"אז מאיפה אתה?", שאל אותי נהג המונית שהציץ בי מבעד למראת הרכב, שממנה היטלטלה שרשרת חרוזי תפילה. מי מאיתנו לא מכיר את השאלה הזאת. שאלה שאולי הייתה נענית ללא מחשבה מיותרת על ידי השוויצרי או האוסטרי, אך אצלנו הישראלים השאלה הזאת מעוררת לעיתים התלבטות, שלא לומר חרדה. בייחוד כשאנו מטיילים לבד, בעיר זרה. לוח השנה הראה אוקטובר, והחורף המרכז-אסייתי המתקרב כבר נתן את אותותיו. האוויר היה קר מאוד, וחלונות המונית שבה נסעתי כוסו אדים. מבעד לחריר בענן האדים ראיתי את סמטאותיה של בוכרה, אחת הערים העתיקות באוזבקיסטן, מתעוררות לחיים.
לכל הכתבות במדור "נזכרים בטיולים" - הקליקו
זקן דוחף עגלה ובה ערימה של לחמינאן, הלחם המרכז-אסייתי שאת ריחו, הממלא את הסמטאות בכל בוקר, כבר למדתי לזהות. אישה פורסת שטיח צבעוני בכניסה לחצר בית, וחבורת ילדים, שעל גבם תיקים מרובעים בגוון חום, רצה אל בית הספר. במרחק ראיתי את קו הרקיע של העיר העתיקה. אסופה של חומות בוץ, מסגדים מפוארים ומינרטים (צריח מסגד) מעוטרים בלבני טורקיז. השמש שהחלה לעלות צבעה את הנוף בגוון כתום חם.
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
ערב יורד על מדרסת מיר אל ערב בבוכרה.
(צילום: עודד וגנשטיין)
זה כמה שבועות שאני מטייל במרכז אסיה. לבדי. התחלתי את המסע בקירגיזסטן שנודעה בנופיה הפראיים, חציתי את הגבול לטג'יקיסטן, עד למפגש הגבול עם אפגניסטן, שם טיילתי בין כפרים הרריים ונחלים שוצפים, ומשם נכנסתי לאוזבקיסטן, שזכתה לאכלס בשטחה כמה מהפנינים היפות ביותר על דרך המשי. אין הרבה צמדי מילים שמעוררים את הרצון לצאת למסע כמו "דרך המשי". מיד עולות בדמיון תמונות של שיירות גמלים, חאנים (אורחני דרכים), בתי תה, שווקים וסיפורים שמספרים מסביב למדורה, תחת שמי מדבר עמוסי כוכבים.
המושג "דרך המשי" שגוי בחלקו, מאחר שצורתו הנכונה היא צורת הרבים. דרכי המשי היו למעשה סדרה של דרכים עתיקות אשר קישרו בין המזרח (העיר הסינית שי-אן של היום) למערב (העיר הטורקית איסטנבול של היום, ומשם לכל אירופה). בדרכים העתיקות עברו לא רק סחורות כגון תבלינים, פירות, בשמים ומשי (שגם נתן לדרכים את שמן במאה ה-19), אלא גם רעיונות ודרכי חשיבה. כך, בתחנות המרכזיות שבהן עצרו הסוחרים בדרכם הארוכה, התפתחו באופן טבעי מרכזים של מסחר, פילוסופיה ותרבות. אז אומנם את שיירות הגמלים מחליפות כיום שיירות של משאיות סיניות, אך השווקים העצומים, האדריכלות עוצרת הנשימה והאומנות הייחודית נותרו כמעט כפי שהיו.
כמו מרבית שכנותיה, גם אוזבקיסטן קיבלה את עצמאותה לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991. כיום חי במדינה רוב מוסלמי, אך התרבות המקומית היא ערבוביה מרתקת של השפעות כתוצאה מהפלישות הרבות לטריטוריה החשובה הזאת שנערכו לאורך ההיסטוריה. עם הפולשים נמנו בין היתר הפרסים, הערבים, המונגולים וכמובן הרוסים.
"נו, אז מאיפה אתה?", הקשה שוב נהג המונית. הפעם אני לא יכול להעמיד פנים שלא שמעתי. "מישראל" עניתי. "שלום! למה לא אמרת קודם?", ענה בעברית. הסתכלתי עליו, מעט הלום. קוראים לו דויד. הוא יהודי והוא נולד כאן בבוכרה. הוא סיפר לי על משפחתו ועל הקהילה היהודית הקטנה שעוד נותרה בעיר (אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם), לאחר שמרביתה עלתה לישראל. 24 שעות לאחר אותה נסיעה מצאתי עצמי ישוב בסלון ביתו של דויד יחד עם משפחתו, כשעל השולחן מבחר משגע של מנות צבעוניות שהכינה אימו. סלט סלק חמוץ ושמיר, קווק סאמוסה (בצק מטוגן ובו דלעת ובצל מטוגן) וכמובן, צלחת ענקית ובה אורז פלוב ריחני עם ירקות וצימוקים, ולקינוח ענבים, רימונים ומלונים בטעם גן עדן.
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
אורז חגיגי ושולחן עמוס כל טוב, בביתו של דויד. בוכרה
(צילום: עודד וגנשטיין)
מאז אותו מפגש עם דויד חזרתי שוב ושוב לאוזבקיסטן ולמדינות נוספות בדרך המשי, הפעם יחד עם קבוצות קטנות של צלמות וצלמים שהדרכתי במסגרת טיולי צילום. בכתבה שלפניכם בחרתי להתמקד בשלוש ערים: חיווה (Khiva), בוכרה (Bukhara) וסמרקנד (Samarkand). קוצר היריעה לא אפשר לי להתייחס לבירת המדינה טשקנט (Tashkent), אשר גם היא ייחודית בזכות עצמה, על שוקי החקלאים שבה, תחנות הרכבת התחתית המרשימות ביופיין האדריכלי (תוכננו כמקלטים אטומיים) והפארקים רחבי הידיים.
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
שוק החקלאים. טשקנט
(צילום: עודד וגנשטיין)

חיווה – בקצה העולם פנה ימינה

את מסע הצילום שלנו אנו מתחילים בעיר חיווה, ונראה שאין שער מתאים ממנה לפתיחת המסע. המושג "סוף העולם" הוא אומנם מעט קלישאתי, אך הוא בהחלט מתאים לעיר המדברית הקטנה והמרוחקת (על הגבול עם טורקמניסטן השכנה) הזו. העיר, המיושבת מאז המאה השישית לספירה, הפכה למוקד מרכזי של מסחר בסביבות המאה ה-17, אז התפתח בה גם שוק עבדים גדול (על כמה מקירות העיר ניתן לראות בבירור את הטבעות שאליהן קשרו את שלשלאות העבדים). את הביקור אנו מתחילים בתצפית על העיר העתיקה - האיטצ'אן קאלה (Itchan Kala, אשר הוכרזה ב-1990 כאתר לשימור של אונסק"ו), אשר חומותיה ובתי הבוץ שלה, יחד עם המינרטים המעוטרים צבע טורקיז, מזכירים למטיילים סצנה מעלילות "אלף לילה ולילה".
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
חיווה
(צילום: עודד וגנשטיין)
העיר העתיקה אינה גדולה, וניתן להקיף את חומותיה בשעה של הליכה, אך הסמטאות הצרות והמפותלות מספקות למבקרים הזדמנות נפלאה ללכת לאיבוד תוך כדי שיטוט בין חצרות הבתים, המסגדים העתיקים והמגדלים. לאחר התצפית, שמאפשרת מבט פנורמי על העיר כולה ועל שטחי המדבר שסביבה, אנו צוללים אל הסמטאות ומתחלקים לקבוצות צילום קטנות. לאור גודלה והשקט היחסי שבה, חיווה היא נקודת פתיחה טובה, המאפשרת את השקט ואת הריכוז הדרושים כדי להיכנס להלך הרוח של מסע שכזה. אט-אט העין מתרגלת לפרטים הקטנים, אל משחקי האור והצל שמזמן הביקור במסגד ג'ומה (Djuma) האפלולי או אל ידו הממהרת של אומן, המגלפת את דרכה בעיטור דלת מעץ באחת מסדנאות האומנים הרבות המצויות בעיר. לעת שקיעה אנו יוצאים את סמטאות העיר העתיקה, אל מחוץ לחומות. זוהי הנקודה הטובה ביותר להיות בה בשעה שהשמש עוברת את קו האופק, וצובעת את המדבר ואת חומות הבוץ בכתום עמוק.
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
אחת המתנות הנפלאות שאפשר להעניק למצולמים שנתנו לכם מזמנם היא את תמונתם. ניתן להדפיס את התמונה במקום או לקחת את הכתובת ולשלוח עם החזרה הביתה
(צילום: עודד וגנשטיין)

בוכרה – מסע בזמן

למרות תחרות קשה עם סמרקנד שעוד מעט נגיע אליה, בוכרה היא העיר האהובה עליי בדרך המשי. בייחוד לאור העובדה שהעיר שוקקת חיים ומזמנת למבקרים, ובייחוד לחובבות ולחובבי הצילום שבהם, הזדמנות לחזור במנהרת הזמן אל התקופה שבה שיירות הסוחרים העתיקות עוד עברו בעיר. זוהי עיר שוקקת, שבניגוד לחיווה השקטה תמיד רוחשת בה פעילות המזמנת מפגשים ספונטניים. שיטוט בסמטאות העיר כמעט תמיד מסתיים בהכנסת אורחים בבתי המקומיים. זוהי הזדמנות מצוינת למפגש, לשיחה, להיכרות עם חיי היומיום וגם לצילומי פורטרט. כפי שתואר במפגש עם דויד, תושבי העיר מכניסי אורחים בצורה בלתי רגילה וישמחו להזמין אתכם לביתם.
אירוח שכזה בדרך כלל יכלול הגשה של תה ודברי מתיקה. התייחסו למקומיים בכבוד ואל תצלמו ללא בקשה מראש. את הביקור בעיר אנו מתחילים בשוק השטיחים והזהב. יש בבוכרה שווקים גדולים של פירות, ירקות ותבלינים (הפירות של אוזבקיסטן הם מהטובים שתטעמו בחייכם), אך השווקים הבאמת מעניינים של בוכרה הם אלה של האומנויות השונות: שטיחי משי בעבודת יד, צלחות חימר מעוטרות ממחוז פארגנה, תכשיטי זהב וכסף, כובעים, סכינים וכלי נגינה הם רק חלק מהמגוון המדהים שיש להם להציע. לאחר מכן אנו ממשיכים אל הלאבי האוז (Lab-i Hauz), בריכת מים גדולה שנבנתה בין 1568 ל-1622 וסביבה יושבים דרך קבע זקני העיר, כפי שעשו מאות בשנים - יושבים ומרכלים.
סמוך לבריכה ישנם בתי תה ופארק רחב ידיים, שמאפשר קצת מנוחה והתרעננות. לאחר מכן אנו ממשיכים אל הכיכר המרכזית של בוכרה (אשר גם היא אתר לשימור של אונסק"ו), שבה מצויים כמה מהמבנים היפים ביותר בעיר - כמו למשל מסגד קליאן (Kalyan), אשר סמוך אליו תמצאו מינרט יפהפה, מעוטר טורקיז, באותו השם. גובהו של המינרט, שנבנה בשנת 1127, הוא 45.6 מטרים, והוא ידוע בכך שהכובש המונגולי ג'ינגיס חאן, שכבש את בוכרה כמאה שנים לאחר בנייתו והיה ידוע באהבתו להרס ולביזה, הורה לאנשיו להשאיר את המגדל היפה על כנו. אנו מעבירים כמה שעות בשיטוט בין הסמטאות שמסביב לכיכר, ופוגשים ילדים משחקים במשחקים שכבר שכחנו, ריחות בישולים עולים מן החלונות וגברים יושבים בבתי תה, תחת עצי התות הגדולים והידועים של העיר. הקבוצה ואני נכנסים לבית ספר יהודי ומתרגשים לראות במרכזה של בוכרה העתיקה דגלי ישראל, ופוסטרים ובהם מילות "התקווה". התלמידים הנרגשים שמחים לתרגל עלינו את לימודי העברית, ולספר על הגעגועים למשפחה שכבר עלתה לישראל.
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
מימין: מדרסת מיר אל ערב בשעת ערב. בוכרה. משמאל: פורטרט של עולה לרגל בקבר אימם בוכרי. אזור סמרקנד
(צילום: עודד וגנשטיין)
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
צילום פורטרט של אישה בבוכרה
(צילום: עודד וגנשטיין)
לעת ערב אנו שבים אל הכיכר, שתמיד מתמלאת בשעה זו בחבורות נערים המשחקים כדורגל, במבוגרים היושבים ומקשקשים ובזוגות חתן-כלה, המגיעים מכל האזור כדי להצטלם על רקע המבנים היפים. לאחר שקיעה אנו ממשיכים לארוחת ערב באחת מהמסעדות הרבות שבעיר. האוכל, כמו שבוודאי הבנתם, הוא חלק מרכזי מהמסע באוזבקיסטן, ובבוכרה מסעדות רבות מציעות ארוחה על מרפסת המשקיפה אל העיר, המוארת בתאורה יפה בשעות הערב, כך שניתנת גם הזדמנות לצילומי לילה.
סמרקנד – יופי עוצר נשימה
אפשר לקרוא, לשמוע מחברים, לראות אין-ספור תמונות בגוגל תמונות, אבל שום דבר לא באמת יכול להכין אותך לרגע שבו אתה עומד על המרפסת המשקיפה אל כיכר הרגיסטן (Registan) - ליבה של העיר העתיקה של סמרקנד, ובה שלוש המדרסות (בתי ספר ללימודי דת) הגדולות והמפוארות של העיר. גם מי שאינו מתרגש במיוחד ממבנים ומאדריכלות לא יכול שלא לעמוד נדהם אל מול מלאכת המחשבת הכמעט בלתי נתפסת ביופייה שמצויה במבנים הללו. קל לשכוח את הזמן שמסתובבים בין המבנים האדירים והחצרות המטופחות שסביבם. המצלמה והעין לא שבעו מהפרטים הקטנים ומהמפגש עם המקומיים המגיעים לכאן מהמדינה כולה, אך עלינו להמשיך אל היעד הבא.
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
כיפות מעוטרות ברגיסטן
(צילום: עודד וגנשטיין)
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
תקרה מעוטרת
(צילום: עודד וגנשטיין)
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
באוזבקיסטן, ערבוביה מרתקת של השפעות תרבותיות. השפעות פרסיות, סיניות, ערביות ורוסיות. אלו באות לידי ביטוי כמעט בכל. מהמוזיקה, לאוכל ועד לפניה
(צילום: עודד וגנשטיין)
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
השוק המקומי סיאוב. סמרקנד
(צילום: עודד וגנשטיין)
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
לחם נאן
(צילום: עודד וגנשטיין)
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
נשות הרומה עוברות בין הדוכנים עם מחבת ובה עשבי מרפא לוחשים ומעשנים. מי שמשלם, מקבל ברכה ומי שלא, יזכה לקללת מזל רע. השוק המקומי סיאוב
(צילום: עודד וגנשטיין)
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
ילדה בצ'איחאנה (בית תה)
(צילום: עודד וגנשטיין)
עבורי כצלם תרבויות, אין מקום מתאים מהשוק כדי להכיר את התרבות המקומית. האנשים, הטעמים, הריחות, כולם כאן, ואין ספק שהשוק המקומי סיאוב (Siyob) הוא אחד השווקים היפים והמעניינים שביקרתי בהם בכל העולם. השוק, המתפרס על שתי קומות בחלל גדל ממדים, כולל כמה מתחמים: תבלינים, ירקות ופירות, טקסטיל (כגון שטיחים וכובעים) וכמובן מאפים (כמו הנאן המפורסם). מסביב לשוק יש מסעדות פועלים ודוכנים מאולתרים של בני הרומה (הצוענים), המציעים למקומיים (בעיקר לסוחרי השוק) ברכות וכישופים, מבריאות ועד להצלחה בעסקים. נשות הרומה עוברות בין הדוכנים עם מחבת ובה עשבי מרפא לוחשים ומעשנים. מי שמשלם מקבל ברכה, ומי שלא, או שמתמקח יותר מדי, יזכה לקללת מזל רע.
גם כאן אנו מתחלקים לקבוצות צילום קטנות וצוללים אל מבוכי השוק הענק. המוכרות והמוכרים חביבים מאוד, וכמעט תמיד מציעים (שלא לומר מכריחים) לטעום מסחורתם, שהיא "טובה יותר מזו של שכנם".
בשעת הבוקר המאוחרת אנחנו ממשיכים למתחם שאחאיזינדה (Shah-i-Zinda), המכונה גם "המלך המת-החי". מדובר בנקרופוליס (עיר מתים) מרשימה בגדולה, אשר בה מתחמי קבר ועלייה לרגל. האדריכלות הצבעונית של המתחם עוצרת נשימה, והמקום מספק הזדמנות נפלאה לשוחח עם עולי הרגל הרבים המגיעים לכאן מכל המדינה, להכיר אותם וגם לצלם אותם. כמובן, לא לשכוח: אם מצלמים, אז עם כבוד וחיוך.
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
מה שבאמת עושה את המסע באזור הזה כל כך בלתי נשכח, הם האנשים המדהימים, שתמיד יפתחו עבורכם את ביתם וליבם. פורטרט של עולה לרגל במתחם שאח אי זינד
(צילום: עודד וגנשטיין)
השעה היא שעת אחר הצהריים, והמטיילים ואני מוזמנים לחתונה מקומית. אלו מסוג הרגעים המרגשים ביותר במסע שכזה. הרגעים הבלתי אמצעיים, שבהם מזדמן לנו לחוות חוויה שאני יודע שתישאר איתנו לכל החיים. זה גם זמן שבו המטיילים מוכרחים לעזוב מעט את עמדת "המתעדים", להניח למצלמה ופשוט ליהנות מהרגע. לאחר המסיבה והארוחה המפוארת אנו נפרדים ממארחנו בחיבוקים של ממש. הטיול עומד להיגמר, ותחושה מרירה-מתוקה מתפשטת לי בלב.
נזכרים בטיוליםנזכרים בטיולים
ריקודים בחתונה מקומית
(צילום: עודד וגנשטיין)
המסע באוזבקיסטן לא דומה לשום מדינה אחרת שתחוו, אך למדתי שעם כל הכבוד לנופי המדבר, לבתי התה ולאוכל, שהוא באמת משגע, מה שבאמת עושה את המסע באזור הזה כל כך בלתי נשכח הם האנשים המדהימים, שתמיד יפתחו עבורכם את ביתם ואת ליבם.
עודד וגנשטיין הוא צלם תרבויות, מרצה ומדריך בכיר בחברת פוטוטבע מסעות בעולם. למידע נוסף על המסע באוזבקיסטן ומסעות נוספים - הקליקו.
רוצים לפרסם סיפורים, חוויות, תמונות וסרטונים מטיולים מיוחדים שעשיתם? כתבו לנו הודעה בעמוד הפייסבוק של ערוץ החופש - ואולי גם הסיפור שלכם יתפרסם אצלנו.