(צילום: Alexis Olas, Mathieu Glissan - Cercle Music,)
נסענו במישור הצחיח וסחוף הרוחות של דרום מערב בוליביה. מדבר שומם ומלא הוד. מעל ראשנו התרוממו כמה פסגות מושלגות, שהוסיפו למראה הדרמטי. לפתע, מעבר לעיקול, התגלה בפנינו כתם שצבעו כחלחל-אדמדם; לא הייתה זו עוד פאטה מורגנה, מאלו שסיפק לנו הטיול בימים האחרונים, לא עוד חזיון תעתועים, אלא לגונה. גוף מים מרהיב שרקומים לו שוליים של מלח, והוא כולו זרוע בעופות פלמינגו שצובעים אותו בצבעם הוורדרד.
המראה המרשים הותיר אותנו אחוזי תדהמה. פוסעים חרישית, פעורי פה, רועדים מקור ומהתרגשות ומתבוננים בהתפעלות בעופות האצילים, שטופפו במים הרדודים, השקיעו בו את מקורם בחיפוש אחר סרטנים זעירים או עמדו דוממים על רגלם האחת, עד שהתחזקה הרוח והאדוות שיצרה במים טשטשו את בבואותיהם העדינות של העופות ושברו אותם לפסים ורודים. מעת לעת המריאו כמה מהם, במעוף אציל, וחשפו את הפס השחור מתחת לכנפיהם, שהעניק להם משנה יופי.
לגונה אדיונדה (Hedionda), שפירושה בספרדית הוא "האגם המסריח", הייתה אחת מנקודות השיא של הטיול ב"סאלאר" (Salar), כפי שמכונה אזור המלחות הבוליבייני, הסמוך לגבולות ארגנטינה וצ'ילה. הלגונה, בעלת השם הלא מחמיא, לא הייתה האטרקציה היחידה באזור: לא הרחק ממנה נמצאת "לגונה ורדה" (Laguna Verde) - אגם שצבעו ירוק "חלבי", למרגלות הר הגעש ליקנקבור (Licancabur), שמתארו חרוטי להפליא.
(צילום: רויטרס )
בין האטרקציות באזור אפשר למנות גם את הלגונה הלבנה, את מישורי המלח הענקיים, את אי הקטטוסים אינקהוסי (Incahuasi), שהוא חזיון סוריאליסטי כמעט של "יער" קקטוסים, הגדלים ומיתמרים אל על, על רקע מישור לבן, הנראה כאין סופי.
אטרקציות נוספות הן מעיינות חמים, גייזרים, כפריים המתפרנסים מכריית מלח, סלעים מוזרים שהבלייה חצבה בסלע, ויסקצ'ות (מכרסם שפרוותו עבה ושעירה) ביישניות וכמובן את לגונה קולורדה (Laguna Colorada), "האגם האדום", שהוא אחד מפלאי הטבע המרשימים בהם חזיתי בימי חיי; אגם שצבעו אדום, הנראה ככתם גדול של דם.
ארץ שלושת הפנים
בוליביה לא זכתה ליחסי ציבור טובים. עובדה היא שמטיילים רבים התעלמו ממנה. במהלך השנים נחשבה בעיקר לארץ מעבר, בדרך מברזיל או ארגנטינה אל פרו. כל זאת, למרות שהיא נהנית ממגוון רב של מראות. יש בה נופים מרהיבים, גם בסטנדרטים דרום-אמריקאיים.
הקופירייטרים של משרד התיירות הבוליבייני כינו אותה, כבר לפני כמה עשורים, כ"ארץ שלושת הפנים" או "שלושת העולמות". העולם הראשון הוא של הרי האנדים המושלגים, הזרועים באגמים בשלל צורה וגודל. העולם השני הוא יערות הגשם הטרופיים והעולם השלישי - הוא המלחות.
ברכס האנדים, הנראים ממש מעל לה-פאז הבירה, יש נופים אלפיניים רבי עצמה של פסגות מושלגות ואגמים קרחיים. בנוסף לנופי הפלא, הרכס המיתי מציע כפרים פרימיטיביים, מקומיים לבושים בבגדים ססגוניים ועדרים גדולים של לאמות ואלפקות, בני משפחת הגמליים, שבויתו לפני כאלפיים שנה ומספקים לתושבים מזון, צמר ובעיקר מהווים רכוש.
מעת לעת, נראים עדרים קטנים של ויקוניות, אף הן ממשפחת הגמליים, אך בניגוד ללאמות ולאלפקות, הן אינן מבויתות, ופרסותיהן רוקעות על הקרקע הנוקשה כל אימת שהן מזהות בני אדם קרובים מדי. הוויקוניות כונו "גיזת הזהב של האנדים", וצמרן הדקיק לנחשב למעודן ביותר בעולם. בתקופת האינקה, נשלח הצמר כמנחה לקוסקו, בירת האינקה, שם ארגו בתולות השמש כותנות מיוחדות לשימוש המלך.
למרגלות ההרים ניקוו הימות הגדולות, שהמפורסמת שבהן היא הטיטיקקה (Titicaca), על האיים הזרועים בה והאתרים שלחופיה. קפלי הפסגות של האנדים גולשים אל המים המקודשים מהם, לפי המיתוס, החל הכול: מכאן יצאו בנו של אל השמש ובתה של אלת הירח וייסדו את ממלכת האינקה, שתהפוך בהמשך לאימפריה אדירה. צבעו הכחול עז של האגם, על הרקע הפסגות הצחורות של הרכס המלכותי (Cordillera Real) שברקע, הוא חזיון מרהיב.
שיט לאי השמש שבאגם, הוא חוויה נופית וארכיטקטונית. הסיור מאפשר ביקור בשרידים עתיקים, בעיקר בטרסות מרהיבות, ומאפשר הצצה לחייהם של תושביו. אטרקציה נוספת לחוף האגם היא העיירה הציורית קופקבנה (Copacabana) שבה שווקים תוססים וקתדרלה מרשימה, ובה אומנות המשלבת אלמנטים אירופאים וילידים. ההר שמאחוריה (Cerro Calvario) מאפשר תצפית מרהיבה על האזור כולו.
ארץ תפוחי האדמה והקוקאין
בוליביה מכונה "טיבט של האמריקות". כינוי זה דבק בה משום שהיא המדינה הגבוהה, המבודדת והמדברית ביותר בחצי הכדור המערבי. חלק נכבד משטחה תופסת הרמה הגבוהה, הנקראת כאן "אלטיפלנו" (Altiplano), העטורה בהרים מושלגים ומאפשרת מסע בארץ פרועה ובתולית. זהו מישור קר, חשוף, צחיח ומצמרר המתנשא לגובה של 4,000-3,500 מטרים, התחום בין שני רכסי הרים. הכפרים הרבים הפזורים במרחביה, מאפשרים הצצה אל עולם קדום וראשוני, ההולך ונעלם.
גלישה מההרים לכיוון צפון, מביאה את המטייל לאקלים חמים יותר. שדות תפוחי האדמה מתחלפים בשדות של תירס, קפה, קקאו, קנה סוכר ואינדיגו. בין החוות החקלאיות מתפתלים שבילים שבשוליהם צומחים שיחים פורחים. בכמה מקומות, חיים בכפרים שחורי עור, שאבותיהם הובאו מאפריקה, כדי לעבוד במטעים.
היונגאס (Yungas), הוא אזור הנקיקים מכוסי הערפל, שמתחתרים בין הרמה הצחיחה ליער הגשם הטרופי. במקביל לדרכי הרכב, עוברים שבילי אינקה מרוצפים. אחד מהם עולה ביופיו על "דרך האינקה" המפורסמת של פרו, אך אינו מוכר בעולם. יחסי ציבור כבר אמרנו?
אפשר לצאת, רכובים על גבי אופניים, בדרכים הרריות, שהמפורסמת שבהן היא "דרך המוות", המובילה מלה פאז אל קורויקו (Corollco), שבפאתי יער הגשם.
בימי האימפריה של שבט האינקה הקדום, התגלה זהב לאורך נהרות מפירי (Mapiri) וטיפואני (Tipuani) . הספרדים, מונעים על ידי תאוותם לזהב, הציפו את האזור, שכונה גם "אלדוראדו", בילידים שגויסו לעבודה בכפייה, והאזור הפך לאחד ממקורות המתכת האצילה העשירים ביותר ביבשת כולה. עבור האינקה, סימל הזהב את זיעתו של אל השמש, עבור הספרדים - הוא היה מקור לעושר והתאווה אליהם השתוקקו כל כך, והם לא בחלו בשום אמצעי כדי להשיגו.
היונגאס הוא האזור הראשי של גידול הקוקה, הנחשב ליסוד חשוב בתרבות האנדים והרכיב העיקרי בקוקאין. עלי הקוקה הפכו לסמל לעימות בין הקדום למודרני, בין הילידי למערבי, ובין החוקי לפלילי. המשאיות הנוסעות בדרכים אלה נבדקות ביסודיות, שמא נהגיהם מבריחים בין הסחורות גם קוקאין.
כלא סן פדרו שבלא פאז הבירה, מלא בהרפתקנים ופושעים שניסו את מזלם בהברחת "הזהב הלבן", שהרדיפה אחריו גובה קורבנות, כפי שגבתה בעבר, המתכת האצילה.
בוליביה - המפסידה הנצחית
אפשר לצאת לשיט בנהר הבני (Beni), בלב צמחיה טרופית עשירה, ממלכה ירוקה של עצי ענק, מטפסים, ליאנות, שרכים ובעלי חיים. הדקלים מקושטים בפרחים אדומים, וכפותיהם הפרוסות יוצרים על הקרקע כתמים של אור וצל. עצים אחדים מנוקדים בסגול, אחרים בפרחים לבנים. העופות מתחרים זה בזה בשלל גווניהם, ומכל עבר עפים להם פרפרים היוצרים תחושה של ארץ פלאות.
נהר הבני ונהר טואיצ'י (Tuichi) המקביל לו, הם חלק מאגן הניקוז של האמזונס, הנחשב לאחד מבתי הגידול הגדולים עלי אדמות.
בשמורת מדידי (Madidi) ראיתי במו עיני יגואר, אוצלוט (Ocelot) שהוא, למעשה, חתול יער, טפיר עצלן, שהוא היונק הגדול ביותר באגן האמזונס, קופים בהמוניהם, תוכי מקאו ענקיים, נחשים, תנינים ושפע של ציפורים טרופיות. אפשר להוסיף למסלול גם את הפמפס (Pampas), המישורים הטרופיים העשבוניים, על עולם החי השורץ בהם, שם ניתן לצפות באיילי פמפה, בתנינים ובקפיבארות (מכרסם ענק) הנמצאים שם בהמוניהם.
בשוליים הדרומיים של האנדים, גולשת הרמה ההררית אל קניונים רבי רושם, המתחתרים לעומק באבן חול אדמדמה. יזמים מקומיים מציעים טיולי ג'יפים אל הערוצים האדומים, שנפערים בלב סלעי ענק.
בוליביה העצמאית, הקרויה על שם סימון בוליבר - משחררה של דרום אמריקה מהשלטון הספרדי - נלחמה במהלך המאה ה-19 עם כל שכנותיה, והפסידה בכול המלחמות. כל תבוסה גררה אובדן של שטחים, שהצורב שבהם הוא המוצא לים, שנגזל על ידי השכנה צ'ילה ב"מלחמת האוקיינוס השקט" בשלהי המאה ה-19. ועדיין, זו מדינה גדולה, ששטחה מתפרש על פני למעלה ממיליון קמ"ר - פי שניים מספרד, או פי חמישים ממדינת ישראל.
היא מציעה למטייל שפע של טיולים ואטרקציות, המותאמות לכל כיס, גיל או סגנון. אפשר להקדיש ימים ארוכים לחקר המוזיאונים, המנזרים, הכנסיות והאומנות הקולוניאלית. אפשר לשוטט בכפרים ולהתפעם מהמגוון האתני והתרבותי. אפשר לצאת למסלולי הליכה ארוכים בהרי האנדים, לטפס על קרחונים ולגלוש על הלגונות הכחולות.
יש בה מגוון תרבותי של עיירות קולוניאליות ציוריות, כפרים שצורתם משתנה בהתאם לשינוי בגובה מעל פני הים, כנסיות מרשימות ונהרות שוצפים. אפשר לבקר בכפרים נידחים ביער הגשם, לנסוע בג'יפים בעקבות מחפשי הזהב, לחקור את צפונות הג'ונגל, לצפות בקונדורים בהרי האנדים, ללמוד נגינה או רפואה מסורתית.
מעבר לכך, בוליביה נחשבת לארץ "הכי דרום אמריקאית" בדרום אמריקה. בין היתר, משום שלמעלה ממחצית מתושביה נחשבים ל"אמרינידים" טהורים, כלומר, ילידי אמריקה, שקולומבוס קרא להם בטעות "אינדיאנים" והכינוי הזה דבק בהם, לפחות בפי המערביים. זו ארץ שפיתוחה התעכב במשך שנים ואוכלוסייתה שמרה על צביונה.
לה פאז, כונתה בעבר "דודניתה הכפרית של לימה". לעומת כבישים בעלי ארבעה מסלולים בלימה, מתאפיינת לה פאז בנתיבים צרים מרוצפי אבן, ונהגי המוניות עדיין עוצרים בצד הדרך על מנת להשתמש בטלפונים ציבוריים. לימה שופעת חנויות יוקרתיות המוכרות מותגים בין לאומיים ולה פאז, לעומתה, מציעה חליפות מיושנות על גבי דוכנים מאולתרים.
זר המגיע לשוק של לה פאז, מוצא עצמו המום נוכח שפע הפרצופים, הבדים הארוגים, התלבושות והמאכלים. ערימות של תפוחי אדמה, גדולים וקטנים, טריים ומיובשים, מעוגלים ומאורכים. למעלה ממאתיים זנים שפותחו על אדמתה של "פרו העליונה", כפי שכונתה בוליביה בפי הספרדים.
בסמטה אחרת נמכרים גרגירי תירס גולמיים, או קלויים, במקום אחר ירקות טריים. ערימות של עגבניות, בצלים, בטטות, חצילים, שיוצרים יחד פסיפס צבעוני. מרבית המוכרות הן נשים גדולות גוף, "אינדיאניות" במוצאן, המכונות כאן "צ'ולות" (Cholas), שמגיבות באגרסיביות לכול מצלמה המופנית לעברן.
סמטה אחרת, כולה מטבחים מקומיים, שם מבשלים מאכלי רחוב לעובדי השוק או לעוברים ושבים. נתחי בשר תלויים, שמן רוחש במחבתות, סירים עמוסי כל טוב ודגי שמך מטוגנים. בשוק של לה פאז נמכרות צמות שחורות, שנרכשות על ידי צעירות הרוצות לשפר את חזותן. מכול עבר נראים דוכנים של משקה עכור המכונה, למרבה האירוניה, "פרסקו", שפירושו בספרדית - טרי. גם מגשים של ג'לי רוטט שצבעו אדמדם ותפוחי אדמה מהבילים אפשר למצוא בדוכנים שבין סמטאות השוק הצרות.
זוהי שוטטות רב חושית הכוללת הידחקות בין הדוכנים הצפופים, ניסיון חסר סיכוי לקלוט את גודש המראות, האזנה לבליל הקולות והצלילים וריח עמוק וחריף של תבשילים.
ברחוב הראשי, ליד כנסיית סן פרנסיסקו, שהדרה בולט במיוחד על רקע העוני של הרוכלים שמסביב, יושבות "צ'ולות" המוכרות אריגים נדירים. על פניהם חולפים בני הכפרים המרוחקים, שניתנים לזיהוי בקלות על ידי בגדיהם, עיניהם המלוכסנות קמעה, עצמות הלחיים הבולטות וגוש של עלי קוקה הנלעס תמידית, להקלת התחושה בגובה. לראשי הנשים כובעי לבד, שיובאו לכאן בעיקר מאירופה, אבל הפכו לסמלן המסחרי. ניתן למנות כמה עשרות סגנונות של כובעים, ברחבי בוליביה.
בשוק המכשפות, עובדות נשים המכונות "ברוחות" (Brujas) המוכרות פסלונים זעירים - סגולה מוכחת להצלחה בלימודים, בפרנסה או באהבה. בכל דוכן כמעט מוצג פסלון של אקקו (Ekeko), שמוצג כגבר אמריקאי שמן, מעשן סיגר, בידו חופן דולרים והוא מהווה מודל וסגולה להצלחה. פריט אחר הוא האלסיטס (Alecitas) - מודלים זעירים של מייבשי שיער, מכונות תפירה, דרכונים זרים, מכונית, בית, דולרים או כל מושא חלומות אחר, שעשוי ביום מן הימים להפוך לממשי.
מעבר לפינה נראה איש זקן המנגן בחליל גדול. זהו רוכל מהכפר טרבוקו (Tarabuco), נעול בנעלי עץ מוגבהות, מצוידות בדורבנות. למרגלותיו של הרוכל שלצדו, אריגים שהביא למכירה מן הכפר פוטולו (Potolo). ניתן לזהות אותם בנקל: הם רקומים בדמויות מסוגננות של קונדורים. לצווארו של שכנו, כמה עשרות תיקי בד רקומים בסוסים זעירים, המשמשים לנשיאת עלי הקוקה, אותם הביא מהכפר קנדלריה (Candelaria).
מרביתם נועצים בזר מבטים של פליאה, זרות וקנאה. גם התרמילאים החסכניים ביותר - נחשבים לעומתם לעתירי ממון. קשה שלא לחוש את הצריבה שבעיניהם. לא קל להם, לבוליביינים. במשך דורות סבלו מכלכלה חולה, ממלחמה נואשת בסחר הסמים, משחיקתם על ידי עוני ואבטלה כתוצאה מממשלות מושחתות וממשטרה שלא כיבדו את זכויות האזרח, דבר שגרר שביתות והפגנות. יש סיכוי גדול להיתקל במפגינים הקוראים קריאות מחאה לתוך מגאפונים ברחובות, או בדרכים החסומות על ידי צמיגים בוערים.
געגועים לתרבות האינקה
ביקור במכרות הכסף של סרו ריקו (Cerro Rico), שפירושו "ההר העשיר", הנמצא מעל העיר פוטוסי (Potosi), מאושש את תחושת אי הנוחות נוכח הפערים החברתיים; מבט בילדים העובדים במחילות הצרות, מעורר הרהורים נוגים. יש בבוליביה כפרים המרוחקים כמה ימי נסיעה מהעיר הקרובה, ובתקופת הגשמים מנותקים לחלוטין. התקפת אפנדציט למשל, יכולה להיות גזר דין מוות עבורם.
סיור בעיר הלבנה סוקרה (Sucre), הוא שיר הלל לבניה הקולוניאלית ובתיה המסוגננים, על קירותיהם הצחורים ועיטורי העץ שגולפו ביד אומן, מהווים עדות לימי העושר של התקופה הקולוניאלית.
בוליביה יושבה במאה ה-15 לפני הספירה על ידי שבטי האיימרה (Aymara), שהגיעו כנראה ממרכז פרו. במאה החמישית לפני הספירה, התפתחה כאן תרבות טיהואנקו (Tihuanaco), שהשכילה לפתח חקלאות בתנאים הקשים שלחוף ימת טיטיקקה.
תרבות זו הותירה אחריה פסלים גדולים של כוהנים הנושאים אלילים שונים. לפי אחת הסברות, מתרבות זו התפתחה תרבות האינקה המפורסמת של פרו. בני האינקה, שנמשכו לכאן בעיקר בשל מכרות הכסף העשירים, הזרימו לכאן את השבטים דוברי הקצ'ואה (Quechua) והפכו את האזור, שכונה "קויה סויו" (Colla Suyu), לחלק ממלכתם.
ממלכת האינקה, מושא הגעגועים הקולקטיבי של האנדים, לא הייתה דמוקרטיה, אלא דיקטטורה תאוקרטית, אבל שליטיה דאגו לזכויותיהם הבסיסות של התושבים מזון, מלבוש, מעון ובן או בת זוג. הספרדים, שהגיעו לכאן במאה ה-16, התעניינו במחצבים לבדם והניח לכורים למות מחולשה ומרעב. מכרות הכסף של פוטוסי הפכו את ספרד למדינה העשירה ביותר באירופה של המאה ה-17 ועשרות אלפי ילידים שלמו על כך בחייהם.
כמו במרבית מדינות היבשת, כמעט 90% מהאוכלוסייה הוכחדה על ידי תאוות הבצע שהניעה את הספרדים, האכזריות, הבוז כלפי הילידים, ובעיקר - החיידקים שהביאו עמם ועשו שמות בילידים שלא היו מחוסנים מפניהם. גם הספרדים ילידי אמריקה, ה"קריאולים", קופחו ולעתים אף הושפלו על ידי הספרדים, והם אלו שהובילו בסופו של דבר, את המאבק לעצמאות.
לא רק נופים, אלא גם מוזיקה
טיול לבוליביה אינו רק טיול של נוף, אדריכלות ושווקים. זהו טיול עשיר בפולקלור, אולי יותר מבכל ארץ אחרת באמריקה. קודם כל המוזיקה. כוונתי בעיקר למוזיקה הילידית - מוזיקת האלטיפלנו, שמקורה בסולם בן חמישה טונים שהמפגש עם הספרדים העשיר אותו בכלים ובצלילים.
במועדונים קטנים, המכונים "פניה" (Peñas), ניתן לצפות בלהקות שחבריהם לבושים בפונצ'וס (Ponchos) יפהפיים ומנגנים בכמה כלים בו זמנית. מקומיים רבים ותרמילאים לא מעטים, מצטופפים סביב במה קטנה ומאזינים למוזיקה מרטיטה ממש, עד השעות הקטנות של הלילה.
בבוליביה, ניתן לחזות גם באמונות קדומות ומסורתיות כמו אלכוהול הנשפך על הקרקע, כמחווה ל"פאצ'א מאמא" (Pacha Mama), הלוא היא "אמא אדמה"; כמו מגידי עתידות החושפים את צפונות הגורל דרך בדיל מותך המתקרש במים, או באמצעות מכת פטיש על סלע, שהחלק הנשבר ממנו מלמד על הרבה מעבר לכוח שריריו של המכה.
אחד משיאי הביקור בבוליביה הן הפייסטות(fiestas) - חגיגות שמקורן בדת, לרוב פגאנית, שהספרדים הכשירו על ידי כך שהצמידו להן קדושים נוצרים. ידוע במיוחד הוא הקרנבל הנחגג בעיר המכרות אורורו (Oruru), ומוקדש בעיקר לשטן המאיים על הכורים.
חגיגה מרשימה להפליא היא הפייסטה לכבודה של הבתולה מאורקיפיניה (Urkupiña), הנחגגת ב-15 באוגוסט מדי שנה (מועד עליית מריה, אם ישו, לשמים), בכפר Quillacollo שליד העיר קוצ'במבה (Cochabamab) ומקורה בחגיגות הודיה לאמא אדמה, שלימים הפכה להיות למריה מקומית.
חגיגה נפלאה היא הפייסטה לכבודו של הכוח העליון (Gran Poder) הנחגגת בלה פאז בראשית יוני. בחגיגות הללו, ניתן לצפות בבני שבטים רבים המגיעים מכל רחבי המדינה בתלבושות מגוונות ועם כלי נגינה לרוב, בלהקות לבושות מדים המנגנות בחצוצרות מארשים אירופאים, בילידים המנגנים בחלילי פאן, ברקדנים עטויי מסיכות של שטן, במסכות הלועגות לספרדים או לקדושי הכנסייה.
בספקטרום של צבעים, בקלידוסקופ של פרצופים, ביצירה ודמיון, וברצון לרקוע ברגליים כדי להשכיח את הכאב.
