זה התחיל כמו חלום על מסע לג'ונגל פראי בעקבות שבטים אבודים – ונגמר בסיר ברזל על מדורה, עם קוף במשקל 30 קילו על האש. גיא שטיינבוך (32), מורה לגיאוגרפיה, חזר מהג'ונגלים של האמזונס עם סיפורים על טרנטולות ענקיות, נחשים תוקפניים, זבובונים דוחים שמטילים ביצים בתוך העור, וכמעט לינץ' מצד שבט ילידים עוין בגבול ברזיל.
הישראלי שיצא למסע קשוח בג'ונגל 2
(צילום: גיא שטיינבוך)
במשך חודשים ארוכים חדר ההרפתקן חדור המטרה אל לב המאפלייה של יער הגשם הגדול בעולם, ובהדרכת אינדיאנים למד כיצד לשרוד ביער, לאכול בשר ציד ולהתקדם ברפסודות על נהרות ללא שם. יחד עם אחותו הקטנה הדר (28) הם התגוררו אצל שמאן ולמדו על בשרם: כדי לשרוד את הג'ונגל יש רק דרך אחת – להפוך לחלק ממנו.
גיא אינו עוד מטייל אחרי צבא. הוא חי כבר למעלה מעשור עם סקרנות גדולה ומסע מאתגר ומתמשך בעקבות מקורות התרבות האנושית והחיבור לטבע. "המסע הראשון שלי היה בגיל 22", הוא משחזר בשיחה עם ynet. "מסע טרמפים באירופה, לבד. משם זה התגלגל לאפריקה, ומשם – לשבטים, לג'ונגל, למקומות שאף אחד לא מגיע אליהם".
במשך שנה שלמה עבד המטייל ההרפתקן הצעיר כמדריך חקלאות בגבול קניה–סודן עם שבט טורקנה, שבט נוודים אפריקני. "חייתי איתם בבקתות, ישנתי איתם, אכלתי איתם. למדתי מהם איך שורדים בתנאים קיצוניים. כל שבועיים היו טקסי שחיטה של צאן, וגם אני שחטתי בעצמי".
גיא היה אז חלק מפרויקט מורכב שבו שני ישראלים חיו עם השבט המרוחק ולימדו חקלאות. "שם התעוררה אצלי המשיכה העמוקה הזאת – ללמוד מהשבטים, להתחבר לטבע, להבין את הקיום הפשוט, הבסיסי, הנקי. זה לא היה טיול. זאת הייתה הצטרפות טוטאלית. אני זוכר שישנתי איתם על האדמה.
תחנה שנייה – כורדיסטאן
עם דרכון גרמני ביד המשיך גיא לנוע בעולם. בטורקיה הצטרפה אליו הדר, אחותו הקטנה, והשניים יצאו למסע רגלי של שלושה חודשים עד לגבול המזרחי עם איראן, סוריה ועיראק. "חשבנו לאן ממשיכים והתגלגלנו לעיראק – לאזור הכורדי. התארחנו אצל מקומיים דרך 'גלישת ספות', ונסענו בטרמפים חודש שלם. היו גם רגעים פחות נעימים".
אבל משהו בו חיפש כל הזמן חוויה קיצונית עוד יותר – מקומות פראיים שבהם האנושות עדיין קיימת בצורה קדומה. "תמיד נמשכתי לקצוות, הכי רחוק מהציביליזציה", הוא מסכם.
תחנה שלישית – יער הגשם של האמזונס
שנתיים של טיול עומק עם רכב ואן בדרום אמריקה הובילו את גיא ואת אחותו האנרגטית – שותפה קבועה למסעות – אל לב האמזונס, תחילה בבוליביה. "יצאנו למסע קשוח בג'ונגל עם מדריך מקומי", הוא נזכר. "ופתאום רואים עקבות של יגוארים, טפירים ותנינים. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו טבע חי ודינמי, וזה הטריף אותי. הרגשתי שאני בלב אזור שאין בו כמעט נוכחות אנושית. הבנו שיש עוד שבטים מנותקים לגמרי – כאלה שמעולם לא פגשו איש מבחוץ. זה מסוכן. לפעמים הם מגיבים באלימות, אבל הם קיימים, ויער האמזונס הוא אולי המקום האחרון על פני כדור הארץ שבו זה קורה".
לאחר שהות ארוכה בבוליביה חצו גיא ואחותו לברזיל, ומשם לקצה השני של האמזונס בקולומביה. "התגוררנו אצל שמאן ילידי בשם פרמין, משבט Yukuna. אחותי נשארה לגור אצלו עד היום – כבר שנה וחצי. היא קטנה ממני בשלוש וחצי שנים, והיא הכוח המניע האמיתי במסעות. פיזית ומנטלית – היא הרבה יותר חזקה ממני".
במהלך השהות עם השבט האינדיאני הם גרו בתוך מלוקה – מבנה עץ מסורתי המשמש את השבט. "זו בקתה גדולה שבה מתכנסים. שם למדנו להכין ממבה (Mambe) – אבקה מסורתית מעלי קוקה (מהם מייצרים את סם הקוקאין – א"ק) עם תוספות טבעיות, שלועסים אותה במשך היום. זה חלק בלתי נפרד מהחיים שם. זה חוקי, טבעי ומסורתי".
חיי היומיום ביער הגשם הקולומביאני כוללים מגוון פעילויות קדומות, כמו ליקוט מזון בג'ונגל, דיג בנהרות, עבודת אדמה ושימוש בשורש היוקה (קסבה) כמקור פחמימה עיקרי, וכמובן גם ציד וביתור חיות בר. "יצאנו למסעות רגליים קשוחים של שבוע עם אלברטו, האח של השמאן. בתוך הסבך נתקלנו בקבוצת חזירי בר. אלברטו הסתער והרג אחד, ואנחנו גררנו את הגופה, ניקינו וחילקנו אותה, וסחבנו 50 קילו בשר על הגב. בלילה, בגשם כבד, הצייד עישן את הבשר תחת סכך מאולתר, ואנחנו – רטובים, ישנים בבוץ".
הבשר, שנשמר בטכניקת עישון בסיסית, שימש אותם להמשך הדרך. "אלברטו כל הזמן אכל את זה תוך כדי הליכה. אנחנו הבאנו גם אורז וקצת יוקה – יש מאכל מקומי שנקרא farinha de mandioca (בצק יוקה – א"ק). זה סוג של פחמימה שאתה שופך עליה מים חמים ואוכל ככה, בלי לבשל. הכי פרקטי".
גיא מתאר ברגשות מעורבים חוויות של ציד והרג של חיות בר, והשיחה עוברת במהירות לאחת החוויות הקשות במסע – ציד ילידי אותנטי בג'ונגל של האמזונס. "אכלנו גם קופים, לצערי", הוא מנסה להסביר את החוויה הקשה בלי שיפוט מוסרי מערבי. "זו תרבות אחרת. יש לי סרטוני ציד שאני לא בטוח שאני מוכן להעלות לרשת. זו סיטואציה קשה: צדים, שורפים את השיער, מבשלים. זה לא פשוט, וזה לא מגיע מתוך רצחנות – ככה חיים שם וככה התקיימו דורות. זה לא תיירות – אתה חלק מהסיטואציה".
(צילום: גיא שטיינבוך)
בזכות הקשרים הטובים עם השמאן המקומי, גיא ואחותו הוזמנו לחיות עם שבט נידח בעומק האמזונס. "הגענו למשפחה משבט ה-Bora ויצאנו איתם לשבוע שלם ביער. כשאני אומר כל המשפחה אני מתכוון לכולם: הסבתא, האחים, הנכדה ותינוק בן כמה חודשים. הם פשוט לקחו את כולם למסע ביער, וזה נראה להם טבעי".
" יש לי סרטון מדהים של בישול קוף, אבל הוא גרפי מאוד. אני כל הזמן מתלבט אם להעלות דברים כאלה. מצד אחד זו האמת, מצד שני – קשה לצפייה"
לאחר הליכה של 15 ק"מ בתוך הג'ונגל הפראי הם הגיעו למחנה ישן של המשפחה, בלב אזור מבודד. "תוך חמש דקות אחד האחים חוזר עם קוף ענק – אחד הגדולים באזור, אולי 30 קילו. הנכדה לוקחת אותו, שמה על האש ומנקה. הסבתא שמה בסיר, ותוך עשרים דקות הוא היה מוכן וכולם מתפנקים על הבשר. ראיתי את זה מול העיניים, גישה אחרת לגמרי לאוכל ולחיים. יש לי סרטון מדהים על בישול הקוף, אבל הוא גרפי מאוד. אני כל הזמן מתלבט אם להעלות דברים כאלה. מצד אחד זו האמת, מצד שני – קשה לצפייה".
"היו מסעות שבהם כל לילה בנינו מחנה חדש, והיו כאלה שבהם נשארנו באותו מחנה כמה ימים. בפרו, למשל, בנינו גג מעלים של דקל, חתכנו ענפים ויצרנו מכסה טבעי. במסעות אחרים הבאנו ניילון ובנינו קונסטרוקציה פשוטה".
גיא מציין הבדל תרבותי ברור: "כולם ישנים שם על ערסלים. זו הדרך שלהם, ואחותי ישנה על ערסל כמוהם. אני לא מסוגל – לא נוח לי על ערסל – ותמיד הייתי ישן באוהל על האדמה. זה מסוכן: חרקים, נחשים, עכברים – הכול נכנס. ובכל זאת, העדפתי את זה".
אחד מרגעי השיא של הטיול היה מסע מאתגר במיוחד בסירה קטנה לאורך נהר פראי. "עשינו מסע של חמישה שבועות על נהר ז'ווארי (Javari), בגבול ברזיל ופרו. כל לילה עוגנים על שפת הנהר, מחפשים מקום יחסית פתוח לישון – כדי לא להיכנס עמוק לג'ונגל. אם אתה נכנס פנימה, אתה צריך לפנות שטח, לחתוך ענפים, לוודא שאין נחשים. זה פרויקט".
"נחשים זה הפחד הכי גדול שם – יותר מכל דבר אחר. יש מינים מאוד תוקפניים שיתקפו אותך בלי התרעה. המקומיים לא חושבים פעמיים: כל נחש שרואים – הורגים. אנשים מתים שם כל הזמן מנחשים"
מתברר שגיא לא קרא את רב המכר בחזרה מטואיצ'י – רק ראה את הסרט – וזה לא הפריע לו בתוכניות. "מסע בנהר פרא הוא הפקה שלמה: אתה לוקח 40 קילו אורז, 300 ליטר דלק, ציוד דיג, תחמושת לרובה ויריעות פלסטיק לשינה. מעבר ללוגיסטיקה, החלק הכי חשוב הוא האנשים – למצוא את המקומיים שאתה סומך עליהם. כאלה עם ניסיון, חמושים, שיודעים מה הם עושים. אתה צריך ימים של חיפוש, ראיונות והיכרויות – ואז יוצא איתם למסע בלי דרך חזרה".
"נחשים זה הפחד הכי גדול שם – יותר מכל דבר אחר. יש מינים מאוד תוקפניים שיתקפו אותך בלי התרעה. המקומיים לא חושבים פעמיים: כל נחש שרואים – הורגים. אנשים מתים שם כל הזמן מנחשים. זו סכנה ממשית וזה מבהיל. אתה הולך, ופתאום יש מולך נחש".
"יש גם את היתושים. זה הסיוט הכי קבוע. אין שעה בלי יתושים – גשם, שמש, יום, לילה – הם שם. חטפתי קדחת דנגי בקוסטה ריקה, ואחר כך גם מלריה באפריקה. מאז יש לי טראומה מיתושים. בכל מסע אני מקווה שזה לא יתפוס אותי שוב, ואין דרך להתגונן מהם לגמרי – זאת רולטה רוסית. יש גם זבוב שמטיל ביצים בעור שלך. אתה פתאום מגרד, חושב שזה יתוש – ואז מגלים שזה זחל שחי לך מתחת לעור. אתה צריך לפצוע את עצמך, לפתוח את העור ולהוציא אותו. אכלנו גם נחשים ותנינים – יש להם טעם של עוף מסטיק. אין ברירה, אוכלים מה שיש".
נוכח כל הסכנות של יער גשם נידח, גיא, המגדיר עצמו כאדם חילוני, מדגיש את האמונה שהתפתחה בו והחזיקה אותו מנטלית: "כשאתה בג'ונגל אתה כל כך קטן ואין לך שליטה על כלום – לא על מזג האוויר, לא על חיות ולא על מחלות. אתה חייב להאמין, לאו דווקא באל, אלא בטוב, בזה שיהיה בסדר. אחרת אתה חי בפחד מתמיד. אתה חייב לשחרר. זו הדרך היחידה לשרוד מנטלית".
כאמור, לא הכול דבש באמזונס. אחד הרגעים הקשים התרחש במפגש עם שבט המירונה (Mayoruna), שבט מבודד בברזיל. לאחר שבעה ימי שיט מפרך לאורך 400 ק"מ, עם מדריך מקומי מפוקפק שהבטיח קשר לצ'יף, הם הגיעו לכפר. "עוגנים ליד הלגונה, מנסים ליצור קשר, מציעים דברים – והם דוחים אותנו כמעט באלימות ומגרשים אותנו. זו הייתה אכזבה עצומה, פיזית ונפשית. לא רק שלא התקבלנו, גם לא הבינו אותנו".
איך שורדים את התנאים הקשים?
"הג'ונגל שובר אותך בהתחלה. אם אתה נכנס מהר – אתה קורס. שלושה חודשים לקח לי להרגיש בנוח להסתובב לבד, ואפילו הלכתי לאיבוד פעם אחת. אתה נבלע בתוך היער תוך שנייה. המפתח הוא לא לבוא עם פקודות, אלא עם הקשבה. להתנהג כמו ילד. ללמוד בשקט. אין לך שליטה, ואתה חייב להאמין שיהיה בסדר".
כמה עולה טיול בעומק הג'ונגל?
"כולם חושבים שזה עולה אלפי דולרים. האמת הפוכה. מסע של חמישה שבועות עלה לנו 2,000 שקל. זו שותפות עם המקומיים, לא שירות".
לאחר שנים עם שבטים קמאיים, התובנות של גיא רחוקות מרומנטיקה: "יש אלכוהוליזם, יש לחץ מהציביליזציה, מצמצמים להם שטחי מחיה ועוצרים את הציד". מאחורי פנטזיית "הפרא האציל" מסתתרת מציאות קשה. "אלה לא חיים פשוטים", הוא מדגיש, אבל מתוך המורכבות עולה גם קנאה: "הם הרבה יותר עצמאיים מאיתנו. להיעלם לשבועות בג'ונגל בלי טלפון, בלי גוגל, ולשרוד – זה כוח אנושי שכבר שכחנו".
