אתונה היא עיר אפורה ממבט ראשון, אבל המפגש עם האקרופוליס שלה הוא רב-עוצמה. מרימים את הראש מאזור פלאקה ועל המצוק ממעל, כמו כתר בוהק בלובנו, מתנוסס הפרתנון, מקדשה של האלה הבתולה אתינה, ולידו הארכיתיאון, הפרופיליאה ומקדש ניקה אפטרוס. זוהי אחת היצירות האדריכליות המפורסמות של העולם. הפסל האומן פידיאס, בן המאה החמישית לפני הספירה, בנה את הקומפלקס האדיר הזה תחת שלטונו של פריקלס, ששיקם את העיר והוביל אותה לשיאה. השניים הביאו לעולם את מה שנחשב לנכס צאן ברזל של התרבות האנושית. אתונה בימי גדולתה.
אתונה של ימינו היא עיר ים-תיכונית מאובקת, בעלת אופי לבנטיני משהו, שעברה בשנים האחרונות מתיחת פנים ויש בה לא מעט רחובות "שיקיים" עם מסעדות, פאבים, בארים ובתי קפה. רובם מאוכלסים על ידי מקומיים. קירות רבים מכוסים בגרפיטי, דבר המעניק לה חזות צעירה וצבעונית. בית המלון שלי, בנאלי ככל שיהיה, נמצא סמוך לסטואה של אטאלוס - מבנה הלניסטי מרהיב שבנה אטאלוס מלך פרגמון במאה השנייה לפני הספירה. בכל מבט חשים את משק כנפי ההיסטוריה.
הטיול הפעם נועד להיות טיול אחר, כמעט ללא היסטוריה קלאסית, חשובה ומרתקת ככל שתהיה. הפעם אנו מתמקדים בהרים. בשבוע האחרון של חודש אוקטובר, רגע לפני הסגר שהוטל כמה ימים לאחר מכן בחבל אפירוס, יצאנו צפונה מזרחה, למרגלות רכס הפרנסוס (Parnassus), בואכה תרמופילאי. אי אפשר שלא להיזכר בקרב תרמופילאי שנערך במצר היבשתי הזה בשנת 480 לפני הספירה, בין צבא של שבעת אלפים לוחמים מן הברית ההלנית, בראשות לאונידס מלך ספרטה, לבין צבא האימפריה הפרסית שמנה בין 250 אלף ל-360 אלף.
במשך שבעה ימים הצליחו היוונים להדוף את התקפות הפרסים, עד שיווני בן המקום גילה לפרסים דרך הררית שדרכה יכלו לאגף את הצבא היווני, ולבסוף גם להביסו. לאונידס ו-300 לוחמים ספרטנים נשארו ללחום בפרסים עד המוות. כאשר הוזהר שחיצי הפרסים יכסו את השמש, השיב בקור רוח: "אם כך, נילחם בצל". קרב הגבורה הזה של מעטים מול רבים הפך למופת של אומץ לב, שמלווה מאז את תרבות המערב. על האנדרטה שבמקום נחרתו המילים: "הו עובר אורח, הודע נא ללקדימונים כי כאן אנו שוכבים, נאמנים לחוקיהם". הם אינם עימנו עוד, אך ההרים הללו מהווים זכר לגבריותם.
דלפי הוא אתר פאן-הלני חשוב מאין כמותו. זה היה מבחינת היוונים הקדמונים מרכז העולם, טבור העולם. אתר מקדשים שסמלו טבור. יש לו מיקום מרהיב, ומבני אוצר רבי- עוצמה שהציבו ערי מדינה שונות. המקום ידוע בייחוד משום ששם שכן האורקל – מגיד העתידות – במקדשו של אפולו אל האמת. האל דיבר מגרונה של הפית'יה, שבדרך כלל העבירה את המסר בצורה המשתמעת לשתי פנים. לכאן הגיעו המיישבים, שיצאו לחפש לעצמם נחלה במרחק. מהרבה בחינות, המקדש היה מנהלת מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היוונית.
נסענו על ההרים למטה, משמאל הבהב כחול בוהק, התפתיתי לרדת לשם ותוך כמה רגעים נחתנו על הכחול המרהיב של מפרץ גלקסידי (Glaxidi), שהוא חלק מהמצר הקורינתי. לא הרחק מכאן נמצא נפקטוס (Nafpaktos), שנקרא בעבר Lepanto. מולו התחולל קרב לפנטו שבו הכניעה הברית הקדושה, שהונהגה בידי ז'ואן מאוסטריה, את הצי העות'מני ב-1572 - והאחרון איבד את שליטתו בים התיכון.
אגם מורנוס (Mornos) הוא מאגר מים מלאכותי האוגם את מימיו של נהר קצר בשם זה. האגם, שסכירתו הושלמה בשנת 1979, שולח זרועות ארוכות מפותלות לתוך ההרים, ולכן זכה לכינוי "אגם התמנון". לשונות ים בוהקות בצבע כחול עמוק, שקרני השמש משחקות בו ויוצרות ממנו עשרות גוונים של כחול. מעליו כפרים התלויים על מדרונות, מצוקים תלולים, פריחה של רקפות סתווניות ומה לא.
אט-אט השמיים מצהיבים, האופק מקבל גוני כתום עז, קרני שמש צובעות בגוונים תואמים גם את שולי האגם. על ההרים הגולשים אל האגם פרחו חלמוניות יפות שזהרו בצבע צהוב, ומכאן שמם. קשה לעמוד בפני הקסם. הלינה בכפר לידוריקי, במלון פשוט יחסית. כשהגענו לא היו אורחים כלל, והמלון נראה נטוש עד שאחד הזקנים הבחין באסנת משוטטת אבודה ברחוב, והזעיק למענה את בעל המלון. להפתעתנו קיבלנו שירות VIP, והעיקר - מיקום עוצר נשימה ממש, המביט ממעוף הציפור אל האגם המאפיר בהדרגה.
הבקרים קרים, האוויר צונן, הסתיו מורגש במלוא עוצמתו. בשעה 7:00 עדיין חשוך. נסענו דרך כפרים רבי קסם כמו לפקדיטי (Lefkaditi) וסאקיה (Sakia) שמצפון לאגם, כשמימיננו, ממזרח, המאסיב האדיר של פלאקה אגיוס (Plaka Gionas). לצד הדרך מצוק גירני אימתני. במקום אחר קפלה קטנה, לצד הדרך איקונין של הבתולה והילד.
משם ניסינו להגיע לחבל אבריטניה, לאחר סיבוב בכפרים המכושפים של הרי Oiti, שהם שלוחה של הרי הפינדוס. מוזר ככל שהדבר יישמע, יוון היא המדינה השנייה בהרריותה באירופה ביחס לשטחה אחרי שווייץ, ומתהדרת ב-36 פסגות שגובהן מעל 2,000 מטר. הר ורדוסיה (Vardousia) מתנשא לגובה של 2,495 מטר מעל פני הים. למרגלות הרכס פזורים כפרים מאורכים הבנויים לאורך השלוחות. בכל כפר כיכר רחבת ידיים הנקראת "פלטיאה". דולב גדול גזע בולט בגאון במרכז הכיכר. המילה פלטיאה, הוראתה ביוונית "רחבה", וזהו גם מקור שמו של הדולב – פלטינו – שגזעו רחב במיוחד.
הכפרים מתאפיינים בניקיון ספרטני. בכל כפר יש רהט ובו מים זורמים באין מפריע, וספסלים מחוץ לכפר המאפשרים לזקנים לשבת עליהם אחר הצהריים, כך שהשמש תחמם להם את הגב. נחל מורנוס מנקז חלק מהרי ורדוסיה. הנחל נובע ליד הכפר Mavrolithari, שהוא לטעמי היפה שבכפרים באזור. זהו כפר שקשה להכיל את החן שבו הוא מעוצב. בכל כפר טברנות פשוטות, מרפסות עטורות פרחים, בתים טובלים בירק. עצים בתחילת השלכת. עוד כפר ועוד כפר. ירדנו אל העמק, שבינו לבין הרכס מפריד קו העתק ולאורכו פזורים מעיינות חמים. לא לחינם נקרא המעבר האסטרטגי שבו התרחש הקרב המפורסם "תרמו פילאי", שהוראתו "השער החם".
טבילה במעיינות החמים והופ, אנחנו בחבל אבריטניה (Evritania). כפרים יפהפיים חבויים בחמוקי ההרים, שפע של עצי ערמון, אולמוס, טיליה ובעיקר דולב המצהיבים בהדרגה, יערות ירוקי-עד של עצי אשוח ממעל. קסם יווני. פנייה ימינה, לא ברור לאן. נוסעים בעקבות... חרטום המכונית ומגיעים לכפר מוארך בשם Megali Kapsi, שנראה כקוביות שהושלכו במשחק ילדים. לאורך הכפר משוכה טיילת מוארכת, וממנה נשקף מראה יפה על בתי הכפר המוצלים ועל הרכס שעדיין מואר, כשהירוק הרענן שלו עומד להפוך לצהוב. לצד הכביש פורחות עשרות רקפות בצבע ורוד עז. הימים קצרים בסתיו. אנו עוזבים בצער את המקום ואצים לכפר הגיוס ניקולאס, לפנסיון הנהדר של לינה, לשם הגעתי לפני למעלה מעשור כמדריך טיולים עם קבוצתי. מיקום יפהפה בצל עצי אגוז המלך, חדרים נהדרים, מסעדה רומנטית, האש בוערת באח והעיקר, אווירה אלפינית-ים-תיכונית.
חבל אבריטניה (Evritania) שוכן בחלקו הדרומי של רכס הפינדוס. הגיאולוגיה השתוללה כאן, ועד עתה ניכרות התלאות שעבר האזור, בעיקר בסלעי מחדר הבולטים בצבעם הכהה, בשכבות סלע מקומטות כצנפות או זקורות בניצב לקרקע. הנוף השולט הוא מצוקים תלולים, נהרות גועשים היוצרים קניונים מפותלים ונקיקים נסתרים שבתוכם שופעים מעיינות. האזור דרמטי, מרהיב ומפתיע את כל מי שציפה לראות ביוון נוף ים-תיכוני.
בנוסף להרים, האזור עשיר בצמחייה. לגדות הנחלים נמצא ערבות נחלים, הרדופים ובעיקר עצי דולב מזרחי, שבתקופה זו של השנה צבעם הופך לצהוב. לא מדובר בשורה דלילה כמו זו שמעוררת את התפעלותנו בנחל שרך, אלא על שטחי ענק הנראים מלמעלה כמשטח רחב ידיים. גבוה מהם ניתן לראות עצים רחבי עלים כמו שדר, טליה, אולמוס ואגס סורי. גם מקומם של העוזרדים אינו נפקד. מעבר לגובה של 800 מ' מעל פני הים, מפנים רכי העלים את מקומם לארזים, לברושים, לערערים ובעיקר לאשוחים. הם מכסים את הגבהים בשמיכה כהה, הולכים ונומכים ככול שעולים בגובה, עד שהם נעלמים בגובה של 1,700 מ'. זהו הטימבר ליין (Timber Line), היינו קו העצים. זוהי הטונדרה האלפינית, שנראית מרחוק כנוף קירח ומקרוב מנוקדת בצמחים זעירים.
תושבי האזור הובילו את ההתנגדות לעות'מנים, מאבק שלובה על ידי הכנסייה. חלק מן הפקידים לא היו טורקים, אלא בני הבלקן שעשרים שנה קודם לכן נגזלו ממשפחותיהם בשיטת ה"דוושירמה", הזכורה עד היום כטראומה בארצות הבלקן. כאן פעלו ה"קלפטים" - מילולית קלפ הוא שודד דרכים, גנב (מכאן "קלפטומניה"), אבל בהשאלה הפך הכינוי מושג ללוחם חירות.
בזמן מלחמת העולם השנייה פעלו כאן הפרטיזנים, שהסתתרו ביערות ובמערות. הגרמנים התמודדו עם הלוחמים על ידי הרג שיטתי של שכבת גיל גברית באזור. יוון גאה בפרק זה של ההיסטוריה שלה, החל ב"אוחי" (לא) המפורסם שהשיב ראש הממשלה יואניס מטאקסס (Ioannis Metaxas) למוסוליני וכלה במאבק המזוין בגרמנים עצמם. בכפר קוריסחאדס (Korishades) נמצא מוזיאון ההתנגדות היוונית. לא חלף זמן רב מאז הניצחון ופרצה כאן מלחמת האזרחים, בין "שחורי הכומתות" ל"אדומי הכומתות". מאבק מר שתואר היטב בספרו של ניקוס קזנצאקיס, "פאפא ינארוס". חלק ניכר של תושבי האזור לחמו בצד הקומוניסטי. לתחושתם, יוון לא הכירה להם את חסד הקרבתם ובגדה בהם.
עם הזמן רבים עזבו אל הערים, לרכוש השכלה ומקצוע מכניס. הכפרים התרוקנו. ואולם, בסוף שנות ה-90 ובתחילת האלפיים החלו התושבים שבגרו בינתיים לשוב לנחלת אבותיהם, אל הכפרים. החזרה מתאפיינת בעיקרה בשיקום בתי הילדות והפיכתם לצימרים משפחתיים. אני זוכר את טיוליי בג'יפים בשנות ה-90. היינו חוצים כפר ובו שלוש אלמנות ושני זקנים, ואילו כיום פורחת באותם כפרים התיירות.
ארוחת בקר לצד האח המבוערת. בשעה 09:00 הגיע ידידנו הוותיק תאודור. חצינו בג'יפ שלו את מעבר ההרים krikeliotis ,שגובהו כ-1,500 מטרים והוא חלק מרכס בשם זה שהוראת שמו "ציפור שיר", ופסגותיו מגיעות לגובה של 2,100 מטרים. גלשנו לנחל ולאחר לגימה של קפה שחור מבושל, בסגנון ישראלי, יצאנו להליכה בקניון פנדה וורחי (Panda Vrehi). זהו מעוק צר וגבוה עם קירות סלע זקופים. הגיאולוגיה העבירה את שכבות הסלע טראומה רצינית, והן נראות מפותלות ומיוסרות ממש. כפות רגליי צבו מקור, הלכנו במים לאיטנו, עד לקטע שבו זורמים מפלי מים רבים שהעניקו למקום את שמו, פנדה וורחי, שמשמעו "תמיד גשם". מתוך שכבות הטרוורטין שעל הסלע, מתוך שפע של שערות שולמית, הגיחו קילוחי מים דקים והתיזו רסס לכל עבר.
החזרה תמיד מהירה יותר. הליכה של כרבע שעה לגשר תלוי מעל הקניון, תצפית על קירות הסלע הזקופים. בצד אחד מוצל ואפלולי. בצד השני שטוף שמש. חזרנו מצד אחר, מבט על כפרים מבודדים שעד לפני כשלושים שנה הגיעו אליהם רק בהליכה. תאודור הראה לנו את הכפר שבו חי סבו, מנותק מכל מקוום. שם נולדה אימו, שהייתה קומוניסטית ונלחמה כפרטיזנית נגד הגרמנים. עצרנו בכפר Castanias, בבית קפה נפלא שבנו בני זוג שמאסו בחיי הכרך באתונה.
אחרי שטעמנו מעוגות שוקולד נפלאות המשכנו בדרכנו, מתפעלים בנוף המבותר, צופים בכפרים התלויים על המצוקים, בדרכים המתפתלות. בהמשך עצרנו לתצפית מעל המנזר המבודד והמופלא פרוסוס (Prousos), הבנוי על מדף סלע תלול ומזדקר מעל המצוק. המנזר, ששמו הרשמי הוא Panaghia Prousiotissa, נבנה בשנת 829 על ידי הנזירים שהגיעו לכאן מפרוסה שבאסיה הקטנה (לימים בורסה), ומכאן כינויו המפורסם. בכנסיית המנזר שמור איקונין של הבתולה הקדושה. האמונה העממית מייחסת לו כוחות ריפוי, ויש לו סגולה לנשים הרות. המקום מהווה אתר עלייה לרגל לחולים רבים מרחבי יוון.
לא מסיימים יום בחבל אבריטניה ללא חוויה קולינרית עם הרבה אווירה. ביום המחרת נסענו לכפר פידקיה (Fidakia), שהוראת שמו "נחשים קטנים", והוא שמור כמוזיאון אדריכלי קסום. שבילי אבן מובילים דרך בתי הכפר, שמעליו מכסים אותו ערפילים. המשכנו למספר תצפיות על אגם קרמסטון (Kremaston). זהו האגם המלאכותי הגדול ביוון. הוא נוצר כתוצאה מבניית סכר ב-1965, שעצר את הילוכם של ארבעה נהרות (Acheloos, Agrafiotis, Tavropos and Trikeriotis.). כמות המים שהאגם אוצר היא 3.5 קילומטרים מעוקבים. האגם שולח זרועות לתוך ההרים שמסביב, ויוצר מראה רב רושם.
נסיעה ארוכה בדרכים מתפתלות, בין הרי הפינדוס הדרומיים, שפסגותיהם מגיעות לגובה של 2000 מ' מעל פני הים, דרך הרים מיוערים וכפרים השוכנים על מדרונותיהם. הערוצים והנחלים מתנקזים כולם לנחל אגראפיטוס (Agrafiotis), הנשפך בסופו של דבר לאגם קרמסטון שממנו באנו. יפה במיוחד הוא הכפר א-גראפה (Agrafa), שהוראת שמו "לא רשום". כפר חבוי בגיא הררי, לבל תשזוף אותו עין העות'מנים. היתה זו תקופה של 500 שנה שבה יוון נשלטה על ידי שלטון זר.
איך מספרים על השלטון העות'מני? זהו מגרשם של הנראטיבים. יזהר גמליאלי ידידי הטוב, שהוא פילהלני מוצהר, היינו חובב יוון, ידגיש מן הסתם את חוקי האפליה נגד הנוצרים, את המיסוי הכבד - מיסי גולגולת ומיסי קרקע – שהוטל על המקומיים, ובעיקר את שיטת הדוושירמה (Devshirme) הידועה לשמצה.
מערכת החינוך היוונית מתארת בצבעים קודרים כיצד היו קורעים את הנערים הצעירים מחיק משפחותיהם ומגייסים אותם בכפייה. אני, שרואה את העולם במשקפיים יותר טורקיות, מציין שחלק מהם קיבל חינוך גבוה באיסטנבול והשתלב באדמיניסטרציה העות'מנית. כל המשרות היו פתוחות בפניהם, כולל משרת הווזיר הגדול. כדי לתת תמונה מלאה, יש להזכיר את מערכת הדרכים שנסללה, את הגשרים שנבנו. לתפיסתי, העות'מנים מצצו את לשד הבלקן אך בו-זמנית גם פיתחו אותו. יזהר גמליאלי ידידי, עמיתי ומורי בכול הנוגע לטיולים ביוון, יטען מן הסתם כי את הפיתוח עשו למען עצמם - דבר המזכיר דיון תלמודי לגבי שלטון הרומאים בארץ ישראל.
כמו בבדיחה היהודית המפורסמת, נראה שכולם צודקים. במרכז הכפר יש מונומנט לזכרו של הגיבור המקומי והלאומי, את'נסיוס דיאקוס (Athanasios Diakos), שהוביל מרד כנגד העות'מנים. הוא החל את דרכו כנזיר במנזר יוחנן המטביל. קצין טורקי שהתרשם מיופיו גילה בו עניין חשוד. הוא רצח את הקצין, נמלט והפך ללוחם חירות. אז קיבל את הכינוי "דיאקוס". הוא שירת תחת פיקודם של מנהיגים "קלפטים" מקומיים, ואפילו אצל עלי פאשה מיואנינה, מושל מטעם העות'מנים שמרד בהם. בסופו של דבר הוביל כוח משלו, שב-22 באפריל 1821 נתקל בכוח עות'מני עדיף במספר ובתחמושת בפיקודו של המצביא חורסיד פח'ה (Hursid Pasha).
אנת'סיוס הפצוע הובא בפני עומר וריאוניס (Omer Vryonis), המפקד הטורקי רם הדרג, וזה הציע לו להצטרף לצבאו. אנת'סיוס השיב בגאווה "נולדתי יווני ואמות יווני". הברירה האחרונה שניתנה לו היתה בין התאסלמות למוות. מצמרר ככל שזה יישמע, הוא שופד על ידי כידון שפילח את קרביו והפך לאחד מסמלי העצמאות היוונית. עד היום כל ילד יווני, יהיה שיוכה הפוליטי של משפחתו אשר יהיה, יודע לדקלם Eleftheria i Thanatos, מילולית: "חירות או מוות", סיסמה קליטה בת תשע הברות, דבר שבא לידי ביטוי בתשעת הפסים שבדגל היווני.
בשעת לילה הגענו אל מלון נברוס (Nevros) שמעל אגם פלסטירס (Plastiras), מבלי לדעת לאיזו סביבה הגענו.
המבט מהחלון אל האגם בטרם שחר היה מזכך ממש. גוש כהה בצבע אפור שהלך והתבהר לאיטו. קרני אור אלכסוניות צבעו את שולי האגם בגוון ורדרד, מרגע לרגע התחלפו צבעי המים מאפור לכחול. כדור שמש מבעיר את האגם, שמימיו הפכו לפתע לשילוב של כחול וכתום. כעבור רגע השמש הגיעה מעבר לעצים, כדור אש הוסיף עוד גורם לדרמה, עוד קצת אור והקסם פג.
זהו אגם מלאכותי שנוצר כתוצאה מסכירת נהר טברופוס (Tavropos), ושטחו 24 קמ"ר. האזור סבל מהצפות של הנהר, ובשנת 1929 הציע הגנרל ניקולס פלסטירס (Nikolaos Plastiras), שנולד באזור, להקים את הסכר ולהיטיב את איכות החיים של התושבים. הרעיון קרם עור וגידים לאיטו, ורק בשנת 1960 חנך פלסטירס, שהפך בינתיים לראש ממשלה, את האגם שנקרא על שמו. סביבת האגם הפכה לאתר תיירות, ומי האגם משקים את העיר הסמוכה קרדיצה (Karditsa).
גוף המים המכושף הזה נחשב לאחד מחמשת האגמים היפים ביוון. הזרועות הכחולות ששולח האגם לתוך ההרים הגבוהים, המדרונות המיוערים בצפיפות, עצי האשוח שצבעם ירוק כהה וכרי הדשא שגונם ירקרק הקנו לאזור את הכינוי "שווייץ של יוון". לא אוהב את ההשוואות הללו. פלסטירה. היום כולו הוקדש לתצפיות על האגם, להליכה שלווה לאורכו ולביקור בכפרים ציוריים התלויים למורדות ההרים המיוערים. בין היתר, גם יום המחרת היה עוד יום יפהפה, עשיר בהרים ועתיר בכפרים, בנוף רב הוד, משוח בגוני סתיו.
אך הספקנו להתרגל ונאלצנו בלחץ הזמן לעזוב את מלון נברוס המשובח, ולהיפרד מהצוות החביב. חלק מהדרכים משובשות, ולכן נסענו דרך "כף התקווה הטובה", תוך הקפת האגם ממזרח, כולל נסיעה על הסכר שיצר אותו. הגענו לעיר המחוז קדריצה וממנה ל-Pyli, שהוראת שמו "שער". המקום זכה לשמו בדין: מעבר צר בתוך קניון זקוף ומרשים, שמים זורמים בו. עצרנו ליד עצי הדולב הענקיים, הלכנו לאורך הנחל הזורם, טיפסנו על גשר גיבנת עות'מני, התבוננו במפלים הקטנים ושאפנו את היופי.
כוס קפה משובח, כמה רגעים של שלווה והלאה, נוסעים בכביש המתפתל על רכס גבוה. הנוף נהיה דרמטי יותר, פרוע יותר. ההרים גבוהים יותר, חרוצים בנחלים עמוקים יותר, וצבעי השלכת הולכים ובוערים ככל שעולים בגובה. מחוז חפצנו היה אתר הסקי פטרולי (Petrouli), אך 15 ק"מ לפני שהגענו אליו, לא יכולנו להתאפק ועלינו אל הכפר אלאטי (Elati), שהוא אחד הכפרים היפים שראינו ביוון. שוטטנו בין בתי האבן והגינות המטופחות, המוקפים בכתר של הרים גבוהים. עצרנו במלון מקומי, שבעליו כיוון אותנו לתצפית מרשימה מעל הכפר.
נשמנו את ריח האשוחים, ונהנינו לחוש את השרירים מתאמצים לאחר ניוון של נסיעה ארוכה. בסוף המעלה טיפסנו על דרגש אבן ענק שנקרא Kokkinos Vrachos. לנגד עינינו נשקף הכפר ממעוף הציפור, ובהמשך העמק הירוק והכפרים התלויים על מורדות ההרים. ארוחת צהריים באחת המסעדות המטופחות שבפלטיאה (הכיכר המרכזית) והמשך נסיעה. באתר הסקי רק חלפנו. זהו מקום מרהיב, מטופח, המציע אפשרויות רבות לטיולים רגליים או על גב סוסים. המשכנו לנסוע בגובה של 1,300-1,200 מ' מעל פני הים, כשאיננו חדלים להתפעל מצבעי השלכת. צבע העצים הפך מירוק צהבהב לצהוב עז. לעתים דומה היה ששלהבת אש אחזה בצמרות. רק לפני שבוע התפעלנו מכמה נקודות צהובות של שלכת שהושלכו על העצים על ידי הסתיו, וכעת היער כולו בוער.
למרות השעה המאוחרת, לא יכולנו להפסיק לצלם בפרץ של רכושנות, כאילו יכולנו לשאת עימנו את ההוד הזה הביתה. ואולם, לאור היום היו דרכים משלו לאותת לנו לעצור. עצרנו בכפר Anilio, שהוראת שמו "ללא שמש", ואכן, הוא מקבל את קרני האור הראשונות בשעות הצהריים. קיבלנו חדר עלוב למדי בכפר זניח, במחיר שעלה לי חדר מטופח במלון בוטיק בלב איסטנבול. כבר סיכמנו שמזל חשוב משכל... למרבה ההפתעה, הכפר ידוע במסעדות המשובחות שבו. ניסינו ואישרנו.
מכאן אפשר לנסוע מערבה לאי לפקדה, או לחלופין לכפר ההררי מצובו, למנזרים התלויים של מטאורה ומשם להר אולימפוס. אנחנו בחרנו לחצות את הרכס, בואכה צומרקה, אבל על כך נרחיב בכתבה אחרת.
