דרך הליקידרך הליקי
צועדים בדרך הליקית
(צילום: גילי חסקין)
"הדרך הליקית" היא שביל מסומן בדרום-מערב טורקיה, בלב הרי הטאורוס ולחופי הים התיכון. זהו שביל ההליכה הראשון שסומן בארץ זו, יוזמה של בריטית נמרצת בשם קייט קלאו (Kate Claw), שזיהתה את הפוטנציאל הגדול של ההרים והחופים הבתוליים. השביל שאורכו 530 קילומטרים מחבר בין כפרים מסורתיים, שבילים ישנים, דרכים עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים, כפרי נופש וחופים, ועובר בנופים מגוונים, החל מעמקים מיוערים ועד לפסגות המרהיבות של הרי הטאורוס.
יצאנו לדרך לקראת סוף חודש ספטמבר. היו אלו ימי קורונה, ושבעה חודשים קודם עצרו החיים את הילוכם הרגיל. נחתנו באיסטנבול לפנות בוקר, והמשכנו בקונקשן לדלמאן (Dalaman) שבדרום-מערב טורקיה. המקום היה בימים הטובים יעד לטיסות צ'רטר של נופשים ישראלים שהגיעו בהמוניהם. כאן, לחופי הים התיכון, אני קרוב יותר לחיפה מאשר לאיסטנבול. שעה נסיעה מזרחה ואני בפטייה (Fethiye), עיירת הנופש העיקרית של טורקיה. יצאתי לשוטט בשוק, בין דוכני התיירים. סביבנו חיים בעיקר תרמילאים שמוסיפים לאווירה התוססת של המקום. המרינה שוקקת חיים, אבל אינה אלא צל חיוור למה שהייתה פעם.
מפת "הדרך הליקית"מפת "הדרך הליקית"
מפת "הדרך הליקית"
(Namikilisu, מתוך ויקיפדיה)
המרינה של פטייההמרינה של פטייה
המרינה של פטייה
(צילום: גילי חסקין)
מפרץ 12 האייםמפרץ 12 האיים
(צילום: גילי חסקין)
אחר הצהריים עליתי לכיוון טלמסוס (Telmessos), העיר היוונית העתיקה שלא נשתמר ממנה הרבה למעט תיאטרון עלוב למדי. נסעתי במונית לצד המבצר המרשים עד למרגלות קבר אמינטס (Amintas) הליקי, שחזיתו כחזית של מקדש יווני. דווקא המראה של הקבר הצדדי היה מרהיב, קרני שמש נדיבות שפכו עליו אור בכמות נכונה וצבעו אותו בזהוב. למרגלותיי העיר העתיקה שכולה בתים משוחים בלבן, מעט עצי פרי, שיחי בוגנוויליאה והיביסקוס וברקע מפרץ כחול ויפה.
יצאנו מפטייה בשעת בוקר מוקדמת לתצפית פרידה על העיר ועל המפרץ שבו שטנו אמש. נסענו מול באבא דאג (Babadağ), שהפירוש המילולי של שמו הוא הר האב, אל קאיקוי (Kayaköy), עיר רפאים שתושביה היוונים גורשו ממנה בחילופי האוכלוסין של שנת 1923. העיר נקראה בפי תושביה Karmilassos ומנתה 28 אלף איש. באותו הזמן גרו כאן יותר תושבים מאשר באנקרה. הם נאלצו לעבור את הטראומה של הגירוש בעקבות רצונו של מוסטפא כמאל אטאטורק להפוך את האימפריה הרב-לאומית לאומה מונוליתית טורקית.
העיר הנטושה קאיההעיר הנטושה קאיה
העיר הנטושה קאיקוי
(צילום: גילי חסקין)
שוטטנו דרך הבתים ההרוסים, שעל חלקם גדלו עצי תאנה. נזכרתי בפתגם טורקי ישן שאומר "זה לא נעים לראות עץ גדל על ביתך". כשהייתי כאן לראשונה בשנת 1984 ראיתי אוטובוס פורק קבוצה של יוונים קשישים, שהיו ילדים בזמן הגירוש. אני מניח שכיום הם כבר שוכני עפר, ובעטיה של המתיחות הנוכחית בין יוון לטורקיה אין מי שיפקוד את הבתים ויטפח את הזיכרון. ראינו מבחוץ כנסיית ענק ובתים הרוסים באופן כזה או אחר, וטיפסנו אל קו הרכס, בשביל מסומן בצורה לא לגמרי ברורה, אל תצפית עוצרת נשימה, מעל לשון ים כחולה, שדמתה מעט לפיורד נורווגי.
גלשנו דרך החורש אל קרחת יער, ולקראת הצהריים היינו במפרץ המרהיב של אולודניז (Ölüdeniz). אלו לגונות יפהפיות המתרפקות על הגבעות הירוקות, והגלים מלחכים את גזעי החורש הים-תיכוני. שמו הרשמי של המקום הוא "הלגונה הירוקה", אבל הכול קוראים לו אולודניז, כלומר "הים המת", על שם מימיו השקטים גם בשעת סערה.
הלגונה של אולודניזהלגונה של אולודניז
הלגונה של אולודניז
(צילום: גילי חסקין)
המקום הפך למתויר להפליא, מלא בנופשים כאילו אין קורונה בעולם, ובאוויר מעופפים עשרות מצנחי רחיפה ומנקדים את השמיים התכולים בכתמים צבעוניים. המעופפים נחתו על הטיילת, ממש לידנו. שטנו בסירת מרוץ לאורך הצוקים המפורצים והגענו אל עמק הפרפרים, מקום נהדר להימלט אליו מהרעש והעומס של אולודניז. עמק מוקף במצוקים, מפרץ יפה, ובליבו בתוך שרידי בוסתן קמפינג חביב, מוצל, שאוהלים ובונגלוס פזורים תחת עציו. מרכזו של הקמפינג, ה"לובי" שלו, הוא סככה שאשכולות ענבים מתוקים יורדים ממנה. שחינו במפרץ, הושלכנו לחוף על ידי הגלים. שעות אחר הצהריים פחות יפות לרחצה, אבל המקום רב-יופי.
המפרץ של אולודניזהמפרץ של אולודניז
אזור מתויר ושוקק
(צילום: גילי חסקין)
ליקיה (Lycia) הוא השם ההיסטורי של חצי האי Teke, בין הערים הטורקיות פטייה ואנטליה. זהו קו חוף שונה לחלוטין ממה שאנו מכירים מהלוואנט, בעיקר מארץ ישראל. אין כאן מישור חוף כלל ועיקר - ההרים מתרוממים בתלילות מעל הים.
כעבור כעשר דקות של נסיעה בדרך עפר הגענו ל–Ovacik, לתחילתו הרשמית של השביל הליקי. בשעה 8:00 בבוקר הכול היה מוצל עדיין, ונהנינו מקרירות יחסית. פסענו בנוף של אורני ברוטיה (אורן קפריסין), עצים בעלי גוף רחב להפליא ומחטים בצבע ירוק בהיר. מעת לעת נתקלנו בתיירת שיצאה לרוץ בשעת בוקר קרירה או נופשים טורקים שהזמינו אותנו לכוס תה. התחלנו לטפס על מורדותיו של באבא דאג.
השביל טיפס בשיפוע סביר לגמרי, כשלנגד עינינו נשקף המפרץ הקסום של אולודניז, יופי שהתיירות לא השחיתה. אני משתדל להימנע משם התואר "מדהים", שנעשה בו שימוש אינפלציוני, אבל קשה להימלט מקלישאות נוכח היופי המסעיר, מעורר החושים, המטלטל קמעה, של המפרץ. השלוחות הכחולות, החורש הגולש לקוו המים ומעל לכול הלגונה המופלאה, המוקפת בחורש צפוף, שבולטת מתוך המפרץ פנימה אל היבשה ומימיה חלקים כמראה. בכל זווית נשקף נוף אחר של המפרצים, ומרגע לרגע קרני השמש צבעו את המפרץ בגוונים אחרים. ככל שעלינו בגובה הצמחייה השתנתה והחלו להופיע אלונים. כמה מהם גדולי גזע, ענקיים ממש.
מעת לעת נחנו והתבוננו בשפע המסעיר של הכחול, הירוק, הטורקיז וכל ספקטרום הגוונים שביניהם. כאשר סיימנו את העלייה נפער בנוף קניון גדל-ממדים. בראש המעלה שוכנת נקודת תצפית מרהיבה מעל קניון שצוקיו התלולים גולשים לחוף פרדייז (Paradise). אלו קירות סלע מרהיבים בגובה אנכי של כ-600 מטרים. למטה שוכן עמק מטופח ובקצהו בית מלון מטופח עוד יותר, שלמרבה הסיפוק גם משתלב בנוף.
מפרץ פרדייזמפרץ פרדייז
מפרץ פרדייז
(צילום: גילי חסקין)
המשכנו ללכת עד לכפר קטן בשם közgáz. לא בדיוק כפר, אלא אוסף של בתים פזורים בין עצי רימונים, תאנים, אגוזי מלך ורימונים. עצרנו בפינת חמד בשם "קפה חליל", מבנה בנוי עץ שכניסתו מעוטרת בשיח בוגנוויליאה פורח. המרפסת מקורה בגפן שאשכולות ענבים יורדים ממנה, רק הושט היד וגע בהם. כאן איש לא מצווה "עצור". הצלחתי לעמוד על אצבעותיי ולאכול היישר מהאשכול. Bedya, אשתו של בעל המקום, הכינה לנו גוזלמה (Güz Lame), מאכל רחוב טורקי עשוי בצק דקיק, ממולא בבשר טחון ונאפה על גבי פח לוהט. למרבה ההפתעה, את מאפה הבשר החריף הזה טובלים במעט דבש - שילוב טעמים מעניין. לשתייה לגמנו מיץ רימונים סחוט, מפירות הגן. טבלנו רגליים במי המעיין, שתינו תה. כיף.
גלשנו בדרך מרוצפת אבנים, בין עצים גדולים של אגוז מלך, רימונים, תאנים ובעיקר זיתים שעליהם הכסופים הוסיפו עוד גוון לנוף. השביל גלש בין בתי הכפר ויצא ממנו לקטע נעים של שני קילומטרים נוספים. מעת לעת צפינו בהר באבא דאג במלוא הדרו, כולו מצוקי גיר זקופים ענקיים המזדקרים לגובה של כמעט 2,000 מטרים. עוד הליכה נעימה בין עצי חורש לבוסתנים, ובמדרון הנגדי של הגיא זיהינו קברים ליקיים חצובים בסלע, שלחזיתם צורה של מקדש. מבלי משים גלשנו לכפר פרלייה (Faralya). לפני 19 שנה הייתי כאן עם הילדים. הכפר השתנה לבלי הכר (ולמען האמת גם אני), ובין עצי האלון והבוסתנים פזורים בתי הארחה יפים ומטופחים. הלכנו לאורך הכפר, מתבוננים בבתים הטובלים בכרמי זיתים, לצד מינרט מחודד שצבעו צהבהב הנראה כמו עיפרון של ילדי בית ספר.
פרלייה טורקיהפרלייה טורקיה
הכפר פרלייה
(צילום: גילי חסקין)
דרך הליקידרך הליקי
חצבים שמבשרים את בוא הסתיו
(צילום: גילי חסקין)
פרלייה (Faralia)פרלייה (Faralia)
(צילום: גילי חסקין)
את היום סיימנו בפנסיון המטופח להפליא של ביירם. הוא בנה במקום בקתות עץ מטופחות וממוזגות בין עצי הבוסתן, בריכת שחייה קטנה ומרפסת נוף מרהיבה, המשקיפה אל ההר האימתני מחד ואל חוף הים מאידך. דרמה אמיתית. כוס בירה צוננת, הנאה מהאוויר הנעים המנשב מהים. הערב ירד וצינה נעימה ירדה על המקום. היום ההולך ומתקצר והקרירות של הערב מזכירים לנו שאנחנו בסתיו. בימים אלו של סוף ספטמבר, בשעה 05:15 עדיין שוררת עלטה. יצאתי אל הלובי כדי להתבונן בשמיים זרועי הכוכבים ולהקשיב לקולות הלילה, שמפעם לפעם מופרים על ידי קרקור תרנגולים. אני אוהב את השעות הללו של הבוקר המוקדם, את אור היום הפורץ לאיטו מתוך האפלולית.
יש סוג של סתירה בין הפינוק של המלון לבין הקרבה לטבע שהוא מצליח להעניק. בעודי מעלה על הכתב את אירועי אמש נשמע ברקע קול מואזין, המזכיר לנו שלמרות החזות היוונית משהו של הנוף והכפר, אנחנו בליבה של טורקיה. קולות הקריאה לתפילת השחר נשמעים מכל עבר ומהדהדים מקירות הקניון, כדי להזכיר לנו שאללה הוא אכבר.
השביל הליקי פוסע בין צוקים לחופים. לעיתים הוא תלוי במצוקים ולעיתים עובר לחוף הים ממש. לעיתים חוצה כרמי זיתים ולעיתים עובר לאורך כרמי ענבים. לעיתים הוא עובר בשרידים היסטוריים ולעיתים בחקלאות עכשווית כמו טרסות מעוגלות, מטופחות להפליא. לעיתים קרובות נבלע השביל בתוך החורש הסבוך. לעיתים מגיח לרגע. בהיעדר מישור חוף או דיונות חוליות, ניתן לראות מבעד לעצי האורן את הצוקים היורדים אל המים, את הכחול העמוק של הים התיכון. לעיתים יורדים לחוף הים דרך פרדסי רימונים, לעיתים דרך שביל צר, בחלקו מחוזק על ידי מדרגות, היורד בתלילות אל המפרץ הנמצא מאות מטרים למטה.
כמעט בכל יום מגיעים למפרץ מרהיב, חבוי בין הצוקים, שהפרשי עומק הכתימו את הכחול העמוק שלו בכמה גוני תכלת. שעת אחר הצהריים עושה חסד עם המצוקים הנישאים שעוטרים את המפרץ ככתר. הנוף כאן הוא ללא ספק דרמה של מצוקים, סלעים בגוני לבן וחום, שפע של ירק ולמטה, בבת אחת, הכחול-כחול העמוק והמשגע הזה. החצבים שפרחו בלבן הבוהק הוסיפו קורטוב של חן ליופי. אחרי השעה ארבע אחר הצהריים מתמתנת אכזריותן של קרני השמש. הן מלטפות ברכות את המשתזפים, אולם בשעות אלו הים מתחיל לזעוף, ומטיל את המתרחצים בעוצמה אל החוף.
קיסוסיתקיסוסית
קיסוסית שפגשנו בדרך
(צילום: גילי חסקין)
מעת לעת רואים את הים בזווית מפתיעה. עברנו דרך עצי זית, שעליהם הכסופים בלטו על רקע הירוק הכהה של האלונים והירוק הבהיר של האורנים. במקומות הגבוהים יותר נראו שיחים של מין לא מזוהה ממשפחת הפרפרניים, שעליו היבשים הוסיפו גוון זהוב לפנטזיה הירוקה. בכמה מקומות גדלו קטלבים שגזעיהם האדומים בלטו למרחוק. פסענו למרגלות צוקים מרהיבים, שמערות פעורות בהם. בכמה מקומות נבנה לצד הדרך דוכן ובו מקום ישיבה, מחסה, ג'ריקנים של מים למילוי, בקבוקי שתייה, מתקן לחימום תה וביסקוויטים, והכול בתשלום עצמאי בקופה מיוחדת. הכול בנוי על אמון ועל כבוד טורקי.
כעבור כמה ימים ראינו את הפרחים הראשונים – רקפת יוונית שפרחיה זעירים והיא נעדרת עלים. אולי היא מכונה כאן "רקפת טורקית". עם הזמן ראינו גם סתווניות שזהרו בוורוד ובאבקנים צהובים. היה במקום קסם תנ"כי שהזכיר לנו את נופו של השומרון, אם כי היה מבותר יותר ועם ים כחול ברקע. לנגד עינינו נראה הים, ועל הצוקים פיזזו עזים שהזכירו את הציור המפורסם של העז שצייר הלמוט האנט בשדות בית לחם, וכינה אותו "שעיר לעזאזל". ההתנסות עם הטורקים מרעננת ממש. דומה שהמקומיים מתחרים זה בזה מי יסביר יותר את פניו לתייר, מי יגלה נדיבות גדולה יותר.
לעיתים ניתן וכדאי לעצור את שגרת הטרק ולהקדיש זמן לאתרים ההיסטוריים שבאזור. כך למשל, נסענו לבקעת קארה דרה (Karardere), שהיא מישור סחף גדול, מעובד בצפיפות, שבו גדלים בעיקר ירקות ופרחים בחממות. במבט ממעל נראתה הבקעה כים לבן של פלסטיק. חצינו בנסיעה את הנחל EsenChay, שהוא נחל קסנתוס (Xanthus) של העת העתיקה, ולאורכו כמה אתרים עתיקים כגון טלוס (Tlos) ופינרה (Pinara).
מולי, ללי ואני מתארחים בבקתת רועיםמולי, ללי ואני מתארחים בבקתת רועים
מולי, ללי ואני מתארחים בבקתת רועים
(צילום: גילי חסקין)
זהו לב-ליבה של ליקיה, אזור נהדר לחובבי עתיקות. האתר קסנתוס קיבל את שמו מהנחל שלמרגלותיו. לעיר, שהיתה בירת הליקים, נודעה היסטוריה ארוכה של התנגדויות לכובשים. המפורסמת שבהם הייתה נגד הפרסים בהנהגת המצביא הרפגוס (Harpagus), בשנת 546 לפני הספירה. ההיסטוריון הרודוטוס כתב שמאבקם העיקש ושאיפת החירות של הליקים הובילו אותם להתאבדות קולקטיבית, כשמנהיגם נושא נאום המזכיר להפליא את זה שיוסף בן מתתיהו שם בפיו של אלעזר בן יאיר, מנהיג הסיקריקים במצדה. רק שמונים משפחות, שלא היו בבתיהן באותו זמן, שרדו לספר את הסיפור.
פנסיון Flower שבפטארה (Patara) הוא בדיוק מקום הלינה המתאים לסוג זה של טיול. פשוט מאד, סימפטי להפליא, עממי, זול ובעיקר נעים. את פנינו קיבל דליק בחיוך מאיר עיניים, ניגוד בולט לחמיצות של הגברת אמש. לאחר שטבלנו מעט בבריכת השחייה הקטנה של המקום, אגב שתיית בירה צוננת מכוסות קפואות, אכלנו ארוחת ערב ביתית משובחת - מאפה של בשר וירקות בתנור, מעשה ידיה של אימו.
פטראה טורקיהפטראה טורקיה
קאש
(צילום: גילי חסקין)
פטראה טורקיהפטראה טורקיה
חוף ים ליד קאש
(צילום: גילי חסקין)
פטראה טורקיהפטראה טורקיה
אתר ארכיאולוגי של טלוס
(צילום: גילי חסקין)
פטארה הוא מקום שבו מומלץ לעצור את מהלך הטרק ולהתפנות להתבונן סביב. כך נסענו לאתר הארכיאולוגי הסמוך פטארה (Patara), שבו בוצעו עבודות שחזור מרשימות. התיאטרון הרומי שרד היטב את שיני הזמן, אך הושקעה עבודה מרשימה בשחזור האתר ששימש את הבולטריון, מועצת העיר.
מפטארה נסענו אל קניון סקליקנט (Saklikent), שנראה מרחוק כאילו מישהו שיסע בגרזינו את קירות הסלעים. הנחל מגיח מהקניון בערוץ רחב ידיים שלאורכו נבנו כמה מסעדות, שבהן ניתן לשבת על מזרנים, לסעוד ולהתנדנד בערסלים. יש משהו מרגיע במים. קריר, במובן המלא של המילה.
סקליקנטסקליקנט
קניון סקליקנט
(צילום: גילי חסקין)
קניון סקליקנטקניון סקליקנט
(צילום: גילי חסקין)
קניון סקליקנטקניון סקליקנט
אוכלים על המים
(צילום: גילי חסקין)
משם נסענו לבקר באתר המרהיב טלוס (Tlos), שבקירות הסלע התומכים באקרופוליס שלו חצובים קברים ליקיים. מי שמגיע לכאן בשעות הבקר נהנה מקרני השמש המאירות את הקברים. אנחנו נהנינו ממראה מרהיב של העיר, שנשקף אלינו מראש האקרופוליס, כשמתחתינו האצטדיון שלאורכו נבנתה בריכת שחייה תחרותית, רחבה שנראתה מרחוק כמו חצר אימונים של גימנסיון (פלסטרה), ומעליהם תיאטרון מושלם ממש. את כל היופי הזה עטרו הרים גבוהים, שפסגותיהם הקירחות נישאות הרבה מעבר לקו העצים וניכר עליהן שבחורף הן מושלגות.
נחוצים 30 ימי הליכה כדי להשלים את השביל הליקי כולו. מכיוון שהיה לנו בקושי חצי ממה שדרוש, מעת לעת קיצרנו טווחים בנסיעה. כך למשל, נסענו לאורך החוף ונהנינו מתצפיות יפות על מפרצים כחולים. קאש היא עיירת נופש יפה, נעימה ותוססת. ממול, במרחק נגיעה כמעט, נראה האי היווני קסטלוריזו (Castelorizo), אחד הקטנים והיפים שבאיים הדוֹדֶקָאנֶסִיִים. האי, הקרוב כל כך לטורקיה, מעצבן את הטורקים, אבל זה היה רעיונו של מוסטפא כמאל: טורקיה תהיה רק במקום המיושב בטורקים. במרכז העיר שני סרקופגים ליקיים מרשימים, וסביב הנמל סמטאות, רחובות צרים ובתים בנויי עץ. גם כאן פינה הקסם הכפרי את מקומו לטובת חיי מרינה, עם הרבה חנויות של מזכרות, אך זהו מחיר הקדמה. נהנינו מאווירה תיירותית עולצת ושוטטנו באזור המסעדות והנמל.
מדי בוקר עשרות ספינות עמוסות בתיירים יוצאות מכאן בשיט אל העיר השקועה קקובה. קאש נקראה אנטיפלוס בעת העתיקה, ואחר כך הייתה כפר דייגים יווני ששונה לבלי הכר. ואולם, למרות הנוכחות הטורקית בת מאת השנים ולמרות גלי התיירות ששטפו את העיירה, עדיין ניכרים השורשים הקלאסיים. התושבים המקומיים, שספגו תרבות הלנית, חיו כאן כאלפיים שנה לפני שהגיעו ראשוני הטורקים. כשמעכלים את הנוכחות היוונית (במערב גם אתנית, בדרום בעיקר תרבותית), מבינים את ה"מגאלי אידיאה", את "הרעיון הגדול", כפי שנקרא החלום היווני להחזיר עטרה ליושנה. הבעיה הייתה כשניסו לממש את החלום, בדומה למה שעמוס עוז כינה "שחזרת". משום כך הם קיבלו במאור פנים ובזרועות פתוחות את חייליו היוונים של וניזלוס ב-1919. הטורקים ראו בכך אקט של בגידה, והתוצאה הייתה הטרגדיה של חילופי האוכלוסין (בלשון מכובסת: "טרנספר מרצון").
השיט לקקובה השיט לקקובה
השיט לקקובה
(צילום: גילי חסקין)
כשעברנו מעל קאש, התגלה לנגד עינינו מראה מרהיב של המפרצים, סירות המפרש וברקע, האי היווני קסטלוריזו. כעבר כשעה של נסיעה הגענו לכפר קטן וציורי ששמו Üçağız. מילולית: שלושת הפיות, על שום שלושה פתחים המובילים מן הים הפתוח אל המפרץ. כאן שכנה בעבר העיירה היוונית Teimioussa. להבדיל מקאש הסואנת, המקום הזה שקט ומשרה שלווה. הכפר כולו גבב של בתים כפריים יפים בנויי אבן, מכוסים ברעפים וטובלים בירק, וביניהם פזורים ארונות קבורה ליקיים. לא הרחק משם שוכן שוק יפה. בין לבין משוטטים מעט מקומיים, שאינם ממהרים לשום מקום. בקצה השני של המפרץ מיתמר מינרט קטן של מסגד, דומה וגגות הרעפים נוגעים זה בזה. ריכוז של קסם ים-תיכוני.
לאחר התארגנות החלנו לחתור בקיאקים. חצינו את המצר אל האי קקובה, כשבדרך אנו חולפים על פני שרידי מבנים עתיקים. סביב המפרץ הענוג ראינו שרידי מבנים מתקופות שונות: מגדל שמירה מהתקופה ההלניסטית, בנייה קיקלופית, היינו מאבנים פוליגונליות, שיוחסה בעבר לקיקלופים ושרידי כנסיות ביזנטיות, שהעניקו למקום נופך מסתורי. כולם נמשכו אל המקום השקט והמוגן הזה. לאחר שחייה במים השקטים, המשכנו לחתור אל העיר קקובה, שבעת העתיקה נקראה בפי היוונים Dolichiste.
העיר השקועה קקובההעיר השקועה קקובה
העיר השקועה קקובה
(צילום: גילי חסקין)
רעידות אדמה במאות החמישית והשביעית השקיעו את העיר במים. חתרנו מעל השרידים, שהיו לעיתים בעומק של עשרים או שלושים ס"מ מתחתינו. ניתן היה לראות מרתפי יין, שקעים להצבת קרשים עבור הקומה השנייה, צלבים שסימנו כנסיות ועוד. מצידו השני של המפרץ, נראה הכפר Kaleköy, מילולית "כפר המצודה", שקיבל את שמו ממצודת Simena שלמדרונותיה נבנה. שטנו ללגונה שבבסיס הכפר, שהאיונים שסוגרים עליה מסביב הפכו אותה לבריכת שחייה ממש. סלעים גדולים הפכו את הלגונה לבריכות קטנות, המסעדות הגיעו לקו המים ממש ובלב החגיגה הפוטוגנית הזאת ניצב סרקופג ליקי, שחור פעור בצידו.
לאחר ארוחת צהריים טיפסתי לראש המצודה שעמדה במקום הזה מאז התקופה הביזנטית. אכן, כובשים באו והלכו, הרסו ובנו, אך ההיגיון הגיאוגרפי והאדריכלי נותר כשהיה. מראש המצודה, מבין "שיני" החומה, נשקף נוף עוצר נשימה ממש של הכפר, המים שצבעם כחול-ירוק, האיונים והמתרחצים. בדרך חזרה היה לי כוח לשים לב לפרטים הקטנים: המדרגות המצוירות, העציצים המטופחים, הקורות הצבועות בצבעי פסטל... כל מה שנותן לבתים הללו חזות ים-תיכונית.
הקטע המזרחי של הטרק סובב סביב הר טהטלי (Tahatli), כפי שנקרא האולימפוס של ליקיה בטורקית. גלשנו לעמק של אולימפוס. ראינו שם כפר נופש ובו עשרות מסעדות ובתי הארחה פרושים לאורך הכביש, במקביל לנחל. החוף רחב ידיים. חצי סהר כחול, מוקף בשפע של עצים. חוף שמשלב פלג של מים מתוקים, עצי דולב גדולי נוף, הרדופי הנחלים, אתר ארכיאולוגי...
עשרות נופשים משתזפים בשמש, כאילו שעוד לא הגיע אוקטובר. הלכנו כשני ק"מ ברחוב נטוע עצי דולב ועצי נוי שונים, עד שהגענו לפנסיון אמין (Emin). החדרים סבירים, אבל האווירה נפלאה: חצר גדולה נטועה בעצי חושחש, ממש מול החוף חדר אכילה מפולש מארבעת צידיו, תה וקפה חופשי... רמזאן, בעל המקום, מסביר פנים. מקום ששווה להגיע אליו במיוחד, מקום נהדר לעצור ולהתרווח מעט במהלך הטרק. צ'יראלי הוא מקום המאפשר בוקר עצל, ארוחת בוקר מאוחרת יחסית, שוטטות ורחצה בים. היה זה כפר שהתפרנס מחקלאות, עד שהגיע גל התיירות הגדול בתחילת שנות ה-80.
החוף של צ'יראליהחוף של צ'יראלי
החוף של צ'יראלי
(צילום: גילי חסקין)
צ'יראלי טורקיהצ'יראלי טורקיה
(צילום: גילי חסקין)
צ'יראלי טורקיהצ'יראלי טורקיה
צ'יראלי
(צילום: גילי חסקין)
צ'יראלי טורקיהצ'יראלי טורקיה
(צילום: גילי חסקין)
האזור הקרוב לים, מטבע הדברים, יבש יותר. שטח עשבוני וכמה עצים גדולים צומחים ממנו. תחושה אפריקאית משהו. קצהו של המפרץ סלעי ודרמטי. להבדיל מחומת הגיר של הרי הטאורוס, פולש לכאן גוש של סלעים קריסטליניים, מחדר שחור וחזק שמפריד את המפרץ לשלושה מפרצים. שכרנו דייג שהשיט אותנו בסירתו אל מול המפרץ השני, מקום שבו היינו לגמרי לבדנו. ניתן לשבת בצל העצים, לצאת לשחייה ולשוב לשוח בצל העצים. כעבור חצי שעה שייטנו למפרץ סגור ומבודד עוד יותר, כשמעלינו פוסעים הטיילים בשביל הליקי בדרכם מזרחה.
במרחק של 9 ק"מ צפונה, בהרים ממש, בגובה של 670 מ', נמצא אולופינאר (Ulupinar), שהוראתו "המעיין הגדול", ואכן המקום מבורך בשפע של מעיינות. עצרנו במסעדה בשם "שלאלה" (Şelale), שמפל מים העניק לה את שמה. פנטזיה של פלגי מים מקפצים ושוצפים, ועליהם שולחנות נמוכים, כורסאות וכריות, כשעצי דולב ענקיים סוככים ממעל. סעדנו את ליבנו בארוחה משובחת, ולאחר כשעתיים של שהייה נעימה החלנו לרדת בשביל הליקי, חזרה לכיוון צ'יראלי. ההליכה במקביל לנחל, שרובו יבש בתקופה זו, אך עצי הדולב והרדוף הנחלים הגדלים בו מלמדים על זרימה מכובדת באביב. זו הליכה נעימה, תוך כדי קטיף של פטל. לצד הדרך עברנו בבקתה שאיכר נמוך קומה יצא ממנה. נראה כמו סטריאוטיפ של איכר אנטולי: לבן שיער, גדל שפם, לבוש שרוול קצר. משהו מתוך הז'ורנלים. דומה שלא יצא מכאן לעולם. ירדנו לתוך הערוץ, הלכנו בין עצי דולב ענקיים, דילגנו מבולדר לבולדר וניסינו לפנטז איך המקום נראה בחודש מאי, כשהכול זורם.
הירידה הנעימה התחלפה בעלייה לא קצרה, מפתיעה אפילו. לאורך הדרך גדלו רקפות יווניות. דומה שמיום ליום מספרן גדל. עד לאוכף, שממנו ראינו את החוף של צ'יראלי. החלנו לרדת בשביל, עד שראינו אש בוערת מתוך כמה סלעים. כבר לפני שנים רבות הבחינו מקומיים בתופעה הייחודית: גזים היוצאים מהאדמה מתחככים במגעם עם האוויר ובוערים.
טרק בטורקיהטרק בטורקיה
האש שבוערת מתוך הסלעים
(צילום: גילי חסקין)
דרך הליקידרך הליקי
(צילום: גילי חסקין)
השם נקרא בטורקית ינרטאש (Yanartaş), היינו "האבן הבוערת". האש הזו היא כנראה המקור לאגדה על הכימרה (Chimaera), מתוך "האיליאדה" של הומרוס. הייתה זו מפלצת בעלת ראש של אריה, גוף של עז וזנב של נחש. תיאורים אחרים מתארים את הכימרה כבעלת שלושה ראשים: ראש של אריה, ראש של עז וראש של דרקון. ואולם, כל מתאריה של המפלצת מסכימים שהיא נשפה אש מאחד או יותר מראשיה. מפלצת זו הטילה את חתיתה על האזור. איאובוטס מלך ליקיה הטיל על הלוחם היווני בלרופון לחסל את הכימרה כדי להביא למותו, אך הוא נעזר בפגסוס, הסוס המכונף. בלרופון התקין על חניתו גוש של עופרת, שהותך בשל נשימת האש של המפלצת והביא לסתימת גרונה, לחניקתה ולמותה.
בשלב מסוים ראינו עצים רכי עלים כמו אדר, שדר, טיליה ואולמוס. בהמשך הופיעו עצי ארז. תחילה נראה ארז רזה ונמוך, אך ככל שהלכנו הלך מספרם וגדל. הם בלטו בצבעם הירוק-אפרפר, בנופם הרחב ובמחטיהם המסודרות בכריות. ככל שעלינו, הארזים היו גבוהים יותר. כאן ניתן להבין מדוע המצרים הקדמונים הרחיקו עד קצה כנען כדי לחטוב ארזים, ומדוע שלמה המלך מסר לחירם מלך צור ערים בארץ ישראל עבור ארזים. היו אלו עצים גדולי מידות, המבהירים לחלוטין את הדימויים "בחור כארז", "אם בארזים נפלה שלהבת" ו"כארז הלבנון ישגה". כשהגענו סוף-סוף לאוכף, בגובה של 1,878 מ' מעל פני הים, שאפנו אוויר פסגות, התבוננו בנוף המרהיב של ההרים המיוערים במרבד ירוק של ארזים ובסלעים הסמוכים, שעליהם גדלו ארזים. זה היה אחד המראות היפים של הטיול. החלנו ללכת כשמשני צידינו פורחות סתווניות לרוב, בולטת בעלי הכותרת הוורודים ובאבקנים הצהובים.
הדרך הליקיתהדרך הליקית
עצי הארז
(צילום: גילי חסקין)
באזור כפרים שלשמם צמוד הכינוי "יילה". זהו יישוב זמני של רועים או איכרים הלנים לזמן מה בשדות המרוחקים, בתהליך שבסופו נוצר כפר-בת, כמו ה"מזרעות" של הכפרים הערביים בארץ. הכפר כולו טובל בירק, עם מסגד גדול, בוהק בלבן, המיתמר במרכזו. יש חוסר פרופורציה בין הכפר הקטן למסגד הענק. הוא לא נבנה בכספי התושבים - למישהו חשוב היה לבנות אותו. מי יגול עפר מעיניך, מוסטפא כמאל אטאטורק.
אנחנו בעיצומו של הסתיו. הבקרים קרירים והפירות מתפקעים ממש. רימונים אדומים, אשכולות ענבים שהסוכר נוטף מהם ותאנים שחנטו את פגיהן.
היום האחרון של הטרק עובר לאורכו, בתוכו ומעליו של קניון גוינוק (Göynük), ומאפשר למטיילים לרחוץ בגבים גדולים שמימיהם קפואים.
קניון גונוקקניון גונוק
קניון גוינוק
(צילום: גילי חסקין)
גוינוק טורקיהגוינוק טורקיה
(צילום: גילי חסקין)
גוינוק טורקיהגוינוק טורקיה
(צילום: גילי חסקין)
גוינוק טורקיהגוינוק טורקיה
רקפות בגוינוק
(צילום: גילי חסקין)
לאחר יום ארוך נתגלה לעינינו נוף נפלא של אגמים בצבע טורקיז, ביציאה מן הקניון. כעבור עשרים דקות נוספות הגענו לתעלת מים, ואחריה לשלט צהוב המסמן את הדרך הליקית אל גוינוק - ועבורנו את סוף המסלול. מטיילים רבים מגיעים לכאן כדי לבקר בחלקו הנמוך של הקניון, לכן עיצבו למענם את האגמים ולצידם קמו בתי קפה נאים. הייתי בערוץ לפני 12 שנה ואכן, היה זה קניון יפהפה, דרמטי, עם מכתשים ענקיים מלאים במים. הפעם לא נותר זמן. התנחמנו במראה האגמים המלאכותיים שנקוו בכניסה לקניון, הם נראו ככתמי טורקיז על רקע הירוק הבהיר של האורנים.
מכאן, שעה נסיעה עד אנטליה, כדי להתחיל פרק חדש בטיול.
ד"ר גילי חסקין הוא מדריך טיולים וחוקר ארץ ישראל. למידע נוסף היכנסו לאתר האינטרנט שלו.