שעריה של סיביר נפתחו בעשור האחרון של המאה העשרים, ומאז לראשונה בתולדות רוסיה יכול זר לשוטט באין מפריע בכל מקום שיחפוץ, ואם הוא רק רוצה הוא יכול לרדת בכול עיירה קטנה ולהיעלם בה.
הארץ הזו, ששימשה יעד מושמץ אליו היגלו לוחמי חירות, מתגלה בביקור קיץ כארץ מיוערת רחבת ידיים ומלאה באנשים מרתקים, שמרניים, מוזרים, משעשים לפרקים ולעתים אפילו רומנטיים.
זהו מסע שאפשר לשלב בו טיולים רגליים, סיורי ארכיטקטורה, פיסול מונומנטלי, ביקורים במקדשים ובכנסיות, זיכרונות ספרותיים, דיג, סיפורים על גיבורי מהפכה, שרידי אצולה, ממון חדש, דגים מעושנים והרבה וודקה, כמובן.
הנסיעה ברכבת הטרנס סיבירית היא מיתוס, חלום, מושא כיסופים באזור שהיה פעם ארץ גזירה. זהו לא רק רצף של נקודות גיאוגרפיות ואתרים, אלא מהות שעליה נשענת תרבות רוסית עצומה ואירוע היסטורי מתמשך ששינה אופי של יבשות והשפיע על מקומות נוספים בעולם.
טיול זה הוא הזדמנות לחוות את התנועה בגופי המים האדירים של אסיה החוצים את הערבות הרוסיות צפונה. מאז עידן הקרח האחרון התקדמו הערבות צפונה לתוך הטייגה, וזו מצדה פלשה לתוך האזור הארקטי באותו קצב ממש.
הרכבת הטרנס סיבירית הייתה בעבר האפשרות היחידה (בנוסף לדרך המשי) לנוע ממערבה של אירופה - לאימפריה הסינית ולארצות המזרח הרחוק. כיום, הרכבת הינה אמצעי תחבורה זול למקומיים או תרמילאים שהפרוטה אינה מצויה בכיסם, או למטיילים סקרנים השואפים לטעום מהנסיעה עליה שמעו כה רבות.
זו נסיעה אחת שבה חוצים שבעה אזורי זמן שונים, נסיעה המתפתלת בין יערות מחטניים, לדיונות מדבריות ובתווך הרים מושלגים. יש מטיילים שנסחפים ואומרים שהייתה זו נסיעת רכבת רומנטית להפליא. אחרים אומרים שאלו היו הימים המוזרים והארוכים ביותר בחייהם. יש המלינים על השיממון שנסכו בהן הערבות, אבל כל מי שחצה כך את רוסיה יעיד כי נסיעת הרכבת הזאת היא חוויה שתיחרט בזיכרונו לעד.
להתחקות אחר חלומותיהם של אסירי הגולאגים
רוב רובה של רוסיה הוא המישור האירואסייתי הגדול, היינו הערבות, תרגום לא מוצלח למילה Steppes שאין לה מקבילה בעברית. המשוררים אמנם היללו את התחושה שהעניק המרחב ללב איש הדרום הרוסי, אבל ערבה זו הביאה עמה גם צרות. היה בה משום איום מתמיד לרוסיה הקדומה: המאבק עם נוודי הערבה, שנמשך מהמאה ה-8 ועד למאה ה-17, שזור כזיכרון קולקטיבי קשה ביותר של העם הרוסי.
תערובת רוסית ייחודית של חשש וביטחון קדמו את סלילתה של מסילת הברזל מזרחה. הכול קיוו שהרכבת תפתח את שערי רוסיה למזרח הרחוק, ותקשור את סיביר למולדת לעולם ועד. הבנייה הונעה לא רק על ידי עצמה, אלא גם על ידי תחושה נושנה של זכות היסטורית למרחבים הללו ושליחות רוחנית, המסילה נועדה להוביל עורק של תרבות אירופאית אל לב לבה של אסיה.
בטיול החוצה את סיביר, חוצים את הנהרות המיתיים שלה הזורמים רובם ככולם מדרום לצפון. על המפה הם נראים כחוטים כחולים. יובלים היוצאים מנהר גדול ומרוחק. החל מהוולגה, שעדיין באירופה, דרך האירטיש, שלגדותיו נמצאת אומסק, שהוא יובלו של האוב שלחופיו יושבת נובוסיבירסק, היינסי שחוצה את קרסניארסק והאנגרה הזורם ליימת באיקל.
פאלו קואלו השתמש פעם בנהר כדימוי לתאר אהבה, משום שלדבריו כל האהבות שבעולם משולות לנהרות שונים שמתנקזים לאותו אגם, שם הם נפגשות והופכות לאהבה אחת שלובשת צורה של גשם ומביאה ברכה לאדמה. האהבה שלו משולה לנהר שמתחיל בפכפוך בודד בהרים שהולך וגובר בהדרגה, מתמזג עם נהרות אחרים ובנקודה מסוימת מסוגל לגבור על כל מכשול ולהגיע למחוז חפצו.
נסענו ברכבת הטרנס סיבירית, בעקבות המיתוס והציפיות שרק מרחביה של רוסיה גדולים מהם. לקחנו עמנו את אנטון צ'כוב, שכתב הביתה על האיכרים הסיביריים תיאורים שהם קצת מתפעלים וקצת ציניים. נסענו בעקבות אלכסנדר פושקין, שגלה לייקטירנברג וביקר באולה נודה. את "מיכאל סטרוגנוף" של ילדותנו לא היינו צריכים לקחת, אבל בכל פעם ששמענו את שמם של הטטרים, עלו בראשנו תמונות מהספר שכתב ז'ול וורן.
לקחנו איתנו גם את "אלף" של פאולו קוואלו, שחלק גדול ממנו מתרחש בנתיבי הרכבת בסיביר, עוד לקחנו את הפרוזה של בלז' סנדרס, לקחנו שירה מודרניסטית שהיטיבה להמחיש את התחושות שמעוררת הרכבת - בעיקר את "בסיביר", ספר המסע של קולין ת'ברון.
בטיול הזה ניתן להתבונן בתנועת העננים הבלתי פוסקת מעל המישורים העשבוניים, למחזר את השירים הרוסיים הישנים, להתחקות אחר חלומותיהם של עובדי הכפייה ואסירי הגולאגים. אך לא רק - זו גם הזדמנות לצפות במסעות העגורים, לדמיין את שיירות הנוודים הפוסעים במקביל אליהם בדרכם לשבור שבר על רקע שקשוק אופני הרכבת במסילת הברזל, ואת המעבר האינסופי ביער הסיבירי תוך ניסיון לעכל את העובדה שאנו נוסעים בתוך רצועת יער שאורכה 8,000 ק"מ. מסה ירוקה שיש לה משמעות קוסמית ממש.
בקיץ לא יורד שלג ובחורות בביקיני משחקות מטקות
קשה להבין את הממדים של הארץ הזו אם לא נוסעים לאורכה. שעות על גבי שעות של מרחבי אינסוף ביער שאינו נגמר. קילומטרים של עצי שדר לבני גזע שהמתרגמים לעברית כינו בטעות בתור לבנה. העלים העגולים של השדר, שצבעם ירוק בהיר, מתערבבים לעתים עם מחטי האשוחים, שבוהקים בירוק עז.
מעת לעת נשמע שאון מחריש אוזניים של רכבת חולפת הנוסעת בכיוון ההפוך. ישיבה מול חלון רכבת עם כוס תה מהביל, או בקבוק וודקה המתרוקן לאטו, אגב בהיה במרחבים החדגוניים, ממחישה את העצמה הרוסית ומעוררת את השאלה איך היטלר חשב שיתגבר על המרחבים הללו ועל תושביהם הקשוחים.
כאן הכול ריק עד שנדמה שמעל האדמה והיער יש רק שמיים ובעיני רוחם של הנוסעים בדרכים הכול מיטשטש לעיסה ירוקה – צהובה וכחולה. כפי שנהגנו לשיר בינינו לבנינו, "וסיביר זה לא רק ערבות".
האסוציאציה המיידית לשם סיביר היא קור. בתודעה סיביר תישאר המקפיא העולמי. סיביר נתפשת כטונדרה סחופת רוחות, מרחבים אדירים מכוסים שלג, נשים בעלות בשר המהדסות מול הרוח בשמלות רחבות, מנערות מפניהן פתיתי שלג ומלקטות תפוחי אדמה. הקור הזה מתכתב עם דמויותיהם של סולז'ניצין הגולה, אסירי ציון כמו יאשה קזקוב, אנטולי שרנסקי ואידה נודל. לא תמיד ולא בכול מקום.
ראוי לזכור שארץ ענקית זו אינה מקשה קפואה אחת. שטחה של סיביר גדול בהרבה מזה של ארצות הברית - 13 מיליון וחצי קילומטרים רבועים; פי אחד וחצי מאירופה כולה. בחלקה הדרומי היא נושקת לקו רוחב 49, כמו פריז.
יש פער גדול בין התדמית לבין המציאות. רק הניגוד בין הקיץ לחורף הסיבירי גדול ממנו. לאחר כמה חודשים של חורף חסר רחמים, פורצים הצמחים מתוך הקרקע הקפואה, כדי לספוג מעט שמש. הכול מוריק, מרחבי ענק לובשים כסות צבעונית של פריחה עזה כיודעים שבעוד חודשים אחדים האפרים זרועי הפרחים, כשמיכה מנוקדת, יקפאו שוב. פתגם עממי גורס כי "האדמה קופאת מהר ולבבות האנשים מפשירים לאט".
בין אמצע יוני לאמצע ספטמבר לא יורד בסיביר ולוּ פתית שלג אחד. התדמית הקפואה של סיביר נסדקת. על שפת הנהרות והאגמים נראים גברים מקועקעים וחסונים בבגדי ים זעירים. קרני שמש נדיבות שוזפות את המתרחצים ובחורות בביקיני משחקות במטקות. בחודשים אלו, כשהטמפרטורות מטפסות והאוויר עומד, קשה להבין מדוע סיביר נתפסת כמקרר עולמי.
מעת לעת זוהרים שדות החיטה במשבצות ענקיות. פסי עשב מותחים בוהק ירקרק ופרחים ורודים מנקדים את שדות המרעה. באחידות העצומה הזאת, עצמים מבודדים כמו בקתה נטושה, בריכת דגים, להקת ברווזים, באר, חזירים תוחבים את חוטמיהם באשפה, עגלה רתומה לסוס, גברת עם סלים, הפכו למעניינים דווקא בגלל בדידותם.
תוך כדי נסיעה, חולפים מעל שטחים עצומים של אגמים וביצות, ובתוכם, כמו סימני אצבעותיו של סטלין, שורות עמודי חשמל אפורים וגבוהים עד האופק. אסירי הגולאג הם שהציבו את העמודים הללו והם מהווים מזכרת לימים אחרים, קודרים יותר.
סיביר מזכירה דמויות ידועות שבילו בה בעל כורחן, כמו למשל הסופרים דוסטוייבסקי וסולז'ניצין, וכמה מראשי המהפכה הרוסית: טרוצקי, לנין וסטלין. המקומיים טוענים שכול סיביר מלאה בעצמות אדם. באחד הבקרים כשאכלתי פירושקי באחת מהמזללות העלובות של תחנת הרכבת, הרהרתי שייתכן ובמרחק כמה צעדים ממני קבורים אנשים שנפלו בצעדות המוות של הגולים.
תנועות הקרון אינן תמיד ערסול עדין. לעתים הן דומות למערבל בטון. מאז תחילת בנייתה ב-1891, הרכבת הטרנס סיבירית נבנתה כאן בחיפזון עם פלדה באיכות לא טובה ובולי עץ בלתי מהוקצעים. היא נמתחה מעל חולות ומרבצי כבול בקצב איטי. בתוך כמה שנים מצע החצץ ששקע ונידלדל והפלדה שהתעקלה וקרסה, הפכו את המסילה למסלול של מעין לונה פארק.
זהו, כנראה, מקור ההשראה לרכבות ההרים בגני השעשועים של פורטוגל המכונות "מונטניה רוסה". בעבר הלא רחוק, רכבות הנוסעים נסעו עליה במהירות של 20 קילומטר לשעה. כפי שכתב בלז' סנדרס: "הרכבת מתקדמת והשמש מתאחרת... רכבות סובבות כסחרחרת במסלולים נפתלים. משחקים שטניים. יש רכבות שלא ייפגשו לעולם. יש רכבות שאובדות בדרך. דיוקנו של הנוסע".
במסע בין תחנות הרכבת הטרנס סיבירית אפשר לשחזר את תנועתם של הסוחרים הווריינגים שהתחברו לסלבים, ויצרו עמם את האומה האדירה הזאת שקרל ה-12, נפולאיון והיטלר ניגפו נוכח נחישותה. אומה שהיחידי שיכול לה היה בן הערבות צ'ינגיס ח'אן שבניו נטמעו בבניה. זוהי הזדמנות לעקוב אחרי הכוזרים שהגיעו מאסיה התיכונה והותירו אחריהם מורשת, בעיקר בסיפור, אגדה וזיכרון היסטורי עמום. כל מחשבה כזאת על הכוזרים מולידה הרהורים נוגים על אותה אומה שראשיה התגיירו ולולא נוצחו על ידי הרוסים, הכול היה יכול להיות אחרת.
זה המקום להיזכר בנוודים שפשטו דרך הערבות אל אירופה ולדמות את הלמות פרסותיהם בניגוד למונוטוניות של שאון הקטרים. הטיול ברכבת הטרנס סיבירית עוקב אחרי התפשטות הרוסים אל אסיה במקביל לכיבוש האירופאי של אמריקה. זהו טיול של מפגשים עם צאצאי הטטאריים שפשטו על רוסיה ובמידה רבה קבעו את נחשלות עריה, עם צאצאי גולים גרמנים, עם רועים בוריאטים, עם נוודים מונגולים, עם דייגים ביימת בייקל, עם היהודים שחיפשו מולדת חדשה, שם יוכלו לחיות סוף סוף בשקט אחת ולתמיד.
לאורכה של הרכבת נשזרים עשרות סיפורים - של פטר הגדול, של יקטרינה הגדולה, איוון האיום, קנטוניסטים ודצמבריסטים, גרמנים וטטרים, קוזאקים ובולשיביקים, בוירטים ורוסים. כל אלו לוכדו על ידי הקור הסיבירי לאגודה אחת, ויצרו את ה"סיביריאק" – בן סיביר. הריחוק, השקט והקור חישלו זן קשוח של אנשים שנדמה ועשויים מקרח ואש.
בטיול הזה פוגשים אנשים מעניינים - טטרי שאבות אבותיו שלטו בערבות, נווד בוריאטי מלוכסן עיניים, דייג שמדיף ריח עז של דגים מעושנים, שיכור מתגולל בפינת רחוב, קולאק עב זרועות שלעומתו נראים החקלאים של תל עדשים כנערי מקהלה, נהג משאית המתגעגע לימיו של סטלין, באבוצ'קה עגולה ומקומטת הלובשת בגדים שיצאו מהאופנה כבר בשנות החמישים, אישה שמנקה דגים בציפורניים צבועות ומנהלת את עובדיה השיכורים ביד רמה. על נשים כאלה כתב המשורר הרוסי ניקולאי נֶקְרָאסוֹב, שהן מסוגלות לעצור בגופן סוס דוהר, ולהיכנס לבית בוער.
מעת לעת ניתן לשוחח עמם, בדרך כלל בעזרת מתורגמן. רובם ככולם מעריצים את ולדימיר פוטין, ומוכנים לאחוז בקלשון ובאת חפירה כדי להילחם עבורו באוקראינה או בכול מקום אחר. בוריס ילצין, שהביא דמוקרטיה למשך עשור, מוזכר כאן בבוז או בלעג. הכלכלה חשובה יותר. נזכרתי באמירתו של ביל קלינטון :"זו הכלכלה, טמבל". לא מצאתי כאן מישהו שיחלוק על כך.
קשה להכיל את הממדים העצומים ואת הסתירות הבלתי אפשריות במרחב הזה. גם כשלרגעים נדמה למטייל שהוא מצליח לתפוש את הכול, הרגש המתלווה לכך הוא כמין ויתור, ליתר דיוק השלמה עם מה שלא ניתן להכיל.
זוהי ארץ חקלאית של חיטה עם יערות אינסופיים המכונים "טייגה", עם פיסות חיים קטנות כמו עגלה רתומה לסוס, או בקתה קטנה מעשנת לצד המסילה בלב היער. הבתים הכחולים או הירוקים של המרחבים הרוסיים, עם תריסי העץ המשוחים בצבעים עזים, נראים לא רע מבחוץ, אך קודרים וצפופים מבפנים, מביאים לידי ביטוי את הנדסת האנוש הרוסית. האנשים שחיים שם נראים כמו תקועים בעידן אחר.
מעת לעת מתגלים כפרים קטנים, נראים שדות מעובדים, משבצות חומות שקוטעות את הרצף הירוק. למרות תפיסתה כארץ גזירה, הרי שסיביר הייתה זו שהזינה את רוסיה. כאן החקלאים היו עשירים יותר ועצמאיים יותר.
תחנות הרכבת הצמיחו ערים גדולות, ובהן משרדי ממשלה קרתניים ואנדרטות מנוכרות לגיבורי המלחמה. הן קושטו בערוגות ירק פורחות ובמזרקות מרצדות מול בניינים שפארם נראה תלוש. השמות עתירי חשיבות כמיטב המסורת הסובייטית: שכונת הפועלים, כיכר לנין, רחוב הגיבורים. שמות ותיקים שמזכירים את סיפורו של עבר חסר רחמים.
דומה והערים הסיביריות מצליחות לשמור על צביון צנוע יותר. להבדיל מערי רוסיה המערבית ששוטחו במלחמת העולם השנייה עד המסד. כאן, בסיביר, הן נותרו קרוב יותר לאופן שבו נבנו והן נראות עתיקות מכפי גילן.
61 צפייה בגלריה
הערים הסיבירות מצליחות לשמור צביון צנוע יותר משאר ערי רוסיה. Transibirian
(צילום: גילי חסקין)
אלוהים גורש מכאן - וחזר
לנין קבע שהדת היא אופיום להמונים, אולם מתברר שגחליה לחשו במשך כשמונים שנה מתחת למעטה הכפור. אלוהים שגורש מכאן על ידי מהפכנים שטופי אידאולוגיה ושיכרון כוח, חזר לכאן בצעדים שהחלו מהוססים ועם הזמן פרצו בגאון. אלוהים שב לאחר שאיבד רבים ממאמיניו, או נתן להם למות. למרות שהפקיר את בניו לקולקטיביזציה הכפויה, למשטר האימים של סטלין ולזוועות הנאצים במלחמת העולם השנייה, הוא מתקבל ברוסיה בסבר פנים יפות. הצלבים שבו להתנוסס בגאון מעל עצי השדר לבני הגזע.
העבר האתאיסטי של רוסיה נראה רחוק. דומה לשמיים כחולים בחורף סיבירי קודר, או לחילופין כיום קודר בקיץ סיבירי שטוף שמש, תלוי בהשקפתו של החוזה. לאחר מות הקומוניזם חלה נסיגה תרבותית אל טבעה הנצחי של המולדת הרוסית, אל האמון ההיררכי המיסטי באבות. כך או אחרת, כמו עוף החול העולה מתוך האפר, גם האמונה קמה לתחייה מתוך הריק. הגדם הכרות נקלט שוב בגוף.
מהכנסיות נשמע קולן של מתפללות חבושות צעיפים לבנים ששרות ברטט את הקטעים העצובים של התפילה. הצלייניות מנשקות את האיקונות ולהבות של נדרים מסעירות מסך אש למרגלות המזבחות והאיקונוסטזיס, המסתיר את קודש הקודשים, רווי ענני קטורת. מעת לעת ניתן לחזות בתהלוכות היוצאות מהכנסיות ופוסעות לאורך דרכי העפר החוצות את השדות ובראשן כומר חמור סבר ולצדו שמשים לבושי גלימות אדומות.
בכל כנסיה כמעט נראות זקנות חרושות קמטים ועטויות סחבות, כורעות ברך ומצטלבות ברטט, כשפניהן הנוקשות, חבושות במטפחת ראש. איזו תמימות קדושה. הדבקות הדתית הזאת מעוררת תמיהה. במשך עשרות שנים כמעט ולא נשארה בסיביר כנסיה אחת פתוחה. הכמרים נשלחו למחנות עבודה ואחרים נורו ככלבים שוטים בידי קלגסיו של המנהיג המשופם מגרוזיה. הצלייניות הוותיקות ביותר, שמדדות בקושי רב בשדות המרעה, לא זכרו את לחם הקודש מילדותן. איך הצליחו לשמור על אמונתן? האם היו אלו האיקונות שהוחבאו בעליות הגג? האם הסיפורים מבית אבא? תפילות שנלחשו בסתר באוזניהן? עורק מוזר של חיים עבר מדור לדור וחיבר את העבר הפרה קומוניסטי למציאות החדשה. לא לחינם מאמינה הדת בחיים שלאחר המוות.
דרך הזכוכית שלא נוקתה מזמן, משתקפים פרצופים שניתן לפגוש רק כאן וכמה דמויות רדומות שמחכות לרכבת הבאה. הרכבת שומרת על קצב מדוד המדוד של גלגלי הרכבת במגע עם הפסים ועצירות לפרקים. האנשים עולים ויורדים, אבל ככול שנוקפות השעות, מתרבים אדי האלכוהול באוויר. אנשים נועצים בי מבטים סקרניים, חלקם חייכנים, חלקם סקרניים, חלקם זעופים. מעת לעת הם יוצאים אל חלל המעבר בין הקרונות, כדי לעשן. מקום מיוחד ברכבת הוא הטמבור (חלל המעבר בין הקרונות), שאליו יוצאים אנשים לעשן, או להשתין. זה גם מקום נוח לצפות בקליידוסקופ הפרצופים שמולי ולנסות מאין באו.
ניתן לשמוע לפתע צלילי אקורדיון ושיר נוגה שיוצא מפיו של המוזיקאי הנודד. מקצב גלגלי הרכבת במגע עם הפסים, תנועת הנוסעים הלוך ושוב, מבטיהם, ריח האלכוהול וצחנת הזיעה מסחררים את התודעה. דומה והנסיעה במחלקה השנייה מאפשרת מגע עם אנשים פתוחים יותר. אתה שואל היכן מיחם המים הרותחים כדי להכין לעצמך תה ואחד הנוסעים, בתגובה, מוזג לכוסך וודקה זולה שתקל על השעמום.
ליד המיחם אתה נתקל במוזיקאית נודדת שהפעם מנגנת בגיטרה, סוחר בנסיעת עסקים זעירים, יהודי בן אחת הקהילות הסיביריות המרוחקות, יפני השב הביתה דרך וולדיווסטוק, או מבריח מונגולי. מגוון מרתק, המעורר הרהורי חרטה בקרב כל מי שלא למד רוסית.
בטיול ברכבת הטרנס סיבירית אפשר להציץ באנשים חסרי מבע שעומדים בתחנות נידחות, מעכלים את הזמן הולך לאחור, אבלים על אימפריה שהייתה בימי גדולתה וכיום מתכסה בערפל. היה זה גוף ענק שנראה כענק רב עוצמה, עד שביום אחד הכול נגמר ומה שדמה לרקמה אנושית אחת התפרק לאברים ואחר כך לתאים שונים שהולכים ומתרחקים זה מזה.
כמו בלז' סנדרס בשעתו, אפשר לנסות ולפענח את הטקסטים המעורפלים שמספרים הגלגלים ולאסוף את חלקיהן המפוזרים של הסיפורים. הטיול לסיביר מתקדם לאורכם של תמרורים שבעזרתם אפשר לנסות ולצייר ולהרכיב תמונה שמורכבת ממה שרואים בשטח ובעיקר ממה שאפשר לדמיין.
