ליום שאחרי הקורונה: טיפים לסורינאם
(צילום ועריכה: אוהד לוי)

אפריקנים, הודים ואינדונזים שמדברים הולנדית וחיים באמריקה הלטינית? נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זה ממש לא. ברוכים הבאים לסורינאם - המדינה הכי מפתיעה והכי פחות מתוירת שתמצאו. סיפור האהבה שלי עם סורינאם התחיל לפני קצת יותר מחצי שנה, כשטיילתי בספרד וחיפשתי קפטן עם סירה לחצות איתו את האוקיינוס האטלנטי. אחרי הרבה חיפושים סוף-סוף מצאתי את הקפטן שיסכים לקחת אותי, וכששאלתי אותו לאיזו מדינה הוא מתכנן להפליג בצד השני של האוקיינוס, הוא ענה "לסורינאם".
"סורינאם? זה לא באפריקה?", שאלתי.
"לא, סורינאם היא מדינה קטנה בדרום אמריקה", ענה לי.
  • לכתבות הקודמות של "נזכרים בטיולים" - הקליקו
סירות במפרץ Atjoni שממנו מגיעים לכפרים של הצאצאים האפריקאיםסירות במפרץ Atjoni שממנו מגיעים לכפרים של הצאצאים האפריקאים
סירות במפרץ Atjoni שממנו מגיעים לכפרים של הצאצאים האפריקאים
(צילום: אוהד לוי)
סורינאם מפהסורינאם מפה
אחרי 17 יום של הפלגה הגענו לסורינאם, ומאותו רגע במהלך כל שהותי במדינה הזאת הרגשתי שאני בתוך איזשהו סרט של ערוץ דיסקברי. לאחר שעגנו עם הסירה במרינה, ירדתי ממנה וניסיתי לדבר עם המקומיים כדי להבין קודם כל באיזו שפה מדברים שם. האדם הראשון שנתקלתי בו היה בכלל הולנדי מבוגר שניהל את המרינה. לפני בערך 15 שנים הוא החליט שנמאס לו מהאווירה האירופית, מכר את כל מה שהיה לו, עבר לסורינאם ופתח שם מרינה ומסעדה.
שיחה קצרה עם הבחור ההולנדי הזה גרמה לי להבין שהוא המאושר באדם. מזג אוויר טרופי, זיל הזול, אנשים סימפטיים ובלי כל הלחץ האירופי שהוא הרגיש כשחי במדינה מערבית. על אף שנהניתי להכיר אותו, לא ידעתי אם הוא הייצוג האידיאלי לסורינאם, אז החלטתי להמשיך להסתובב ולחקור.
הממצא הראשון של המחקר שלי כבר הספיק להפתיע אותי - מתברר שבסורינאם מדברים מלא שפות, אך יש שתיים עיקריות: הולנדית, שאותה ירשו מההולנדים ששלטו במדינה עד 1975, וניב מקומי שנקרא סראנן טונגו ("הלשון הסורינאמית" בתרגום חופשי, או כמו שהמקומיים מכנים אותה - טאקי טאקי). בעצם מדובר בניב קריאולי שמושפע מאוד מהולנדית, אבל משלב גם מילים מאנגלית, פורטוגזית וספרדית.
המקומיים משתמשים בסירה כאמצעי תחבורה ציבורית על מנת להגיע לעבודה או ללימודיםהמקומיים משתמשים בסירה כאמצעי תחבורה ציבורית על מנת להגיע לעבודה או ללימודים
המקומיים משתמשים בסירה כאמצעי תחבורה ציבורית על מנת להגיע לעבודה או ללימודים
(צילום: אוהד לוי)
הדבר המפתיע הבא שבו הבחנתי הוא עד כמה האנשים שם היו נראים לי שונים זה מזה. ממש כאילו לקחו אנשים מכמה מדינות שונות, שמו אותם במקום אחד ואמרו להם: בהצלחה, תסתדרו. הקטע המצער פה הוא שהמציאות כלל לא רחוקה מזה - להיפך, זה בדיוק מה שקרה.
תחילה חיו בסורינאם אינדיאנים, או במילים אחרות ילידים אמריקנים כמו בשאר יבשת אמריקה, אבל אז במאה ה-17 הגיעו ההולנדים שהפכו את סורינאם לקולוניה, ומאז הכול השתנה. זמן קצר לאחר הגעתם לסורינאם דאגו ההולנדים להביא אפריקנים ששימשו עבדים, והודים, סינים ואינדונזים ששימשו עובדי קבלן לפרויקטים הולנדיים שונים. כל הפסיפס התרבותי הזה הוא מה שמרכיב את סורינאם של היום, מדינה עם מלא תרבויות, מלא שפות, טבע אינסופי ואוכל מעולה.
ביליתי חודש שלם בסורינאם, ואת רובו העברתי בטבע. בסורינאם חיים רק כ-580 אלף איש, והיא שופעת שטחי יערות עצומים, נהרות ומינים רבים של חיות בר מעניינות.
אז מה חיפשתי שם? במהלך שהותי התארחתי אצל בחור מקומי שמצאתי דרך אפליקציית קאוץ'-סרפינג (גלישת ספות), פלטפורמה שאני משתמש בה באופן קבוע בטיולים, כדי להכיר מקומיים ולחלוק את התרבות הישראלית עם אנשים שאני פוגש בדרך.
וויס, המארח הסורינאמי שלי ב-Couchsurfing שהוא צאצא למהגרים הודיםוויס, המארח הסורינאמי שלי ב-Couchsurfing שהוא צאצא למהגרים הודים
וויס, המארח הסורינאמי שלי ב-Couchsurfing שהוא צאצא למהגרים הודים
(צילום: אוהד לוי)
אנשים שפגשתי יושבים ליד המכולת בכפר Pikin Slee - כפר של צאצאים לעבדים אפריקניםאנשים שפגשתי יושבים ליד המכולת בכפר Pikin Slee - כפר של צאצאים לעבדים אפריקנים
אנשים שפגשתי יושבים ליד המכולת בכפר Pikin Slee - כפר של צאצאים לעבדים אפריקנים
(צילום: אוהד לוי)
הבחור שאירח אותי היה ממוצא הודי. סבא רבא וסבתא רבתא שלו היגרו מהודו כדי לעבוד בסורינאם, ומאז המשפחה שלו נשארה שם והצמיחה שורשים. המשפחה שלו הייתה שקטה, צנועה ומאוד-מאוד מכניסת אורחים. אומנם לא הייתי בהודו, אבל הרגשתי שהמנטליות ששררה בבית הלמה את כל מה שאנשים שטיילו בהודו סיפרו לי. הם הכינו לי אורז בקארי חריף ועוד שלל מטעמים הודיים שלא ידעתי לנקוב בשמם, אך זה לא מנע ממני להיות מרוצה ולחסל כל מנה ומנה. ערב אחד המארח שלי הכין לי משהו שנקרא מרק סאוטו - מאכל אינדונזי שידוע כמעדן ונפוץ מאוד בקרב הסורינאמים, גם אלו שאינם ממוצא אינדונזי.
מרק Saoto - מנה אינדונזית ידועה גם כאחת האהובות במטבח הסורינאמימרק Saoto - מנה אינדונזית ידועה גם כאחת האהובות במטבח הסורינאמי
מרק Saoto - מנה אינדונזית ידועה גם כאחת האהובות במטבח הסורינאמי
(צילום: אוהד לוי)
לאחר יצירת קשר טוב עם המארח, נעזרתי בו כדי לתכנן את המשך הטיול שלי בסורינאם. ההמלצה הראשונה שלו הייתה ללכת להתארח בכפר שנקרא יאו יאו - כפר שמיושב על ידי צאצאים של עבדים אפריקנים, ששוכן על הנהר וסמוך לג'ונגל הסורינאמי. בלי שום היסוס הכנתי את האוהל שלי לשבוע שטח, ארזתי את התיק עם מה שהייתי צריך, וכעבור חמש שעות נסיעה באוטובוסים ועוד שעה של הפלגה בסירת עץ עם מנוע הגעתי ליאו יאו.
על אף שבטיולים שעשיתי בעבר כבר ראיתי צורות חיים שונות ומנותקות מהציביליזציה, כמו בפיליפינים, במזרח אירופה ובאמריקה הלטינית, צורת חיים כזאת עדיין לא יצא לי לראות. יאו יאו הוא מהכפרים האלו שלא תמצאו עליהם כמעט שום מידע באינטרנט, וכשתגיעו אליהם הלסת שלכם תישמט מיד. הכפר הוא בעצם קהילה של כ-700 בני אדם שמנהלים אורח חיים פשוט בבתי עץ. הם אוכלים פירות וירקות שהם מגדלים בעצמם, ורובם עובדים למען התפעול והתחזוק של הכפר. אם נולדת ביאו יאו ועברת את גיל 18, תקבל חלקת אדמה סמוך לכפר שבה תוכל לגדל לעצמך את המזון, ואפילו להחליף בתמורה למשהו אחר.
הנוף לנהר מהכפר יאו יאו - הנהר הוא המקום בו הם עושים הכל - שוטפים כלים, מתרחצים ומכבסים את הבגדיםהנוף לנהר מהכפר יאו יאו - הנהר הוא המקום בו הם עושים הכל - שוטפים כלים, מתרחצים ומכבסים את הבגדים
הנוף לנהר מהכפר יאו יאו - הנהר הוא המקום בו הם עושים הכל - שוטפים כלים, מתרחצים ומכבסים את הבגדים
(צילום: אוהד לוי)
כטייל נהנתי מאוד ביאו יאו, על אף שאפשר היה לספור על כף יד אחת (אפילו חצי כף יד) את מספר האנשים בכפר שידעו אנגלית ושהייתי יכול לדבר איתם. עם זאת, פערי השפה לא מנעו מאיתנו לתקשר.
בין אם רציתי שאיזה מקומי ייקח אותי לסיור בג'ונגלים מסביב לכפר, לקנות משהו קטן לאכול במכולת השכונתית או כשתושבי הכפר הזמינו אותי לשבת איתם ו"לשוחח", על אף שלא ידענו שום מילה משותפת - חוסר הידע שלהם באנגלית ושלי ב"טאקי טאקי" לא מנע מאיתנו להגיע לאינטראקציות, להכיר ולצחוק.
המקומיים ואני בכפר יאו יאו - כפר של צאצאים לעבדים אפריקניםהמקומיים ואני בכפר יאו יאו - כפר של צאצאים לעבדים אפריקנים
המקומיים ואני בכפר יאו יאו - כפר של צאצאים לעבדים אפריקנים
(צילום: אוהד לוי)
אחרי שהות מדהימה בכפר הזה, שתושביו עזרו לי להתחבר לטבע והזכירו לי כמה מעט אנחנו באמת צריכים כדי להיות מאושרים, הרגשתי שאני מוכן להמשיך בטיול האנתרופולגי הזה ולראות מה עוד יש לסורינאם להציע לי.
כשלקחתי את הסירה חזרה העירה נתקלתי בבחור סימפטי מאוד בשם אדוארד, שהיה ממוצא אינדונזי ובשנות ה-50 לחייו. הוא שאל אותי לאן מועדות פניי, והציע לי לשבת איתו על קפה בפיצוצייה הפינתית שלו שממוקמת מול רציף הסירות. בעברו ניסה אדוארד לחיות תקופה בהולנד, תופעה נפוצה בקרב סורינאמים שיכולים להרשות זאת לעצמם, בעיקר בגלל השפה הזהה בשתי המדינות ומתוך הרצון להתמקם במדינה מערבית ומפותחת יותר, אך לאחר כמה שנים הבין שזה לא בשבילו וחזר לסורינאם היפה והמגוונת.
אדוארד - מקומי חביב צאצא לעם האינדונזי באחת הפעם שיצא לנו לשבתאדוארד - מקומי חביב צאצא לעם האינדונזי באחת הפעם שיצא לנו לשבת
אדוארד - מקומי חביב צאצא לעם האינדונזי באחת הפעם שיצא לנו לשבת
(צילום: אוהד לוי)
עניין אותי לשמוע מה חושב אדוארד על המדינה שלו, איך הרב-תרבותיות שלה נתפסת בעיניו, אם יש חיכוכים בין הקבוצות השונות וכו'. התשובה שלו הייתה מעניינת. אדוארד סיפר שעל אף שכל קבוצה מקבלת את המקום שלה ואת השקט לחיות לפי איך שהיא רואה לנכון, הזהות הסורינאמית האחידה עדיין לא התגבשה לגמרי, וזה מצער אותו כי אז החיים בסורינאם היו נראים אחרת.
בשבוע האחרון שלי בסורינאם חזרתי לביתו של המארח שלי בקאוץ'-סרפינג, והצעתי לו לצאת לטיול יחד איפשהו במדינה. הרגשתי שאם יש עוד לחקור, למה לא? הוא ענה בחיוב והציע שניסע לכפר בשם גאליבי, כפר שהוקם על ידי אינדיאנים, סורינאמים שהם ילידים אמריקנים, ושוכן ממש על הגבול בין סורינאם לגיאנה הצרפתית. הגענו לכפר ובילינו שם סוף שבוע יחד, ואף על פי שהיה לי כבר פז"מ של שלושה שבועות בסורינאם, עדיין הרגשתי שאני נחשף לתרבות חדשה נוספת, וזה ריתק אותי. זה היה ממש כמו להגיע למדינה חדשה.
שיט בסירת-מונית שנחוצה כדי להגיע לכל הכפרים האפריקאים שיושבים על גדת הנהרשיט בסירת-מונית שנחוצה כדי להגיע לכל הכפרים האפריקאים שיושבים על גדת הנהר
שיט בסירת-מונית שנחוצה כדי להגיע לכל הכפרים האפריקאים שיושבים על גדת הנהר
(צילום: אוהד לוי)
הדרך לכפר גליבי - הנוף מהסירההדרך לכפר גליבי - הנוף מהסירה
הדרך לכפר גליבי - הנוף מהסירה
(צילום: אוהד לוי)
החזות של המקומיים שגרים באותו כפר הזכירה לי מאוד את הפרואנים או האקוודורים, שכן מדובר בצאצאים של השבטים שישבו באמריקה הדרומית לפני הפלישה של הקולוניאליזם האירופי. מובן שניסינו לשוחח עם המקומיים, להכיר אותם וללמוד מהם איך החיים בכפר, מה מטריד אותם ולמה הם כל כך אוהבים לגור פה. רוב התשובות שקיבלנו היו "בגלל השקט והטבע", ובנוסף לזה הם סיפרו כמה חשוב להם לשמר את התרבות של הסממנים והמנהגים השבטיים שעוברים מדור לדור, והפחד שאלה ייעלמו אם הם יעברו לגור באחת הערים הגדולות של המדינה.
מאיה ורוברטו - זוג שפגשנו ואירח אותי בכפר גליבי - כפר של אינדיאנים (אמריקאים ילידים - נקראים גם אמרינדים)מאיה ורוברטו - זוג שפגשנו ואירח אותי בכפר גליבי - כפר של אינדיאנים (אמריקאים ילידים - נקראים גם אמרינדים)
מאיה ורוברטו - זוג שפגשנו ואירח אותי בכפר גליבי - כפר של אינדיאנים (אמריקאים ילידים - נקראים גם אמרינדים)
(צילום: אוהד לוי)
על אף שלסורינאם יש הרבה מה להציע מעבר למנעד התרבותי הרחב שקיים בה, כחובב מושבע של תרבויות ועמים שונים ומשונים זה היה תענוג גדול. בדרך כלל כשאנחנו מטיילים בחו"ל אנו נחשפים לתרבות אחת או שתיים לכל היותר. בסורינאם הטייל הממוצע מקבל עסקת חבילה תרבותית שהוא בחיים לא יכול היה לצפות לה. זה מגוון, מעניין, מסקרן ומרתק, אבל כל אלו הם כמובן רק מנקודת מבטו של מי שמתבונן על הצורה החיצונית.
כשמסתכלים פנימה ומדברים איתם, מבינים שהדברים הם אף פעם לא מושלמים, ועל אף שבהסתכלות מהצד אפשר לטעות ולחשוב שמדובר באומה מאוחדת ומגובשת עם זהות סורינאמית אחת, שיחה קצרה עם אחד המקומיים תגלה לך שהמצב רחוק מלהיות כזה, ושלסורינאם, כמו למדינות רבות אחרות, יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שתגיע לאידיליה של דו-קיום, או יותר נכון רב-קיום. עד שזה יקרה אנחנו יכולים להגיע לשם, וליהנות מהסתכלות על כל היופי שיש למדינה הזאת להציע.
אוהד לוי (אוהדוונצ'רס) הוא יועץ טיולים שיוצר סרטונים על הרפתקאותיו בתרבויות מרתקות ובמקומות נידחים. בנוסף, אוהד מרצה ומספר כיצד חצה את האוקיינוס האטלנטי. אתם מוזמנים לעקוב אחריו באינסטגרם, ביוטיוב או בפייסבוק.
רוצים לפרסם סיפורים, חוויות, תמונות וסרטונים מטיולים מיוחדים שעשיתם? כתבו לנו הודעה בעמוד הפייסבוק של ערוץ החופש - ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם אצלנו.