בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היעד האחרון שטרם נכבש הייתה היבשת השישית - אנטארקטיקה. מדינות והרפתקנים ראו בה שילוב מנצח של יוקרה לאומית, הישג מדעי וניסיון אחרון להירשם בין דפי ההיסטוריה כמגלי ארצות עם כל התהילה והכסף הכרוכים בכך.
עדיין לא תם - המסע לאנטארקטיקה
(צילום: עדו למפרט ורועי גליץ)
רואלד אמונדסן, רוברט פלקון סקוט, ג'יימס קלארק רוס וארנסט שקלטון היו שמות שהפכו נרדפים לעוז רוח, דבקות במטרה ותהילת עולם. אמונדסן היה הראשון להניף דגל בקוטב הדרומי, סקוט איבד את חייו כמה שבועות אחר כך ושקלטון מצא את עצמו במסע הישרדות בלתי יאומן שנלמד עד היום בהשתאות והערצה.
יותר ממאה שנה חלפו וההגעה לאנטארקטיקה הפכה נגישה הרבה יותר. ספינות קרוז גדולות משיטות תיירים מאושוואיה שבארגנטינה לעבר היבשת. התיירים צופים על מושבות הפינגווינים, רואים אולי לווייתן או שניים ובעיקר יכולים לספר לחבר'ה - הייתי באנטארטיקה.
לפני כשבועיים עליתי על סיפונה של האלדוראדו, ספינת מפרשים דו-תרנית. אונייה שנבנתה בהולנד במיוחד למסעות לקטבים. בקיץ (שהם חודשי החורף שלנו) היא עוגנת באנטארקטיקה ובחורף היא עושה את דרכה הארוכה מקוטב לקוטב הישר לאזור גרינלנד. מסע שאורך כחודשיים וחצי.
הספינה כיום בבעלות רוסית למרות הדגל המאלזי המתנופף בירכתיה. חמישה אנשי צוות משיטים את האלדוראדו החל מוואסילי הטבח וכלה בקפטן לב בן ה-75, ששירת כקצין בחיל הים הסובייטי ועכשיו יושב ובוהה במסך המכ"ם, ממלמל שברי משפטים לעצמו תוך עישון סיגריות אלקטרונית ברצף.
את המסע על האונייה ארגן צלם הטבע רועי גליץ, שבעיקרון הוא בחור עם הפרעה דו-קוטבית. כלומר, יש לו חיבה מיוחדת לצילומים בקוטב הצפוני ובקוטב הדרומי. עבודה שעיטרה אותו במספר רב של פרסים בינלאומיים.
המסע שלנו לאנטארקטיקה התחיל בפונטה ארנאס, עיירה צ'יליאנית בדרום המדינה, שמפורסמת בעיקר בבית קברות מטופח במיוחד ומרכז קניות פטור ממכס. כך שאם אתה לא מתכנן מסע קניות או לסיים את חייך במקום, אין באמת סיבה לבקר בעיירה סחופת הרוחות הזו למעט כנקודת יציאה לקוטב.
16 צפייה בגלריה
המגלן 3 - ספינה יפנית שהחליטה להשתקע דווקא בפונטה ארנס ונרקבת על החוף כבר עשרות שנים
(צילום: עדו למפרט)
אוניות הקרוז לאנטארקטיקה נאלצות לחצות את מעבר דרייק. מעבר ימי ידוע לשמצה שיכול להפוך את האוקיינוס למכונת כביסה במהירות גבוהה. כמה רע זה יכול להיות? רע מאוד. גם אוניות גדולות מטלטלות בדרייק כמו פקק שעם במכונת כביסה.
אנחנו טסנו בקו התעופה היחיד שטס לאנטארקטיקה. שם מול מסלול העפר המשמש כשדה תעופה מאולתר נמצאות שתי תחנות מחקר. תחנה רוסית ותחנה צ'יליאנית. כל אחת שומרת את סודותיה לעצמה. גם על שם האי אין הסכמה. הרוסים קוראים לאי "ווטרלו" בעוד הצ'ליאנים ושאר העולם קוראים לאותו מקום בדיוק "המלך ג׳ורג'".
16 צפייה בגלריה
הטמפרטורה צונחת בפתאומיות מכסה את הספינה במעטה של שלג שנערם גם על פני הים
(צילום: עדו למפרט)
16 צפייה בגלריה
פילת ים צופה על המפרץ. עד מתי תישאר היבשת הזו נחלתם הבלעדית של חיות ובעלי כנף?
(צילום: עדו למפרט)
אנטארקטיקה כיום נחשבת למקום היחיד בעולם שלא שייך לאף מדינה. שימוש צבאי אסור ביבשת, אין לנצל משאבים טבעיים, הדבר היחיד שמותר הוא מחקר מדעי. כך צצו מספר רב של תחנות מחקר ביבשת שכל אחת פוקחת עין על שכנתה. האמריקנים חושדים בסינים שהם חופרים מחצבים בתחנת המחקר. הרוסים בטוחים שהאמריקנים עושים בדיוק אותו דבר וכולם יודעים שאצל הרוסים הקו המפריד בין איש מחקר לאיש צבא נמס מזמן.
האלדוראדו חיכתה לנו במפרץ, מפרשית קלאסית, צבועה אדום ושני תרניה נישאים לגובה של כ-30 מטרים. הרומנטיקה שאפפה אותה התפיידה ברגע, שפתחתי את הדלת לחדר בו אני אמור לבלות את עשרת הימים הבאים. עד עכשיו אני לא בטוח אם שמתי את הבגדים בארון וישנתי בחדר או להיפך. קבינה זעירה עם מיטת קומתיים אותה אני חולק עם בחור קנדי הייתה המחיר עבור היתרון לחוות את אנטארקטיקה בספינת מפרש, שמתהדרת ברישיון מיוחד להגיע למקומות שספינות תיירים לא מגיעות אליו.
התוכנית היתה לצאת מיידית ולעשות דרכנו ממפרץ למפרץ עם גיחות זודיאק לחוף או לקרחונים סמוכים ככל שמתקדמים דרומה לאורך חופי היבשת.
בפיטרמן איילנד פגשנו את אדי, חוקר טבע אוסטרלי שמתגורר בשבועות האחרונים בבקתה בלב מושבת פינגווינים, מחכה לשאר חברי המשלחת שאמורים לחבור אליו בימים הקרובים. החברים בינתיים לא יצרו איתו קשר, אך כנראה (בתקווה) צפויים להגיע בימים הקרובים.
16 צפייה בגלריה
זוג לווייתנים בציד מתואם. היצורים הענקיים הללו ניזונים מסרטנים זעירים שהם מסננים דרך רשת צפופה של מזיפות
(צילום: עדו למפרט)
16 צפייה בגלריה
פינגווינים מסוג ג'נטו מפלחים את המים כמו טורפדו קטנים. הקטנים האלה מסוגלים להגיע ל-40 קמ״ש
(צילום: עדו למפרט)
16 צפייה בגלריה
פילת ים מרוצה מעצמה במנוחת צהריים. הנקבות שוקלות כ-700 ק"ג. הזכרים 4-3 טונות
(צילום: עדו למפרט)
16 צפייה בגלריה
אמא פינגווינית גאה בשני צאצאיה. בקרוב יוכלו לצאת ברשות עצמם לעולם הגדול
(צילום: עדו למפרט)
16 צפייה בגלריה
נטשה וגיאורגי מצוות האונייה מנווטים את הזודיאק במיומנות בין הסירה לחוף
(צילום: עדו למפרט)
לא רחוק ממנו, על פיסת קרח צף נמנם כלב ים נמרי. שום קשר למשהו חמוד שמקפיץ כדור מתנפח בפארק ימי. זו חיית טרף לכל דבר עם הבעת פנים קבועה של גיחוך מבשר רעות.
מזג האוויר באנטארקטיקה לקח את התוכניות שלנו למסע והעיף אותן מעבר לסיפון. ארבע סופות ציקלון עושות את דרכן אחת אחרי השנייה. כל אחת מביאה איתה גלי ענק ורוחות מהירות שעולה על 100 קמ"ש. המטרה כרגע היא לחפש מפרץ מוגן ולחכות לחלון הזדמנות להמשיך הלאה
חזרה לאלדוראדו. קפטן לב נראה מוטרד מהרגיל, המלמולים הפכו צפופים יותר מלווים בקללות ברוסית. מתברר שמזג האוויר באנטארקטיקה לקח את התוכניות שלנו למסע והעיף אותן מעבר לסיפון. ארבע סופות ציקלון עושות את דרכן אחת אחרי השנייה. כל אחת מביאה איתה גלי ענק ורוחות מהירות שעולה על 100 קמ"ש. המטרה כרגע היא לחפש מפרץ מוגן ולחכות לחלון הזדמנות להמשיך הלאה.
עכשיו אנחנו במשחק של חתול ועכבר עם מזג האוויר. במעבר ליעד הבא כבר הרגשנו היטב את שולי הסערה. גלים של שלושה מטר החלו חובטים בסירה מאיטים אותה לקצב של 5-4 קמ"ש, מקפיצים את חרטום הסירה ומטיחים אותה שוב מטה. מי שלא אבטח את הציוד שלו דן אותו לתעופה חופשית. כוסות נופלות, מחשבים ניידים מתעופפים. זה הזמן לקחת הפסקה, להסתגר בחדר, לשכב במיטה ולתהות למה מגיע לי כל הטוב הזה.
למחרת אנטארקטיקה התגלתה במלוא עוצמתה. הרים נישאים לגובה רב, קרחוני ענק פורצים מתוך המים הכחולים, מגמדים את הסירה שלנו, שמשייטת לצידם. היבשת הזו ענקית ואנחנו רק מגרדים את שוליה.
16 צפייה בגלריה
אפשר להבין את גודלו של הקרחון רק כאשר מזהים לצידו את סירת הזודיאק משמאל
(צילום: עדו למפרט)
אנטארקטיקה היא במובנים רבים אקס-טריטוריה לשאר הפלנטה. התנאים הקיצוניים, המרחבים האדירים, עולם החי השולט בה ללא עוררין ובעיקר החופש מניצול אנושי של אינטרסים פוליטיים וכלכליים מעניקים לה ייחודיות שאין באף מקום בכדור הארץ.
כל זה ניצב מול שני איומים עיקריים שבלתי ניתנים לעצירה. ההתחממות הגלובלית שכבר היום משנה את מסת הקרח ביבשת והמלחמה הקרה המתחדשת בין מעצמות רעבות לשליטה וניצול המשאבים שמסתתרים ביבשת.
השורות האלו נכתבות בעודנו מחכים לאישור להגיע למנחת שיחזיר אותנו לציוויליזציה. חלון היציאה מן האוויר נפתח ונסגר לסירוגין. חוסר הוודאות הוא חלק בלתי נפרד מהמסע. זו אולי החוליה היחידה שמחברת אותנו - תיירים לרגע במאה ה-21, לאלו שהגיעו מאה שנה לפנינו מצוידים באמצעי ניווט בסיסיים, סקרנות ללא גבולות ורצון עז לחוות את עוצמתה הנדירה של היבשת הקפואה בקצה העולם.
עדו למפרט הוא מנהל קריאייטיב וצלם מתל אביב. אתם מוזמנים להתרשם מצילומים נוספים באתר האינטרנט ובעמוד האינסטגרם שלו.
