ענף התיירות היוצאת היה הראשון להיפגע ממשבר הקורונה, וכנראה יהיה בין האחרונים לצאת ממנו. גם בתקופת עצירת התיירות ועל אף ההלם הראשוני, קהילת בלוגרי הטיולים הישראלית לא קפאה על שמריה ויצרה שלל מיזמים יצירתיים, המבטאים את הגעגועים לחזור ולטייל.
אחד המיזמים, ששאב השראה מפרויקט של בית הספר שנקר, הינו מחווה של סולידריות עם מדינות אחרות בעולם המתמודדות עם הווירוס. כל בלוגר בחר מדינה אליה הוא מתגעגע, ויצר תמונה שלה באמצעות מזכרות וחפצים הקשורים באותה מדינה ובמקרים רבים אף הובאו ממנה.
המיזם כולו נמצא באתר בלוגרי הטיולים הישראלים, אנחנו בחרנו להציג בפניכם תשע דוגמאות המתייחסות בצורה ספציפית למשבר הקורונה וליום שאחרי.
מיכל מנור בחרה בהולנד המבטאת את "הרוח החדשה" של היום שאחרי: הייתי אמורה לצאת לסיור לימודי בהולנד בסוף מרץ ואני מתכננת להגיע אליה ברגע שיתאפשר. בשנים האחרונות יש ניסיון למצב ולהציג לעולם, לצד הולנד המסורתית של טחנות הרוח וקבקבי העץ, גם את "הולנד החדשה" - הולנד שמייצגת, בין היתר, חדשנות, יצירתיות, טיול מחוץ למסלול השחוק, קיימות, טכנולוגיה מתקדמת, שימוש בידע ועוד.
בעוד הולנד ה"ישנה", הבאה לידי ביטוי באמסטרדם וחיטהורן, התמודדה לפני הקורונה עם תיירות יתר, הלוא ש"הולנד החדשה", המיוצגת על ידי ערים כמו איינדהובן ורוטרדם, השכילה להתמודד עם הנושא בחוכמה וקיבלה תיירים בברכה.
לתחושתי, הרבה מהערכים של "ההולנדי החדש", יהיו הערכים שנזכה לראות בתיירות של היום שאחרי - כגון תיירות איטית, תיירות מקיימת, תיירות יצירתית מחוץ לקופסה, טיולים באזורים פריפריאלים ובערים משניות.
השילוב המוצלח והאינטילגנטי בין מסורתי לחדשני בהולנד, הוא אחד הדברים שמסקרנים אותי במדינה הזו. בתמונה שיצרתי, ניסיתי לבטא את החיבור בין העבר, ההווה והעתיד בהולנד. כמטיילת חובבת טיולים אורבניים, עיצוב ואדריכלות, "בניתי" עיר הולנדית המחברת באמצעות גשר בין ההולנדי הישן להולנדי החדש.
מירב טלמור קשי בחרה בהרי הרוקיז בקנדה, טיול משפחתי בקראוון: באוגוסט האחרון היינו בטיול משפחתי בקרוואן אי שם בהרי הרוקיז הקנדים (מערב קנדה). זו לא הפעם הראשונה שאנו מטיילים כמשפחה באופן הזה ואני בטוחה שזו גם לא תהיה הפעם האחרונה. בין היעדים שאהובים עלינו לטיולי קרוואן נמצאות קנדה וארצות הברית, הכבישים נוחים והפארקים מסודרים ומאורגנים לקמפינג על כל המשתמע מכך.
הרי הרוקיז הקנדים הינם אחד מהיעדים המופלאים שהיינו בהם, שמורות טבע פתוחות, בעלי חיים שמסתובבים חופשי (דובי גריזלי, דובים שחורים, איילים ועוד), נופים עוצרי נשימה שנעים בין אגמים בצבעי טורקיז, הרים ופסגות, קרחונים, מרחבים אדירים, בעלי חיים שרואים רק בערוץ הדיסקברי ובכלל, תחושה שכך נראה העולם לפני אלפי שנה. הקנדים מקפידים לשמור על האזור כמה שיותר בתולי, בכביש הקרחונים, לדוגמה, אין מסעדות ואין תחנות דלק, וצריך להצטייד ולהיערך לכך מבעוד מועד.
דרך אגב, גם אין קליטה, אבל אי אפשר להתבלבל בניווט ועדיף להיות מרוכזים רק בטבע המרשים.
ומה הקשר בין הטיול הזה לקורונה? במהלך ימי המגפה, כאשר כולנו ספונים בביתנו, כל המשפחה, אין יוצא ואין בא, נוצר הווי שהזכיר לי את טיולי הקרוואן שלנו, כולם מכונסים במקום אחד, צריכים להסתדר, גם אם לא תמיד הכל בדיוק על פי התוכנית, צריכים להתגמש, לעזור אחד לשני, וכן, נוצר הרבה מאוד זמן איכות משותף. מבחינתי, אין אושר גדול מאשר להיות כולנו יחד.
זיוה רענן בחרה ביוון, בין המדינות הראשונות שצפויות להיפתח לקהל הישראלי: בסמטאות של אתונה נהניתי לשמוע את המוזיקה הבוקעת מהטברנות ולחוות את הצבע ואת היצירתיות בכל פינה. מסורות שורשיות כמו ה"אוויל איי", או עץ הזית המקודש, מקבלות פרשנויות חדשות בשלל עיצובים. כשחזרתי מאתונה הרגשתי מלאת השראה ויצרתי בעצמי כמה מהפריטים שמופיעים כאן התמונה.
בשבילי חופי הים והסירות הצבעוניות, אזורי הפנים ההרריים וחוויית הרחובות הסואנים של העיר הגדולה הם חלקים בפאזל של יוון שמשלימים זה את זה. זכיתי להכיר כמה מהנפלאות של צפון היבשת ומרכזה: פלאי טבע כמו קניון ויקוס האדיר, צוקי מטאורה עם המנזרים בראשיהם, המקדשים בדלפי, באתונה ובכף סוניו. חוויה נפלאה היא גם הישיבה הבטלה במסעדה תחת עץ הדולב בכפרים.
יוון היא ארץ המיתוסים והתשוקה לחיים. אבל החיים האלה הפכו להיות במילניום החדש שבריריים. רק לקראת סוף העשור נראו ביוון ניצני ההתאוששות מהמשבר הכלכלי ארוך השנים שפקד אותה. כשהגיעה מגפת הקורונה לאירופה יוון מיהרה לסגור את עצמה והצליחה לעבור את הגל הנוכחי בצורה מיטבית. אבל המשבר הכלכלי שהביא איתו הסגר עלול להשקיע את המדינה חזרה אל תוך הייאוש.
אלו מאתנו שיבחרו לטייל ביוון עם פתיחת השמים יביאו ערך רב למארחים שבוודאי מחכים לנו בכיליון עיניים. כדאי לדעת שיוון מציעה אינסוף אפשרויות גם באיים וגם ביבשת. רבות מהן עדיין לא מוכרות לנו וניתן לחקור אותה בלי סוף.
תאיר פאר בחרה להקדיש את התמונה שלה כמחווה לאיטליה, מבין המדינות שנפגעו הכי קשה מהווירוס: איטליה תמיד מובילה, בין אם זה בתרבות, באמנות או במספר הקטנועים לנפש. לצערנו הפעם היא הובילה בעיקר במספר הנדבקים בקורונה והפכה לסמל מכמיר לב לקורבנות שהיא גובה.
בהבעת סולידריות כלפי המדינה שאני כל כך אוהבת אזכיר לכולנו כמה עושר וטוב יש בה, דרך סמליה הבלתי מעורערים. הקפה המשובח, חומרי הגלם והקולינריה העשירה, אופנה עילית, אומנות ונופים שאין שניים לה.
יש גם מסר לקורונה באדיבות "הסנדק": "זרוק את האקדח, קח את הקנולי". "מיצינו אבידות, אנחנו מוכנים לחזור לגלידת פיסטוק וקנולי ריקוטה".
עדי בן עזר בחרה בזנזיבר המייצגת את הכמיהה לים, חופים ויעדים אקזוטיים: אני כמהה לחזור ולבקר ביעדים אקזוטיים ורחוקים כמו האי זנזיבר בטנזניה. מתגעגעת לשילוב הייחודי של חופים בתוליים, מי טורקיז צלולים ואוכלוסיה מקומית מרתקת.
הרקע של התמונה צולם בחוף נונגווי, אחד החופים היפים באי. הוא נקי מאצות, יש בו חול קמחי רך ולבן ושקיעות וזריחות מופלאות. סירות עץ מסורתיות שגולפו בעבודת יד משייטות במימיו הציוריים ומוסיפות לרוגע שלו.
אחד הדברים שאהבתי בזנזיבר היה הגאווה בתוצרת המקומית. כפי שהקורונה הזכירה לנו - תלות יתר במוצרי יבוא יכולה להיות בעייתית. בתמונה כללתי תכשיטי חרוזים שהוכנו על ידי בני שבט המסאי. המסאי הם שבט לוחמים שהובא לאי למטרות שמירה. התכשיטים הם הדרך של בני השבט הגאה הזה להשלים הכנסה. ויש גם "סירת תבלינים" מקורית מקואופרטיב חקלאי.
העיצוב של הסירה, מזכיר את סירות הדייגים האמיתיות שמקיפות את האי. התבלינים האיכותיים גודלו על ידי קהילה שיתופית של בני המקום. הם חולקים באדמות ומשווקים יחד את התבלינים שגידלו. זה מזכיר לי את ערכי השיתופיות והערבות ההדדית של מדינת ישראל של פעם. משהו שהקורונה גם השיבה למודעות שלנו מחדש בארץ.
גלית ויינברג בחרה במינכן במחווה לארוע האוקטוברפסט שבוטל בגלל המגיפה: במינכן אני מתגוררת עם משפחתי בשמונה השנים האחרונות, מטיילת המון, חווה את העולם דרך התרבויות המגוונות שבו והאירועים המיוחדים, מנסה לקחת חלק בעיקר באלו השמחים.
"האוקטוברפסט", פסטיבל הבירה המפורסם של מינכן שנחגג בכל שנה בין סוף ספטמבר לתחילת אוקטובר, הוא פסטיבל הבירה הגדול בעולם ומהווה מסורת שנשתמרה מימי חתונתם של נסיך בוואריה לודוויג והנסיכה טרסה במינכן, בשנת 1810, מסורת ארוכת שנים שהצליחה להיעצר השנה בגלל הקורונה. כשישה מיליון מבקרים, יותר מחמישה מיליון ליטרים של בירה ויותר ממאתיים אלף נקניקיות ובייגלה פרעצל יצטרכו לחכות לימים רגועים יותר.
אני אוהבת את האווירה, את הצבעוניות, אך בעיקר את הביחד עם החברים. להרים כוסית ולצחוק. עכשיו, כשההקלות בסגר הגיעו, ממליצה על הפקה ביתית של אוקטוברפסט עם הרבה שמח. התמונה שיצרתי הינה מחווה לחגיגות האוקטוברפסט שבוטלו השנה באופן רשמי לפני כשבועיים.
בימים פוסט קורונה, כשהשמיים יפתחו שוב, אני מקווה שאנשים יגיעו למינכן לא רק למספר ימי החגיגות אלא ימשיכו לראותה כבסיס מצוין שממנו ניתן לצאת לטיולים חד יומיים, לאגמים סביב מינכן, לטבע הירוק-טורקיז המקיף את העיר, או לגלות את התרבות העירונית העשירה בעיר.
תמר ליפשיץ בחרה בתאילנד, ארץ שבה הייתה מוכנה להעביר סגר בשמחה: "בינואר האחרון היינו בטיול, כהרגלנו בתאילנד. ארץ אהובה. בכל פעם מחדש, כשאנחנו נוחתים בתאילנד, מתרחב לנו הלב, החיוך מתנחל על פנינו. הבטן הומה בציפייה ואת הדאגות אנחנו משאירים הרחק בארץ. קורונה... מי בכלל רצה לשמוע עליה.
טיילנו במקומות נידחים ושלווים, מקדשים מאובקים, נוף משגע. ולאט לאט עשינו דרכנו לעבר צ'אנג מאי. התחלנו אז להבין שמשהו חריג קורה. לא שזה הפריע לנו לפזז בראש השנה הסיני לצלילי צרמוניה של שעטנז סיני-תאילנדי.
בדרך לשדה התעופה, כאשר נהג המונית ראה כי אנו נטולי מסיכות, גער בנו וחילק לנו מסכות וכך התחיל לנו עידן הקורונה. באי הנידח שבו נפשנו שוב נזרקו המסכות הצידה והחשש מהמגיפה נשטף בין גלי הים הרכים של ים אנדמן.
ואז הגיע הרגע לחזור. הייתה בנו ציפייה, שלא העזנו לומר בקול: אולי, אולי יבוטלו הטיסות ו"ניאלץ להיתקע" בתאילנד? וכבר אנחנו חולמים: לאן ניסע. באיזה מקום נאהב להיות. האם בחוף הים? האם בעיר נידחת? הלוואי שלפחות לחודש... כאילו החיים עצמם הובילו אותנו לנקודה הזו: להישאר בתאילנד כי הרי אי אפשר לחזור... לא הצליח לנו. חזרנו, והקורונה? הקורונה, יש לה זמן.
ואנחנו? מעבר לחששות ולדאגות, למסכות, לכפפות וכל השאר, חולמים על הטיול הבא שלנו בתאילנד. כי אי אפשר שלא".
רבקה קופלר בחרה באוסטריה שנחשבת אחת מהמדינות הירוקות, או הבטוחות, שידעו להתמודד היטב עם המשבר: וינה הייתה היעד האחרון שלנו בחו"ל השנה. נסענו לחתונת בתנו עם זוגתה בבית העירייה.
נהנינו מאוכל טוב ואמנות שקרובה ללבנו. הטיול היה קצר מדי ומאז שחזרנו, לא הפסקנו לדבר על טיול השלמה - ככל שהעמקנו בימי הסגר בחודשים האחרונים, אוסטריה - העירונית והכפרית, על עמקיה המרשימים, דרכיה הנופיות לצד אגמים שלווים, או הרים נישאים ועושר התרבות שלה - נראתה לנו כאופציה נהדרת לבילוי משפחתי מורחב.
לפי אתרים מסוימים שמשרטטים מתווים וגרפים ליציאה מהסגר העולמי, נראה שאוסטריה תהיה בין המדינות הראשונות שאכן תאפשר טיולים בה, בזמן הקרוב. אם כן, הייתי מאוד רוצה להשלים את המפה שהכנתי מפתקאות ממו, המציינות זכרונות ואוצרות שאספתי במקומות בהם ביקרתי באוסטריה בטיולים שונים, והפעם לטייל באזורים שעדיין לא הכרתי.
גל זוטא בחרה בלפלנד, יעד אסקפיסטי בימי קורונה: בתקופת הקורונה התייחסנו לכל חופשה בחו"ל בגדר פנטזיה, אך כשמבקרים בלפלנד זו בדיוק המילה שמסכמת את החוויה.
ארץ הקור, השלג, האיילים, סנטה והזוהר הצפוני הופכים את הטיול לכזה שלקוח הישר מהאגדות. מלבד שוקו חם ומרשמלו ליד האח הבוערת, חובבי האקסטרים והטבע יוכלו ליהנות מספארי אופני שלג, סקי, שיט בשוברת קרח, מזחלות איילים, ביקור בכפר של סנטה קלאוס ועוד.
בעוד התקווה היא שחופשות שתוכננו לקיץ יוכלו להתקיים, בלפלנד עונת השיא היא באזור חודש מרץ, החודש בו הופסקו טיסות והוטלו הגבלות בשל התפשטות נגיף הקורונה. על כן ממליצה, למי שתכנן לבקר שם השנה, לא לוותר על דחייה בשנה כי מדובר על חוויה של פעם בחיים. גם אם זה במינוס שלושים מעלות.
