המסע הקפוא לנורדקאפ
(צילום: אתי ינאי-נוה ועמית צביגורן)

אנחנו לא יודעים לשים את האצבע על מתי ואיך נכנס לנו לראש הרעיון לעשות מסע אל הקצה הצפוני של אירופה, אם כי לאור אהבתנו לאזורים הארקטיים זהו בסך הכל המשך טבעי לטיולים שכבר עשינו – וגם לכאלה שעוד נעשה כשהשמיים סוף סוף ייפתחו.
נזכרים בטיולים
הנורדקאפ (Nordkapp / North Cape) הוא המקום הכי צפוני ביבשת אירופה המחובר אל מערכת כבישים. המקום שוכן מצפון לקו רוחב 71, במרחק של כ-2,100 ק"מ מהקוטב הצפוני ועל צוק בגובה 307 מטר מעל פני הים. ניתן להגיע לנורדקאפ בכל עונות השנה, אם כי בחורף הנסיעה אפשרית רק בשיירה מיוחדת. את המסע שלנו עשינו בפברואר 2019, ובסך הכל נסענו קצת יותר מ-1,500 ק"מ שהתפרשו על פני עשרה ימים.
נורדקאפנורדקאפ
נורדקאפ
(צילום: אתי ינאי-נוה)
מפהמפה
(Google Maps)
הנורדקאפ נמצא בנורווגיה. אנחנו בחרנו לצאת אליו מפינלנד, לאור התחושה הנהדרת שפינלנד עושה לנו בכל פעם שאנו נמצאים על אדמותיה או אגמיה. אנו מוצאים את עצמנו חוזרים אליה שוב ושוב ולכן היה לנו ברור שנשלב אותה גם במסע הזה.
טיסת לילה ישירה מתל אביב אל הלסינקי בירת פינלנד, קפה של בוקר כמו תמיד, ומשם טיסת פנים אל העיר הצפונית בעלת השם החמוד קיטילה (Kittilä) השוכנת בצפון הרחוק של לפלנד, הרבה הרבה יותר צפון מאזורי לפלנד המתוירים. בשדה התעופה הזעיר של קיטילה אנחנו לוקחים את הרכב שלנו ומתחילים להצפין אף יותר.
כמה מילים על כלי רכב במסעות מסוג זה: רכב הוא חלק חשוב מאוד בטיול. רכב מתאים יעזור לצלוח בקלות מעבר הרים עם שלג שעף עליך מכל כיוון אפשרי, ויגדיל את הסיכוי לעבור מכשול בדמות מפולת שלגים קלה שמפתיעה אותך על הכביש. מניסיון. כל כלי הרכב השכורים בחודשי החורף באזורים הנורדיים מצוידים בצמיגים בעלי דוקרני מתכת קטנים מובנים בתוכם, אשר מיועדים לשפר את כושר האחיזה של הרכב על קרח. אנחנו תמיד בעד רכבי 4X4 באזורים כאלה, אבל בהחלט נתקלנו גם בלא מעט רכבים "רגילים" שנוסעים כאן חופשי, כאילו זה כביש החוף בין חיפה לתל אביב. מומלץ להשקיע גם ב-WiFi נייד (MiFi) – ולו למען השקט הנפשי.
הרכב שלנו במסעהרכב שלנו במסע
הרכב שלנו במסע
(צילום: עמית צביגורן)
זמן הנסיעה מקיטילה אל התחנה הראשונה שלנו הוא שעתיים. הטמפרטורה בחוץ היא מינוס 20 מעלות, יורד שלג, ואת הדרך אנחנו חולקים עם איילי הצפון שצועדים קבוצות קבוצות לצידי הכביש ולפעמים במרכזו. את שני הלילות הראשונים שלנו נבלה במלון משפחתי קטן וחמים שממוקם בעיירה הקטנה Hetta המהווה חלק מעיירה גדולה יותר בשם Enontekiö (כן, ככה זה בפינלנד) הנמצאת בצפון מערב לפלנד, ממש בבסיסה של ה"אצבע" הנשלחת מפינלנד לעבר נורווגיה. גולת הכותרת שלנו כאן במלון היא Kotikalja, בירה ביתית שהם מכינים בעצמם ממתכון משפחתי סודי של Maija-Ämmi ("סבתא מאיה") שעובר מדור לדור. את עמית, שבעצמו חוטא לעתים בבישול בירה ביתית בחצר הבית שלנו ברמת גן, הבירה הזו שימחה במיוחד – כמעט כמו שאורות הצפון שהאירו את השמיים באותו לילה שימחו את אתי.
בירה ממתכון משפחתי סודיבירה ממתכון משפחתי סודי
בירה ממתכון משפחתי סודי
(צילום: עמית צביגורן)
כמה מילים על אורות הצפון: זו באמת תופעת הטבע הכי מדהימה שיש. התחושה כשעומדים בחושך מוחלט, בקור הארקטי, וצופים באלוהים מצייר בשמיים בצבעים בוהקים של ירוק וסגול ואדום היא בלתי ניתנת לתיאור, מחשמלת וממכרת. חווינו את אורות הצפון לא מעט פעמים במקומות שונים בעולם, והחוויה הזו מפעימה בכל פעם מחדש.
אורות הצפון ב-Hettaאורות הצפון ב-Hetta
אורות הצפון ב-Hetta
(צילום: עמית צביגורן)
את היום שלנו ב-Hetta אנחנו מנצלים לטרק קטן במעלה גבעה ביער מושלג, על חלק ממסלול בשם Postipolku ("שביל הדואר"), שבו כל העצים מצופים בקצפת לבנה שגורמת להם לכרוע תחת כובד משקלה. השביל עצמו נראה מפולס ולכן אנחנו מסיקים שאפשר הפעם לוותר על נעילת סנדלי שלג מעל נעלי ההליכה שלנו, מסקנה שהתבררה כשגוייה כשבמעלה השביל אנחנו מוצאים עצמנו מתחפרים בשלג עד גובה המותניים. חוויה בפני עצמה.
עצים ביערעצים ביער
עצים ביער
(צילום: אתי ינאי-נוה)
עמית ביערעמית ביער
עמית ביער
(צילום: אתי ינאי-נוה)
אחרי הלילה השני שלנו ב-Hetta אנחנו קמים לשמיים בהירים ולמינוס 30 מעלות, ומוכנים נפשית להיפרד מפינלנד ולהצפין עוד לעבר נורווגיה. לצערנו הטיגואן שלנו מוכן פחות לצאת לדרך ומסרב להתניע. באותו בוקר למדנו לראשונה שיש בשלט של הרכב כפתור מיוחד שמיועד לחימום המנוע, כתחליף לשקעי חשמל מיוחדים המיועדים לאותה מטרה. הפרוצדורה הזו אמורה לקחת כשעה או יותר, בהתאם לטמפרטורה.
מינוס 30 מעלותמינוס 30 מעלות
מינוס 30 מעלות
(צילום: אתי ינאי-נוה)
התחנה הבאה שלנו היא העיר הנורווגית טרומסו. אנחנו יודעים ש-Tromsø מבוטא "טרומסה", אבל מבחינתנו היא תמיד תהיה "טרומסו". העיר הממוקמת כ-350 ק"מ מצפון לחוג הקוטב היא הגדולה ביותר בצפון נורווגיה והשלישית בגודלה בעולם מצפון לחוג הקוטב. לאחר עצירה לתדלוק ומנוחה ב-Kilpisjärvi, ממש בקצה ה"אצבע" של פינלנד, המעבר לנורווגיה נראה בבירור לעין כאשר המישור הפיני המיוער והמנוקד באגמים קפואים מתחלף בהרים הדרמטיים והמחודדים. קשה שלא להתפתות לעצור כל כמה קילומטרים כדי לשאוף את כל היופי הקפוא הנגלה לעינינו, אבל כשאנחנו מתחילים לראות את הצבע הוורדרד הכל-כך-אופייני לשקיעה הארקטית על השלג בהרים, אנחנו מבינים שחייבים לתת גז על מנת שלא לבלות את הלילה בנסיעה בחושך בהרים הקפואים – מה גם שאנחנו מתים להגיע כבר אל בית הקפה החביב עלינו בטרומסו.
אתי מצלמת בדרכיםאתי מצלמת בדרכים
אתי מצלמת בדרכים
(צילום: עמית צביגורן)
הדרך אל טרומסו הדרך אל טרומסו
הדרך אל טרומסו
(צילום: אתי ינאי-נוה)
בטרומסו אנחנו לנים שלושה לילות בבית קטנטן ומקסים שנקרא Kofferten ("המזוודה"). קשה להאמין אבל הבית הזה נבנה בכלל בחלק אחר של העיר, ולמעשה הועבר לאחרונה כפי שהוא למיקום הנוכחי בליבו של אזור Skansen – האזור ההיסטורי של העיר. אומרים שזה הבית הפרטי הקטן ביותר בטרומסו. הוא צהוב מבחוץ וחמים ונעים מבפנים ויש בו כל מה שרק אפשר לבקש, כולל אפילו אח בוערת בסלון הזעיר.
בית "המזוודה"בית "המזוודה"
בית "המזוודה"
(צילום: אתי ינאי-נוה)
זהו הביקור השני שלנו בעיר טרומסו (בינתיים כבר הספקנו לבקר בה פעם שלישית). זוהי עיר נמל כיפית עם אווירה תוססת, מוקפת נוף עוצר נשימה של פיורדים ואיים בגדלים שונים. למרות מיקומה הצפוני, טרומסו נהנית מטמפרטורות גבוהות יחסית הודות לזרם הגולף הסובב אותה, כך שהטמפרטורה הממוצעת בשיא החורף נעה סביב מינוס 5 מעלות. המדרכות ברחובות הראשיים של העיר מחוממות על מנת שהשלג הנערם עליהן יימס. המצאה גאונית! יחד עם זאת, בשאר הרחובות השלג קופא ומפשיר לסירוגין, מה שגורם ליצירת שכבת קרח ולהחלקות והשתטחויות ספונטניות בסגנון חופשי.
בית הקפה הכי איכותי ומקסים שאי פעם היינו בו נמצא בטרומסו וקוראים לו Art Cafe, וחוץ מאוכל ממש טעים ואווירה נעימה, בעלת הבית זוכרת אותנו מהפעם הקודמת שהיינו בחורף הקודם, שזה בכלל כיף. בטרומסו פועלת גם מבשלת הבירה Mack Bryggeri המתיימרת להיות הצפונית ביותר בעולם, גם אם בינתיים הוקמו מבשלות צפוניות ממנה בגרינלנד ובשפיצברגן. ליד המיקום ההיסטורי של המבשלה (שבינתיים עברה לצד השני של העיר) פועל כמובן גם פאב צמוד, אין בו אוכל אבל חוץ מהאווירה המיוחדת יש בו גם 80 ברזי בירה שלא יכולנו שלא לדגום אחדים (או רבים) מהם.
הפאב של Mack הפאב של Mack
הפאב של Mack
(צילום: אתי ינאי-נוה)
בשעות האור אנחנו נוסעים ומטיילים באיים הסובבים את טרומסו. באיים הללו אין "סתם חופים", יש רק פיורדים. פיורדים ופיורדים ועוד פיורדים. כל פיורד והיופי המייחד אותו, אך נדמה לנו שבכולם שורר אותו שקט תכלכל וקפוא שעוטף אותנו לכל אורך המסלול באזור. באי הסמוך Kvaløya, בעודנו נוסעים מאחורי ולצד אייל המתנהל לאיטו על הכביש, אנו נתקלים באופן פתאומי במפולת שלגים שחוסמת את דרכנו. גם הפעם לא נראתה נפש חיה אנושית באזור ואנו מוצאים עצמנו תקועים עם הרכב בשלג על הכביש לקראת רדת החשיכה. עמית מנסה לפנות בידיו את השלג מאזור הגלגלים, כשלמזלנו מגיח רכב מקומי המאפשר צירוף ידיים נוספות למלאכה והגלגלים נחלצים מהשלג. זהו, אפשר לחזור ללילה נוסף ב"מזוודה" שלנו.
אייל מטייל על הכבישאייל מטייל על הכביש
אייל מטייל על הכביש
(צילום: אתי ינאי-נוה)
אייל מחייך אלינו אייל מחייך אלינו
אייל מחייך אלינו
(צילום: אתי ינאי-נוה)
ErsfjordbotnErsfjordbotn
Ersfjordbotn
(צילום: עמית צביגורן)
התחנה הבאה שלנו הלאה צפון-מזרחה בדרך אל היעד תהיה העיר הנורווגית Alta, השוכנת– איך לא – על פיורד. Alta התפרסמה לאחרונה ב"זכות" מפולת בוץ אדירה שגרמה לניתוק וסחף של חלק מהקרקע עם הבתים שעליה אל הים, וזה פחות או יותר הדבר הכי מעניין שיש לנו להגיד על העיר הקטנה הזו. הנסיעה מטרומסו ל-Alta מתפתלת לאורך קו החוף הצפוני הנורווגי וכוללת שתי מעבורות. למעבורות אנו עולים עם הרכב שלנו, מחנים אותו במפלס התחתון ועולים לקפטריה שבסיפון כדי לשתות שוקו חם ו/או בירה מקומית וליהנות מהנוף הימי. חששנו "לפספס" את המעבורת השנייה, היות וההגעה אליה בזמן תלויה במעבורת הראשונה, אך כשעשינו את דרכנו בנסיעה בין שתי המעבורות הבנו שהן מתוזמנות באופן מושלם, לפי הזמן המוערך הנדרש לנסוע בין המעבורת האחת אל השנייה. בימים של נסיעה ארוכה, ההפלגה במעבורת מהווה אתנחתא נחמדה מההגה.
בדרך מטרומסו אל Altaבדרך מטרומסו אל Alta
בדרך מטרומסו אל Alta
(צילום: אתי ינאי-נוה)
בדרך מטרומסו אל Altaבדרך מטרומסו אל Alta
בדרך מטרומסו אל Alta
(צילום: אתי ינאי-נוה)
שייט במעבורת שייט במעבורת
שייט במעבורת
(צילום: עמית צביגורן)
העיר Alta במבט מחלון המלוןהעיר Alta במבט מחלון המלון
העיר Alta במבט מחלון המלון
(צילום: עמית צביגורן)
למחרת היום אנו נוסעים מ-Alta עוד צפונה, הישר אל העיירה Honningsvåg הנושקת ליעד שלנו הנורדקאפ. הדרך שלנו ליום זה אמנם לא מאוד ארוכה, לא הרבה יותר מ-200 ק"מ, אבל היא לא קלה. לפחות מחצית מהדרך תהיה בשטח הררי, כולל נסיעה ברמות ומעברי הרים אשר בהם הטמפרטורות צונחות, מזג האוויר משתנה מדקה לדקה ולגמרי בלתי ניתן לחיזוי. אנו מוצאים עצמנו נוסעים בהרים במשך עשרות רבות של קילומטרים מבלי להיתקל בנפש חיה. כבר אין כאן יותר איילים וגם לא מקומיים שיוכלו לסייע בעת צרה. רק אנחנו, הלבן האינסופי שמתמזג עם העננים והערפל ורוח פרצים שמכה מכל כיוון ומעיפה את השלג מצד לצד על הכביש באופן שנראה כמו "נחשי שלג" לבנים הזוחלים סביבנו (תופעה שנתקלנו בה עד כה רק בחורפים באיסלנד). מחזה פשוט סוריאליסטי. זה השלב שבו אתי תוהה בקול רם מה בכלל היא עושה כאן ולמה היא צריכה את כל זה, קטע החוזר על עצמו (בדיוק פעם אחת) בכל גיחה ארקטית, כשעמית ממשיך לאחוז בהגה בקור רוח (תרתי משמע) ומציע לאתי להתמקד בצילום של כל מה שקורה סביבנו כדי להפיג את החששות. לפעמים זה עובד.
מבט על הדרך ומפלסת שלג באופקמבט על הדרך ומפלסת שלג באופק
מבט על הדרך ומפלסת שלג באופק
(צילום: עמית צביגורן)
אחרי זמן שנראה כמו נצח, הנוף מתחיל להשתנות ואנו מוצאים עצמנו שוב נוסעים לאורך קו החוף הבטוח, לאורכם של פיורדים עם קרח בקצותיהם ומפלים קפואים של מים שפעם זרמו מההרים. הנורדקאפ ממוקם על אי בשם Magerøya המחובר אל היבשה במנהרה תת ימית שאורכה 6.8 קילומטרים וחפורה לעומק של 212 מטר מתחת לפני הים (כן, כמו הכנרת). אנו צולחים את המנהרה ועוצרים לצלם אי קטנטן כשהשמש מאירה עליו כך שהוא נראה כעשוי מזהב. לפתע אנחנו כבר לא לגמרי לבד, זוג סינים מגיח משום-מקום ומצלם יחד איתנו את האי המוזהב ואנו מחליפים רשמים על הנוף. מאותו רגע ואילך פגשנו ללא תכנון מראש את שני הסינים בכל מקום שבו היינו באי. באותו זמן עדיין לא חלמנו שתוך פחות משנה תשתלט על העולם מגפה עלומה שמקורה בסין.
מנהרה קטנה בדרךמנהרה קטנה בדרך
מנהרה קטנה בדרך
(צילום: אתי ינאי-נוה)
אי קטן זהובאי קטן זהוב
אי קטן זהוב
(צילום: אתי ינאי-נוה)
13 הקילומטרים האחרונים בדרך אל הנורדקאפ מתפתלים על צוקים מעל תהומות, בתוך ערפל ורוחות קפואות שמעיפות שלג לכל כיוון, והנסיעה בהם בחורף מתאפשרת אך ורק בשיירה מאורגנת. בראש השיירה נוסעת מפלסת שלג, בסופה רכב חילוץ, וביניהם כל המשוגעים שמוכנים לעשות את הדרך הזו בתנאים כאלה. שיירה כזו יוצאת פעם ביום מדי בוקר, הלוך וחזור, ובנוסף שיירה המיועדת למשוגעים שהם גם חסרי אחריות היוצאת דווקא בחשכת הליל. כמובן שהחלטנו להצטרף לשיירת הלילה.
במקום המיועד ליציאה לשיירה הלילית ממתינים כבר הסינים ברכב שלהם ועוד שלושה חבר'ה שיושבים ברכב מוזר, ספק משאית קטנה וספק קרוואן, ולא מפסיקים להתפקע מצחוק. בשיחת חולין איתם הם מציגים עצמם כשווייצרים, ומספרים לנו במבטא רוסי כבד (ובאינטונציה המעידה על הרבה וודקה) שהם שוקלים להישאר לישון את הלילה במשאית שלהם בנורדקאפ. בעוד אנו מהרהרים ברעיון של השווייצרים-רוסים מגיחה מהחשיכה מפלסת שלג ומסמנת לנו להתיישר מאחוריה בטור, המחסום נפתח ואנו נוסעים. הדבר היחיד שאנו יכולים לראות הוא האורות של מפלסת השלג, מסביב הכל חושך סמיך ושחור – כנראה עדיף שזה כך. לבסוף אנחנו מבחינים מרחוק בגלובוס המפורסם המסמל את הקצה הצפוני ביותר של אירופה, מואר באור זהוב. הגענו.
רוח מעורבת בשלג וקור מקפיא מכים בנו כשאנחנו יוצאים מהרכב. אנחנו והסינים רצים אל הגלובוס ומצלמים, לא ברור היכן השווייצרים-רוסים בשלב הזה. אנחנו נמצאים בקצה היבשת, קו רוחב 71, במקום הכי קרוב אל הקוטב הצפוני המחובר אל מערכת כבישים, ולא רואים כלום מלבד הגלובוס המוזהב והאויר השחור הסמיך. כלום!
הגלובוס של הנורדקאפ בלילההגלובוס של הנורדקאפ בלילה
הגלובוס של הנורדקאפ בלילה
(צילום: אתי ינאי-נוה)
בערך שעה מאוחר יותר אנו כבר שוב מאחורי המפלסת, עושים את דרכנו במורד אותם 13 ק"מ. מאחורינו הסינים, ומאחוריהם השווייצרים-רוסים שכמובן לא הורשו להישאר ללון בחניון של הגלובוס. אחרון נוסע רכב חילוץ. בסוף הקטע, לאחר חציית המחסום, אנו ממשיכים בנסיעה זהירה בדרך המושלגת אל המלון הקטן בעיירה הסמוכה Honningsvåg שבו נבלה את הלילה ואת הלילה שאחריו.
לילה בעיירה Honningsvågלילה בעיירה Honningsvåg
לילה בעיירה Honningsvåg
(צילום: עמית צביגורן)
למחרת בבוקר אנו שוב מתייצבים במקום בו יוצאת השיירה, בצומת של העיירה Skarsvåg. גם הזוג הסיני והשווייצרים-רוסים שם כמובן, אבל הפעם יש עימנו כבר מספר מכוניות נוספות, כולל מספר ג'יפים עם לוחיות רישוי בריטיות. גם נהג המפלסת מהלילה הקודם מגיע ואנו יוצאים שוב לדרך. הפעם 13 הק"מ נראים אחרת לגמרי. כל כמה מאות מטרים מזג האוויר משתנה - מסופת שלגים, לערפל כבד, לשמש בוהקת וחוזר חלילה. בניגוד ללילה, עכשיו כבר אפשר לראות שאנו נוסעים על רכס הרים כשלצידנו תהומות מושלגים, ואין ספק שאילו היינו עושים את השיירה קודם באור יום – אתי לא הייתה מוכנה לעשות אותה בלילה.
שיירה בדרך אל Nordkapp שיירה בדרך אל Nordkapp
שיירה בדרך אל הנורדקאפ
(צילום: אתי ינאי-נוה)
לראשונה אנחנו מצליחים להביט בנוף הנשקף אלינו מקצה היבשת: ים אינסופי שחלקו מכוסה בערפל הפרוש כשמיכה מעל המים. רוח קפואה מכה בנו ומעיפה נחשי שלג לכל עבר, לפעמים מצטרף לכל זה גם שלג מהשמים. היעד הושג.
על הצוק של נורדקאפעל הצוק של נורדקאפ
על הצוק של נורדקאפ
(צילום: עמית צביגורן)
על הצוק של נורדקאפעל הצוק של נורדקאפ
על הצוק של נורדקאפ
(צילום: עמית צביגורן)
מצפן על הצוק של נורדקאפמצפן על הצוק של נורדקאפ
מצפן על הצוק של נורדקאפ
(צילום: עמית צביגורן)
אתי ועמית בנורדקאפאתי ועמית בנורדקאפ
אתי ועמית בנורדקאפ
למחרת בבוקר מתחילים להדרים לקראת התחנה האחרונה שלנו במסע. את הלילה האחרון נבלה באזור Inari בצפון לפלנד בפינלנד אהובתנו. מצפה לנו יום ארוך של נסיעה דרומה, אשר מתחיל בעיכוב בלתי מתוכנן כי מסתבר שהמנהרה התת ימית פשוט סגורה למעבר. הסיבה לא ידועה. כעבור שעה של המתנה שער המנהרה נפתח ואנו נוסעים. לאחר שעות של נסיעה, הירידה מהגבעות של Karasjok מסמלת את המעבר מהנוף הדרמטי הנורווגי אל הרכות הפינית המתקבלת באהבה ובהקלה, ולעת ערב אנו מגיעים אל מלון קטן ופשוט בשם Kultahovi שבו פועלת מסעדה מצוינת באופן מפתיע למדי.
בדרך מ- Honningsvåg דרומה בדרך מ- Honningsvåg דרומה
בדרך מ- Honningsvåg דרומה
(צילום: אתי ינאי-נוה)
ארוחת הערב מסתיימת, אנחנו עייפים, והשמיים נראים סגורים בעננים שעושה רושם שלא יאפשרו לנו לראות את הזוהר הצפוני הלילה. למחרת בבוקר יש לנו טיסה להלסינקי ועמית מפנטז על שינה טובה. אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד, תחזית העננים מצביעה על כך שהשמיים אמורים להתבהר, ואתי פשוט לא מסוגלת לוותר על הסיכוי לראות את הזוהר בפעם האחרונה במסע הזה. אנחנו מצטיידים בתרמוס עם תה צמחים חם, חטיפים ונשנושים לעת צרה, ויוצאים אל תוך הלילה לחפש לנו מקום לצפות בזוהר הצפוני אם וכאשר יגיע. מנסים שביל פה ושביל שם, עד שנסיעה לאורך שביל צר ביער סמוך מובילה אותנו אל קרחת יער אשר בה אנו מחליטים להתמקם ולהמתין.
כמו קסם העננים מתפזרים להם לאיטם, הכוכבים מתחילים להציץ והשמיים מתמלאים בצבעים של ירוק וסגול. אנחנו עומדים בקרחת היער במינוס 20 מעלות, מקווים שהדובים זוכרים שהם בתרדמת חורף ואין להם כוונות נסתרות לצאת לטיול קולינרי לילי, מעלינו שמיים אינסופיים של וילונות זוהרים, וזה פשוט לא נגמר. אורות באים והולכים, נחלשים, מתחזקים, עוד ועוד במשך שעות ארוכות. באיזשהו שלב הקור העז מכריע את החצובה של אתי שמפסיקה לתפקד, וגם כל הסוללות הרזרביות למצלמה הולכות ואוזלות וכל מה שנשאר זה רק להביט בשמים ולהתפלל – שלא ייגמר לעולם. מזל שהיינו מצוידים בשתי מצלמות עם שתי חצובות.
אורות הצפון ב-Inariאורות הצפון ב-Inari
אורות הצפון ב-Inari
(צילום: עמית צביגורן)
לפנות בוקר העיניים כבר כמעט נעצמות, אנחנו נוסעים בשביל היער הצר חזרה אל המלון הקטן, מתקלחים, מתארגנים ויוצאים שוב אל הדרך, יש לנו טיסה לתפוס.
מסעות כאלה אנחנו בדרך כלל משתדלים לסיים ביום או יומיים בעיר גדולה. לא רק בגלל שלעמית חסר קצת נוף עירוני וזה הפיצוי שלו על כך ש"נגרר" עם אתי לעוד מסע בקצה העולם, אלא גם בגלל שלמדנו שזה מקל, ולו במעט, על ההתאקלמות חזרה. ואם כבר עיר, אז אחת אהובה עלינו במיוחד היא הלסינקי, שבה נבלה גם הפעם את היומיים האחרונים של הטיול שלנו לפני שנחזור לשגרת היומיום ונחלום על הפעם הבאה.
רוצים לפרסם סיפורים, חוויות, תמונות וסרטונים מטיולים מיוחדים שעשיתם? כתבו לנו הודעה בעמוד הפייסבוק של ערוץ החופש - ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם אצלנו.