאוקטובר, ומאז אני בין מילואים למילואים. לא היו לי יותר משלושה ימים ברציפות בארץ שאני לא במילואים ולא בחו”ל, וגם עכשיו, כשאנחנו מדברים – אני במילואים". והוא מוסיף פיקנטריה לסיפור: "אני הקשר של חיים חבשוש". עולם קטן – מדובר בקצין הסיור הוותיק מגולני, "הבלוגר של הבלוגרים" ויקיר המדור.
החיבור של שי למים קרים ולטבע קיצוני קיבל חיזוק נוסף גם באזור הים הצפוני. "הייתי גם באיסלנד פעמיים בזמן המלחמה", הוא נזכר בהנאה. "טיילתי שם לעומק – טרקים, טבע, הכול. ראיתי התפרצות של הר געש ממש שעתיים אחרי שהיא התחילה, וזה היה מטורף – וגם זוהר צפוני וטבע בעוצמות שקשה להסביר". המעבר החד בין המציאות הישראלית של קרבות בעזה לבין איסלנד הקרה והפראית לא היה פשוט. "זה דיסוננס מאוד חזק – לעבור ממלחמה למראות האלה, מהמקום הכי נורא בעולם למקום הכי עוצמתי ויפה שיש. אני חי בריגוש בהילוך גבוה כל הזמן. זה מה שמחזיק אותי שמח, בעשייה. כנראה שכשזה ייגמר נצטרך לעצור ולהבין מה עברנו – אבל בינתיים זה עושה לי טוב".
תמונות מהטיול באיסלנד
איך מגיעים? יש שלוש דרכי הגעה שונות – ושי חושב שאולי דווקא בגלל המורכבות שלהן סכר ירדינון נשאר שקט.
אופציה ראשונה – דרך קיבוץ שמיר: "יש שם שער, לפעמים הוא פתוח. משם הולכים ברגל בערך שני קילומטרים בציר ג’יפים לבריכה".
אופציה שנייה – דרך ציר הפטרולים: "זה ציר שיוצא מכביש ראשי, ועם ג’יפים אפשר להגיע ממש עד הכניסה".
ואופציה שלישית – מתאימה גם לרכבים פרטיים: "נכנסים מציר הנפט, רואים מצד שמאל מאגר מים, וטיפה לפניו פונים שמאלה ויורדים עם הכביש עד שמגיעים לצומת T, לוקחים עוד שמאלה ומגיעים לציר ג’יפים. המקטע הצפוני שלו עביר יחסית לפרייבט. אנחנו נכנסנו לשם עם גולף ועם סקודות נמוכות ולא דפקנו שום דבר".
הדרך עצמה, לדבריו, היא חלק מהקסם. "צריך לדעת לנהוג קצת – יש סלעים ובולדרים, קצת שלוליות – אבל הכול עביר. לא משהו מפחיד. רק לא להיכנס מיד אחרי הגשם, כי הדרך תהיה בוצית".
אזהרה: הרחצה בבריכת ירדינון היא ללא פיקוח ושירותי הצלה, ובאחריות המתרחצים בלבד.
