רועי נתן (32), במקור מצפת, כבר מזמן לא זוכר איך נראית המיטה בבית ההורים. מאז 2019 הוא חי על הקו שבין אסיה, אירופה ואפריקה – עובד מהלפטופ וממשיך לטייל בלי הפסקה. "אני נווד דיגיטלי ועובד מרחוק כבר שש שנים", הוא מספר בשיחה עם ynet.
"הכול התחיל ב-2016, כשהייתי בן 23 ונסעתי בפעם הראשונה להודו, זה שינה לי את מסלול החיים. חוויתי משהו אחר: חופש מוחלט, טבע אינסופי, אנשים פתוחים, שיחות עומק. פגשתי אנשים שהראו לי שאפשר לחיות אחרת – בלי מערכת קבועה ובלי משרד. זה ממש פתח לי את הצ'אקרות. תמיד אהבתי לטייל, אבל בהודו זה התחיל לחלחל באמת".
אחרי שחזר לארץ, רועי סיים תואר נחשק והשתלב בהייטק. "עבדתי שבע שנים בתחום. אהבתי את העבודה, האתגרים והשכר הטוב, אבל משהו בי לא הפסיק לרצות שוב את התחושה מהודו – הקלילות, ההרפתקה והחופש. אז התחלתי לתכנן איך להפוך את הרצון למציאות".
ב-2019 רועי החליט לקפוץ למים. "צברתי קצת כסף, התפטרתי וקניתי כרטיס בכיוון אחד – לנפאל. זו הייתה נקודת האל-חזור. אמרתי לעצמי: אני לא יודע לאן בדיוק אני הולך, אבל אני רוצה לגלות איך זה לחיות בלי כתובת קבועה. טסתי לבד עם תרמיל, לפטופ ומחשבה אחת בראש – להתחיל את החיים החדשים שלי. משם המשכתי לדרום-מזרח אסיה: תאילנד, וייטנאם, לאוס, קמבודיה – כמעט שנתיים של נדודים בלי עבודה בכלל, רק טיולים, תרמיל ויומן מסע".
אבל אז העולם עצר. "באפריל 2020 הגעתי לטייוואן, ואחרי כמה חודשים פרצה הקורונה. כל הגבולות נסגרו, העולם עצר מלכת. מצאתי את עצמי תקוע, בלי אפשרות להתקדם לשום מקום. לא היה לי דרכון זר, אז גם אירופה לא הייתה אופציה. בסוף לא נותרה לי ברירה – חזרתי לארץ. זה היה רגע קשה. אתה מרגיש כאילו מישהו לחץ על 'פאוז' לחיים שלך".
לא עבר זמן רב, ורועי שוב ארז את התרמיל. "ברגע שקיבלתי אזרחות פורטוגלית – נפתח לי העולם. זה היה רגע משנה חיים. פתאום יכולתי לעבוד ולגור כמעט בכל מקום. אז ב-2021 יצאתי שוב, הפעם לא רק כתרמילאי, אלא כנווד דיגיטלי אמיתי – עם עבודה, הכנסה יציבה ולוח זמנים גמיש. מאז אני חי כך, על ציר קבוע של מדינות שמרגישות לי 'בית זמני'. העיקר שיש אינטרנט מהיר וקפה טוב. אני לא צריך משרד – רק לפטופ וראש שקט".
רועי מספר שבכל מדינה הוא מייצר לעצמו שגרה: "אני שוכר דירה קטנה, עובד בבוקר מבית קפה, בצהריים יוצא לטייל, ובערב חוזר לעבוד או לכתוב".
"אתה רואה את כולם מתקדמים: זוגות, ילדים, יציבות – ואתה באיזה זמן משלך"
כשאני שואל אותו מה הכי קשה לו, הוא עוצר לרגע. "לפעמים זה הגעגוע – למשפחה, לחברים, לשפה שלך. אתה רואה את כולם מתקדמים: זוגות, ילדים, יציבות – ואתה באיזה זמן משלך. אבל מצד שני, אני קם כל בוקר במקום אחר בעולם. אני מרגיש חי. אני פוגש אנשים מכל התרבויות, אוכל מאכלים מוזרים, ולומד כל יום משהו חדש על עצמי – אז הקושי מתמוסס בתוך החוויה".
וכך החל המסע האינסופי. "מפורטוגל עברתי לאיים הקנריים, אחר כך למרוקו ולמרכז אמריקה, אחריהם מאוריציוס, מדגסקר, סינגפור, אינדונזיה, אוסטרליה, בחריין, הפיליפינים, המלדיבים, סרי לנקה ועומאן. אחר כך המשכתי לאוזבקיסטן, קזחסטן, טג'יקיסטן ומלזיה".
רועי עוצר, לוקח אוויר וממשיך: "ואז הגעתי לאוקיינוס השקט – וואנואטו, טונגה, סמואה, פיג'י. מדינות שאפילו לא חלמתי שאגיע אליהן. חזרתי לארץ לחודש, פגשתי משפחה וחברים, ואז שוב טסתי – הפעם חזרה למרכז אמריקה: קובה, ג'מייקה, אל סלבדור, ארגנטינה. משם ירדתי עד דרום ארגנטינה, לאיי פוקלנד – שזה כבר ממש על קצה העולם".
והמסע נמשך בלי הפסקה. "אחרי פוקלנד חזרתי לדרום אמריקה – בוליביה, אורוגוואי, ברזיל, פרו. אחר כך חזרתי לאירופה, הפעם למזרח היבשת – בוסניה והרצגובינה, מונטנגרו, אלבניה, מקדוניה הצפונית, קוסובו, רומניה ומולדובה. כל מדינה והסיפור שלה, כל מקום והאנשים שלו".
כשאני שואל אותו אם הוא מתכנן את המסעות האלה מראש, הוא משיב בשלילה. "לא תכננתי כלום, באמת. בהתחלה אמרתי לעצמי: ננסה – נראה אם זה מסתדר עם העבודה, עם האינטרנט ועם החיים. היו לי הרבה ספקות וגם קשיים – לפעמים לבד, לפעמים עייף, לפעמים מתגעגע. אבל כל פעם אמרתי לעצמי: עוד קצת, עוד יעד אחד. וככה שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש – ועכשיו אני מסתכל אחורה ופשוט מאושר. זו הייתה החלטה ששינתה לי את החיים".
רועי כבר טייל ב-78 מדינות – אבל דווקא מדגסקר, אחת המדינות העניות בעולם, השאירה עליו את הרושם העמוק ביותר. "הגעתי לשם לבד", הוא מספר. "מדגסקר מדורגת לעיתים כמדינה הענייה ביותר בעולם, אבל זה בדיוק מה שהופך אותה לכל כך אותנטית ומיוחדת. אתה מרגיש שאתה פוגש עולם אחר – נקי מהשפעות מערביות. מה שמפורסם במדגסקר זה הלמורים – חיות אנדמיות שאין בשום מקום אחר בעולם. זה מדהים לראות אותן מקרוב, לצלם, ולהרגיש שאתה פוגש אב קדמון של כל הקופים. ויש גם את עצי הבאובב, סמל המדינה. יש תשעה סוגים בעולם, ושישה מהם נמצאים רק שם. זה עץ עצום, מרשים, כמעט מיתולוגי".
"אתה מבין שאתה מגיע ממקום של פריבילגיה מוחלטת. הילדים האלה חיים מצ’אנס יומי, ואתה – עם הדרכון שלך, העבודה שלך והאפשרות לבחור – פתאום מבין כמה אתה בר מזל"
אבל לצד היופי – מגיע גם השוק התרבותי. "הדבר הראשון שפגשתי שם זה העוני", הוא אומר בכנות. "כדי להגיע למקומות מיוחדים במדגסקר אתה צריך רכב שטח עם נהג, כי כל הכבישים שבורים. אתה נוסע ורואה ילדים קטנים, בני שש או שבע, עומדים בצד הדרך עם דליים של חול וממלאים את הבורות כדי שג’יפים לא יתקעו – ואז הם עוצרים אותך ומבקשים כסף או בקבוק מים. הם עובדים בשביל מטבע או שלוק. זה מטורף לראות את זה בעיניים. ואז אתה שואל את עצמך – מה אני עשיתי כשהייתי בן שש? איפה הייתי? זה מכה בך. זה עולם אחר לגמרי. אתה מבין שאתה מגיע ממקום של פריבילגיה מוחלטת. הילדים האלה חיים מצ’אנס יומי, ואתה – עם הדרכון שלך, העבודה שלך והאפשרות לבחור – פתאום מבין כמה אתה בר מזל".
בהמשך המסע נתקל רועי בתופעה חריגה ומקוממת כאחד – שוק למכירת נשים. "במדגסקר יש תרבות של רועי בקר, והזיבו – סוג של פרה ענקית – הוא מטבע חברתי שמסמל הון ומעמד. הגברים משתמשים בזיבו כדי לסחור או לשלם נדוניה".
הוא מתאר את הסצנה הקיצונית בפשטות טכנית שמצמררת עוד יותר: ,ממש כמו שוק רגיל – דוכנים, רעש, אנשים אוכלים ומדברים. אבל במקום ירקות ופירות, מתקיים שם מעין 'שוק שידוכים'. הגברים מציעים זיבו בתמורה לאישה שהם רוצים לשאת. הכול מאוד ישיר, מאוד פרימיטיבי, אבל בשבילם זו נורמה. זה לא טקס גדול – זה פשוט חלק מהחיים".
רועי מוסיף: "אנחנו נוטים לשכוח כמה טוב לנו. יש לנו מלחמות ופוליטיקה, אבל כשאתה חוזר ממדינה שבה ילדים עובדים בכבישים ונשים נסחרות בפרות, אתה מבין שאנחנו ביתרון עצום על רוב אוכלוסיית העולם. זו פריבילגיה אדירה להיוולד במקום כמו ישראל – עם חופש, טכנולוגיה ומים נקיים. אחרי המסעות האלה אני מרגיש שהחיים שלי הם לא פחות מחיים של מלך".
לאחרונה הצליח הנווד הדיגיטלי החרוץ להגשים חלום נוסף – לדרוך על היבשת השביעית. "אנטארקטיקה זה באמת משהו אחר", הוא מספר. "זאת היבשת היחידה בעולם שאין בה תושבים קבועים. אתה מגיע לשם ומרגיש כאילו נחתת על כוכב אחר. הכול לבן, שקט, בלי ריח, בלי צמחים, בלי עצים – רק קרח אינסופי, ים אפור ושקט שממש חותך את האוויר".
רועי מתאר את המסע לשם כמו הפקה קולנועית: "זו הייתה הפלגה של שלושה שבועות מארגנטינה. התחלנו באיי פוקלנד, אחר כך הפלגנו לג'ורג'יה הדרומית – מקום מפורסם בזכות מושבות הענק של הפינגווינים. זה באמת משהו מטורף: אתה עומד ממש ליד להקות של שלושים או ארבעים אלף זוגות פינגווינים – זה בלתי נתפס. כל החוף מלא בהם".
לאחר כמה ימים בג'ורג'יה הדרומית המשיכה הספינה אל היבשת עצמה. "כשמגיעים לאנטארקטיקה, יורדים ליבשה בכמה נקודות. כולם לובשים ציוד מיוחד – חליפות עבות, בדים שמנוניים עמידים לקור, מגפיים כבדים וכפפות".
וכמה קר שם באמת? רועי מחייך. "זה היה בקיץ של אנטארקטיקה, כי בחורף פשוט אי אפשר להגיע לשם. בלילה הטמפרטורות נעות בין מינוס חמש למינוס עשר, וביום גם סביב מינוס חמש. זה קר – אבל נסבל. בחורף, לעומת זאת, זה מינוס חמישים או שישים, ואף אחד לא מגיע לשם. זה אחד המקומות היחידים בעולם שעדיין כמעט שלא נגעו בהם. זה גם גורם לך לחשוב על ההתחממות הגלובלית. אתה רואה את הקרחונים העצומים, שומע את הרעש כשהם נסדקים ונשברים לתוך הים, ומבין כמה הכול עדין".
רועי רגיל לחיות על מזוודות, אבל גם בשבילו מרכז אסיה הייתה הפתעה. "טג’יקיסטן היא מדינה קטנה ומהממת ביופיה, חלק מדרך המשי ההיסטורית שחיברה את המזרח הרחוק עם אירופה". הוא מתאר את המסע באווירה כמעט חלומית: "אתה נוסע בין ההרים המושלגים של הרי פמיר – נופים עוצרי נשימה, כפרים קטנים, אנשים פשוטים שמזמינים אותך לאכול אצלם בבית. מה שהכי ריגש אותי היה הקטע שאתה נוסע שעות לאורך הגבול עם אפגניסטן. מפריד בינינו נהר צר, אולי עשרה מטרים רוחבו. אתה ממש רואה את הצד השני – את האנשים, אפילו את הדגל הלבן של הטליבן מתנופף ממול.
"באחד הקטעים ראיתי חייל של הטליבן עומד בצד השני. מתוך אינסטינקט הרמתי יד וסימנתי לו שלום – והוא החזיר לי! זה היה רגע אבסורדי. 30 מטרים קו אווירי בינינו. חשבתי לעצמי – אם הוא היה יודע שאני ישראלי, אולי הייתי מקבל כדור. אבל ברגע הזה פשוט היינו שני בני אדם שמסמנים שלום זה לזה, משני צדדים של עולם שונה לגמרי".
משם הוא המשיך צפונה. "מונגוליה זה עולם אחר לגמרי", הוא אומר. "מדינה ענקית, כמעט ריקה. יש בה שלושה מיליון תושבים, חצי מהם גרים בעיר הבירה אולן בטור, וכל השאר נוודים. תחשוב על שטח שגודלו פי כמה מישראל, ובו כמעט אין כבישים, אין חשמל, רק שמיים אינסופיים ושטחים פתוחים".
הוא מתאר את המסע שם כמעט כמדיטציה. "רוב הזמן נוסעים בג’יפ – 90 אחוז מהדרך אין כביש ואין קליטה, רק אתה, הנהג והנוף. בלילות ישנים אצל משפחות מקומיות ביורטות – האוהלים העגולים שלהם. זו חוויה שלא דומה לשום דבר אחר".
באחד הלילות במונגוליה חגג רועי יום הולדת 30. "זה היה רגע שלא אשכח. הגענו למשפחה מונגולית נחמדה, הם נתנו לנו לישון ביורט ששימשה כמחסן, ואני נכנס ורואה מה הם ‘אחסנו’ שם – בשר! המון חתיכות בשר גולמי תלויות מהתקרה. מסתבר שזה המקרר שלהם – אין חשמל, אז הבשר פשוט תלוי באוויר הקפוא. בלילה ההוא, ביום ההולדת שלי, ישנתי מתחת לבשר חי. זה נשמע הזוי, אבל בשבילם זה הכי טבעי שיש".
הנווד הדיגיטלי שמטייל כבר שש שנים בעולם ראה כמעט הכול – אבל שום דבר לא הכין אותו למה שפגש בבוליביה. "זה היה אחד המקומות הכי עוצמתיים והכי קשים שהייתי בהם", הוא מספר בהתרגשות. "בעיר פוטוסי יש מכרות ענקיים – פעם חיפשו שם כסף וזהב, היום כורים מינרלים אחרים. אבל מה שמזעזע זה שעדיין עובדים שם ילדים".
רועי מתאר את הירידה למכרה כאילו הייתה סצנה מסרט. "נכנסתי פנימה, בערך קילומטר לתוך ההר. הכול חשוך, אוויר דחוס, ריח של מתכות, מים נוזלים מהתקרה. אתה שומע טיפות נופלות, וככל שאתה נכנס עמוק יותר – אתה מרגיש את הגוף משתנה. הטעם בפה מתכתי, הנשימה כבדה. אתה נושם גזים, אבק, חומרים רעילים. אין שם שום אמצעי בטיחות – לא קסדות, לא מסכות. רק אנשים שחופרים באבן בידיים חשופות".
ואז הוא מוסיף בשקט: “ואתה רואה ביניהם ילדים. בני 14, אולי 15, שם כל יום, 14 שעות. יוצאים משחורים לגמרי, מפויחים, עם עיניים מזוגגות. הם מרוויחים אולי 20 דולר ביום – וזה כל עולמם. רובם לא מגיעים לגיל 40 – מחלות ריאה, תאונות, התמוטטויות. אתה רואה את זה מול העיניים, ואתה לא יכול להישאר אדיש. בשלב מסוים הרגשתי קלסטרופוביה. ממש פחד פיזי. אתה כל כך עמוק שאין קליטה, אין אור, אין אוויר. רק אתה, האפלה והאנשים האלה שחופרים. זה הרגע שאתה מבין כמה החיים שלך קלים לעומתם".
הוא מדגיש שהבחירה לדבר על הצדדים הקשים של המסעות שלו אינה מקרית. "כולם שואלים אותי למה אני לא מדבר על נופים, שקיעות, איים יפים", הוא אומר. "אני יכול לספר לך שעות על הזוהר הצפוני באיסלנד או על החופים בפיג’י, אבל זה פחות נוגע בי. מה שנשאר איתך אחר כך זה האנשים והמקומות שבהם אתה פוגש את החיים כמו שהם. אלה הסיפורים האמיתיים".
"במאוריציוס הייתה לי מערכת יחסים עם מקומית. גרתי איתה שלושה חודשים, והייתה לה ילדה קטנה וחמודה. נהייתי אבא לשלושה חודשים. פתאום אתה חי חיים רגילים"
כשהשיחה גולשת לנושאים אישיים כמו אהבה ובדידות – הקול של המטייל הקשוח מתרכך. "במאוריציוס הייתה לי מערכת יחסים עם מקומית. גרתי איתה שלושה חודשים, והייתה לה ילדה קטנה וחמודה. נהייתי אבא לשלושה חודשים. פתאום אתה חי חיים רגילים – חוזר הביתה, יש ילדה, ארוחת ערב, שגרה. זה היה יפה".
אבל כמו כל מסע, גם זה הסתיים. "במאוריציוס הוויזה נגמרת אחרי שלושה חודשים, אז נאלצתי לעזוב. זה אחד הקשיים הכי גדולים בסגנון החיים הזה – אתה מכיר אנשים, מתחבר באמת, ואז צריך להיפרד. לפעמים בגלל ויזה, לפעמים כי למישהו נגמר הכסף, לפעמים כי החיים פשוט ממשיכים. זה קשה. אתה נפרד כל הזמן.
“הייתה לי שנה שטיילתי עם קולומביאנית – גרנו יחד במדג'ין וטיילנו בעולם. היו גם קשרים קצרים, מהכול קצת. אתה פוגש אנשים מכל הסוגים, אבל גם מתרגל להיפרד. אני פתוח לאהבה, כל עוד היא יכולה לבוא איתי הלאה".
ואז, בדיוק כשהשיחה נראית כאילו היא מתקרבת לסופה, רועי פותח סיפור שמחזיר את הסקרנות. "בצפון-מזרח הודו יש אזור שנקרא 'שבע האחיות'. זה מקום כמעט לא מתוייר בכלל, סמוך לגבול עם מיאנמר – ושם פגשתי את שבט אפאטאני". הוא מתאר את החוויה בהתרגשות: "לנשים שם יש קעקועים על הפנים ופקקים שחורים באף. זה נראה חריג בהתחלה, אבל מאחורי זה מסתתר סיפור מטורף. לפי המסורת, כשהן היו צעירות הן היו כל כך יפות ששבטים אחרים נהגו לחטוף אותן כדי לקחת אותן לנשותיהם. כדי למנוע את זה, הגברים בשבט החליטו ‘לכער’ אותן – קיעקעו להן את הפנים ותחבו להן פקקים בנחיריים. ככה ידעו לזהות שהן שייכות לשבט, ואף אחד לא יעז לגעת בהן. זו הייתה הדרך שלהן להגן על עצמן".
רועי מתרגש כשהוא מדבר על הנשים המבוגרות שפגש. "היום המסורת הזו כבר נעלמה. נשארו רק כמה מאות נשים מבוגרות, בגילאי 80, שהן האחרונות בעולם עם הקעקועים האלה. זה פרק אחרון של תרבות אנושית. כמה שזה זר לנו – בשבילן זו גאווה".
הוא לוקח נשימה ארוכה ומסכם: "זה מה שאני הכי אוהב במסעות האלה – לפגוש אנשים, מסורות ועולמות שנמצאים על סף היעלמות. אתה מרגיש כמו עד אחרון למשהו שהיה כאן אלפי שנים. יום אחד הילדים שלנו יראו את זה רק בתמונות. ואני הייתי שם".
פורסם לראשונה: 07:20, 14.11.25
