ההרפתקה היוונית שלי התחילה בחתונה. בן זוגה של ש', חברתי, הוזמן להשתתף ביומה הגדול של המפקדת שלו במילואים – בתאריך שבו תכנן לטפס יחד עם ש' על האולימפוס. וכך קרה שאני נבחרתי להצטרף אליה למסע במקומו.
התכנון היה שאפתני. נחתנו בסלוניקי בשעות הבוקר, אספנו את הרכב השכור בשדה, ונסענו כשעתיים לליטוכרו, עיירה יפה למרגלות האולימפוס, בה השארנו את הרכב וחלק מהציוד שלנו. לקחנו מונית לתחילת הטרק, בדרך מיוערת ויפהפייה שהתפתלה בין עשרות גווני ירוק מרחיבי לב.
חיכה לנו טיפוס של יותר מ-800 מטר ביער עד לבקתה הראשונה שבה נבלה את הלילה. התחלנו את ההליכה בשעות הצהריים המאוחרות, אחרי לילה מועט שינה. היו לנו כחמש שעות עד החשיכה. בשבועיים שלפני הטיסה ניסיתי לשפר את הכושר שלי כדי להתמודד עם העלייה הזו שממנה חששתי. את הליכות הערב הספורדיות והאיטיות שלי בפארק הפכתי לארוכות ונמרצות בכל ערב, ובכל יום טיפסתי מעלה ומטה את 6 הקומות בבניין שבו אני עובדת.
לשמחתי, זה עזר. העלייה התגלתה כסבירה, ובחלקה האחרון, כשש' פתחה מבערים ושעטה קדימה, פגשתי במעבה היער את אלעד, ישראלי צעיר שטייל לבדו והתגלה כבחור מקסים ואיש שיחה נהדר. ש' ואני חולקות פרט ביוגרפי משמעותי – תאריך לידה. היא הגיחה לעולם 7 שעות לפני ונוהגת להקדים אותי גם בכל מסלול. אלעד ואני הגענו כמה דקות אחריה לבקתה הניצבת בקרחת יער בגובה של כמעט 2,000 מטר ומשקיפה אל מורדות היער ואל הים.
השמש החלה לשקוע מעבר להרים והטמפרטורות בחוץ, שהיו נוחות לאורך כל הטיפוס החלו לצנוח. הבקתה הייתה חמימה, נעימה ומזמינה. השארנו את נעלי הטיולים בתאי עץ ונעלנו במקומן כפכפים שחיכו לנו שם. קראתי על כך בדף הפייסבוק של הבקתה לפני הטרק וחשבתי שאין סיכוי שאנעל כפכפים משומשים. אחרי יממה מפרכת של טיסה, נסיעה וטיפוס, לא חשבתי פעמיים לפני שהכנסתי באנחת רווחה את הרגליים לתוך זוג קרוקס ישנות שמצאתי באחד התאים והיו גדולות עלי בשתי מידות.
הצוות המקומי היה ידידותי והראה לנו את המיטות שלנו, בחדר השינה המשותף. כל מטייל מביא איתו סדין וציפית ומקבל שמיכה. אין מקלחות, ובשירותים נעזרים במיכל מים וכלי פלסטיק כדי להוריד את המים – לחץ המים לא מספיק חזק בגלל מיעוט המשקעים בקיץ הקשה שפקד את יוון השנה.
האווירה בבקתה הייתה נהדרת. ישנו בה באותו לילה 10-8 מטיילים, ומספר דומה בחוץ בשטח הקמפינג. רוב המטפסים לאולימפוס לא מגיעים לבקתת פטרוסטרוגה שנפתחה מחדש השנה - בחרנו במסלול הפחות אופייני לטיפוס על האולימפוס, מכיוון מזרח ובאותו לילה בירכנו על ההחלטה.
בחדר האוכל המשותף ישבנו סביב שולחן עץ ארוך ש', אלעד ואני עם שני מטיילי סולו אירופאיים – לאה, צעירה אתלטית מאיסנברוק (אוסטריה) שנראית כמו כפילה של ג'וליה סטיילס וז'אק, צרפתי בגיל העמידה שבקושי דיבר אנגלית, אך חייך והנהן מדי פעם בידידותיות. היה משהו מקסים במפגש הזה שחימם את הלב ונתן הרגשה של בית.
ארוחת הערב שהוגשה הייתה פשוטה וטעימה – מרק ירקות, ספגטי בולונז, סלט יווני. "בואו תראו!", קרא לפתע בהתרגשות מנהל הבקתה והצביע מעבר לחלון על שני חזירי בר שהגיעו עם אור אחרון לרחרח את גינת הירק הקטנה. "אנחנו אוכלים אותם", סיפר באנגלית משובשת ובחיוך צנוע. "וגם עוד שבעה שועלים".
"אתם מאכילים אותם", אמרתי והוא מיהר לתקן את עצמו בחיוך נבוך. חזרתי בהקלה אל הספגטי שלי.
אחרי האוכל פרשנו לחדר הסמוך, סלון גדול ובמרכזו אח בוערת. הטמפרטורות בחוץ כבר ירדו לאזור החד-ספרתי ואנחנו זכינו להיות האורחים הראשונים לעונה שבה הופעלה האח. בעשר בלילה הגנרטור מפסיק לפעול והאורות כבו בכל אזורי הבקתה. צנחתי למיטה בתשע כשבחדר כבר ישנו כמה מטיילים.
התעוררתי ב-06:00 בבוקר, לפני כולם, היה חושך מוחלט בחוץ. השמש זרחה קצת אחרי 07:00 ואיתה התעוררה הבקתה. מטייל מקומי צעיר מיהר לצאת לדרך עם אור ראשון. אחרי ארוחת בוקר בבקתה, מים וצידה לדרך, אלעד, ש' ואני המשכנו בטרק, במעלה היער. רקפות יווניות וורודות וקטנטנות עיטרו את השביל ואת שורשי העצים, ליער חיים משלו ואנחנו אורחים לרגע.
טרק האולימפוס הוא חלק משביל ה-E4 החוצה את אירופה מספרד עד קפריסין. הבקתות ממוקמות במרחק הליכה של כ-4 שעות זו מזו ומציעות אוכל ומים, כך שאין הכרח לסחוב על הגב את המזון לכל הדרך. למרות זאת התיק לא קל, וכולל מים עד למקטע הבא, קצת צידה לדרך, ציוד וביגוד חם לשלושה ימים. מדי פעם חלפו על פנינו עדרי פרדות שסחבו את האספקה לבקתות.
ביער פגשנו שני מטיילים מקומיים שלימדו אותנו כמה מלים ביוונית, אותן שיננתי כמו מנטרה קצבית בחלקים המאתגרים: קלימרה (בוקר טוב), קליספרה (צהריים טובים, ערב טוב) קליניקטה (לילה טוב).
אחרי כשעה וחצי ביער הגבהנו עוד, מעבר לקו העצים, אל אחד המקטעים היפים ביותר של הטרק – מישור המוזות שבו נפרש נוף צחיח ורחב ידיים המתמלא בשלג בחודשים נובמבר עד אפריל. הנופים עוצרי נשימה. מעל פסגת הר האולימפוס רואים את הים התיכון, ממערב מרחבים אינסופיים, שבשבות רוח על רכסי הרים רחוקים, מיוערים, עד לאופק.
תוך זמן קצר נגלו לעינינו שתי בקתות. ביקרנו בגדולה שבהן, הניצבת בגובה של כ-2,700 מטר, 200 מטר בלבד מתחת לפסגה, להפסקת צהריים, התרעננות והתארגנות להמשך הדרך. מדריך קבוצת מטפסים מקומית מאתונה בעל עיניים ירוקות מהפנטות שהיה יכול להיות בקלות דוגמן אופנה, הסביר לנו ביסודיות רבה כיצד להגיע לבקתה הבאה והניא אותנו מתכניתנו המקורית, לטפס על אחת הפסגות, בטענה שלא נספיק לעשות זאת ביום אחד. שמענו בעצתו והתחלנו את הירידה הארוכה והמפרכת לכיוון הבקתה הבאה אליה הגענו בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אלעד חזר בדרך אחרת כיוון שלא נשאר מקום לאותו ערב בבקתה, צריך להזמין מראש בעונה.
הבקתה שנקראת A היא הגדולה מבין הבקתות באולימפוס ויכולה לאכלס מעל 100 מטיילים. באותו ערב היא הייתה מלאה, יעילה, תוססת ודי רועשת. בלילה, בחדר הלינה המשותף, התנגנה סימפוניית נחירות מרשימה. אטמי אזניים הם ציוד חובה. התגעגענו לבקתה של הלילה הקודם, לרוגע, לקסם שהתרחש במקום רחוק ושומם שבו נפגשו קומץ אנשים שיד המקרה חיברה לערב אחד.
סנאים משחקים ביער, שביל האולימפוס
(צילום: ג'ולי יפה)
בבוקר חיכה לנו אחד המקטעים היפים והמהנים ביותר של השביל שהפך לירידה נוחה בינות עצי יער גבוהים, חזקים ומרשימים. היער נדיב, מזמין ושופע. שלכת החלה והיער שובץ צהוב ואדמדם. ש' שעטה קדימה ואני עצרתי שוב ושוב לנשום, לספוג אל תוכי את היער המפעים. סנאים שחורים קטנים שיחקו על אחד העצים התמירים. האוויר צלול, והיער מלא בקרני שמש, חמצן ואור.
אחרי כמה שעות הגענו אל בקתת פריוניה, נקודת התחלת המסלול עבור מטיילים רבים, הכוללת בית קפה וחניון גדול אליו מגיעים ברכב מטיילים רבים וביניהם משפחות ישראליות, חלקן עוצרות וקופצות לראות ברגל מפלים סמוכים. ניתן למלא שם מים בטעם צלול ונפלא מתוך ברזיה מקומית. מכאן ממשיכה הדרך עוד כשני ק"מ עד למנזר דיונסיוס היפה והמרשים, ולמפלים הסמוכים לו.
בערב, התפנקנו בבתי הקפה והמסעדות של ליטוכורו ובמקלחת חמה במלון הבוטיק השייך למשפחה מקומית אדיבה. בלילה, במרפסת, האזנתי לשקט וניסיתי לספוג עוד מהשלווה שהופרה בקריאות ינשוף. הבטתי אל הגפנים שעיטרו את חצרות הרחוב והרגשתי עייפות מתוקה ומהולה בגעגוע, לבקתה, לאווירה הקסומה של אותו הלילה, ליער, לפסגה.
