בחמש בבוקר, דביר בן-עמי כבר ער. כמו כל אוצ'י-דשי – תלמיד המתגורר בתוך הדוג'ו – הוא מתחיל את היום בניקוי הדוג׳ו, אולם האימונים היפני, והמקדש הצמוד: פותחים חלונות, מאווררים את האולם, מנקים אבק ומגרפים את הרחבות. בשש בדיוק מתחיל אימון הבוקר, וכמו בימים ההם – אין דיבורים, רק הדגמות, תנועות מדויקות והקשבה לגוף. כך, באמצע הכפר אויאמה שבו לימד מייסד האייקידו עד מותו, דביר מגשים חלום בן 30 שנה וחוזר לחיות שבועיים כפי שחיו תלמידיו הראשונים של או סנסיי.
לחיות כמו לוחם סמוראי
(צילום: דביר בן-עמי, ענת בן מאיר)
אייקידו היא אמנות לחימה יפנית המשלבת לחימה בידיים ריקות לצד עבודה בחרבות, מקלות וסכינים. מייסד האייקידו, מוריהי אואשיבה – או סנסאי – יצר את השיטה על בסיס טכניקות לחימה קטלניות של הסמוראים הקדומים. בן-עמי (58), מורה ותיק לאייקידו מהרצליה ובעל חמישים שנות ניסיון באמנויות לחימה יפניות, זכה סוף־סוף להגשים חלום ישן: לטוס ליפן ולהתאמן אייקידו בכפר קטן וציורי לצד מיטב המורים בעולם, ממש כמו בסרטים.
בשיחה עם ynet הוא מספר על החוויה המחשמלת שעבר במקדש העתיק של אמנות הלחימה. "הנסיעה ליפן היא חלום רחוק של 30 שנה. כשהייתי מתחרה בג׳ודו בתיכון הייתה מתוכננת נסיעה ליפן שבסוף התבטלה. אחרי הצבא התגלגלתי לאייקידו וטיילתי במזרח, וכל הזמן היה לי בראש לנסוע ליפן – בסוף ויתרתי וחזרתי לעשות תואר באוניברסיטה".
אז למה עכשיו?
בן-עמי צוחק: "הילדים גדלו – השתחרר תקציב, ותלמיד שלי שהחליט לנסוע ליפן ולהגשים חלום – הציע לי להצטרף". בערב שבת הוא נחת בטוקיו עם שני תלמידים ותיקים, וביום ראשון בבוקר הם כבר הזיעו על המזרן במרכז האימונים המיתולוגי – הומבו-דוג'ו. "חשבנו שיהיה אולם ענק – אבל זה היה בניין צנוע עם תמונות של המייסד בכל מקום". הוא מוסיף: ״בשיעור של יום ראשון בבוקר היו עשרות מתאמנים והייתה דממה. הכול טקסי ושקט. בניגוד לאימונים בישראל – כמעט אין דיבורים. המורה מדגים, והתלמידים מבינים דרך העיניים והגוף".
בסוף האימון האינטנסיבי הם עלו על רכבת בשעה נסיעה לכפר הפסטורלי אויאמה – לשם פרש המייסד לאחר מלחמת העולם השנייה והקים בית ספר ייחודי באווירת זן מסורתית, בו לימד עד מותו בשנת 1969. "ברגע שיוצאים מהתחנה יש פסל של או סנסיי", מספר בן-עמי. "לאורך הכביש הראשי יש אבנים עם תמונות שלו, ואתה מבין שהנוכחות שלו בעיירה חזקה מאוד".
22 צפייה בגלריה
"הילדים גדלו, היה תקציב והחלטתי להגשים את חלום". בן-עמי בשיעור ערב
(צילום: באדיבות דביר בן-עמי)
דביר מגלה שאו סנסיי לא היה רק לוחם – אלא גם אדם דתי הקשור לזרם השינטו. הוא מתאר: "זה מקום דתי לגמרי ולא מתאמנים שם. הרחבה מרוצפת באבנים קטנות, החצץ מסודר בקווים ישרים, ופסל של או סנסיי משקיף על הכל. בפנים – כלים דתיים וארון קודש".
סדר יום סיזיפי, כאב, נשק ועבודות רס״ר
כאן נגמר החלק התיירותי – ומתחילים האימונים. "אתה לא אורח ולא תייר, אלא תלמיד-דייר, בדיוק כמו בימים ההם", אומר דביר. "קמים בשעה חמש בבוקר. עד רבע לשש מנקים את הדוג’ו ואת המקדש – פותחים חלונות, מאווררים את האולם, מנקים אבק ומגרפים רחבות. ובשעה שש מתחיל אימון בוקר".
"אחרי החימום יש תרגילי הקשחה. תוקפים מאוד מאוד חזק אחד את השני. ממש חזק. כדי לחזק את הידיים ואת הבלימות. זו חוויה פיזית שקשה להסביר למי שלא ניסה". לאחר מכן עוברים לתרגול נשק מסורתי: "יש עבודה עם חרב או מקל. עובדים ברחבה בחוץ – זה שיעור הנשק היומי. לאחר מכן יש זמן קצר לאכול ארוחת בוקר ועוברים לעבודות תחזוקה של החווה".
"בשעה תשע מתחילים עבודות רס״ר. לנכש עשבים, לנקות את המקדש, לכסח דשא, לנקות את הדוג׳ו – כשהגוף עוד כואב מאימון הבוקר. עובדים עד אחת-עשרה וחצי. אחר כך ארוחת צהריים שאנחנו מבשלים לעצמנו. ובשעה שתיים מתקיים שיעור בידיים ריקות, חוזרים על מה שהיה בבוקר אבל בנחת. זה שיעור חשוב – כי כאן מניחים את החוליות המחברות בין ההדגמות המהירות של הבוקר לבין ההבנה העמוקה".
"הדוג'ו לא גדול ולפעמים צפוף. עובדים ידיים ריקות. יש קצת יותר דיבורים מאשר בהומבו-דוג'ו בטוקיו, ויש שיטה מעניינת להחלפת בני זוג". לדבריו, "הוותיקים נשארים במקום, הפחות ותיקים עוברים בין כולם. אחרי כל טכניקה – קידה ועוברים למתאמן הבא". כשהשיעור מסתיים – חוזרים לניקיונות: "יש מטאטאים ומגבות לחות. מנקים את המזרון ואת הקירות. ממש מסדר המפקד. בלי קשר לדרגה או ניסיון – כולם משתתפים. בישראל זה היה לוקח שעה – ביפן כמה דקות".
אחרי הניקיונות חלק מהמתאמנים נשארים לאימון פתוח. "הרבה מהלימוד קורה אז. מתרגלים שואלים שאלות ועובדים עם מי שרוצים. הלמידה אינה רק בשיעורים – היא נמשכת 24 שעות".
לילות קשים, פציעות, החברים מהעולם והמשמעות העמוקה
בסוף היום אוכלים ארוחת ערב במטבח הצנוע ומתארגנים ללינה על המזרונים בדוג'ו. "ישנו בלינה משותפת על מזרונים שעליהם התאמנו. הם עשויים מקש דחוס והם קשים מוות, לא כמו בארץ. בהתחלה קשה להירדם – ג׳ט לג, עומס חוויות והראש מלא. אבל אחרי כמה ימים נרדמים בטיל וקמים שוב בחמש בבוקר ליום אימונים חדש".
אחרי כמה ימים מגיעים גם הפציעות. "פתאום אני רואה שכפות הרגליים שלי נפוחות ולא רואה את הקרסוליים. אז שמו לי עלי כרוב, רפואה מסורתית להורדת נפיחות, ושכבתי עם רגליים למעלה. זה קורה לפעמים – הגוף פשוט מתפרק ונבנה מחדש הייתה שם קהילה מגוונת. היו שבעה מבולגריה שידעו אנגלית ובראש טוב ומהר מאוד התחברנו. היו גם אנשים מרוסיה שלא ידעו אנגלית, אז היה יותר קשה".
איך היו היפנים?
"מאוד חברותיים ורוצים לעזור ושמחים שמישהו בא. האימונים באיוואמה הרבה יותר אינטימיים מהמרכז העולמי הומבו-דוג׳ו בטוקיו, ויש להם מנהג חשוב: כולם מביאים מתנות קטנות לאורחים. אנחנו הבאנו תמונות וחמסות והם נתנו לנו כל מיני מתנות בחזרה".
מה העלויות של מחנה האימונים?
"לינה ודמי שהייה עלו לנו 25 שקל ליום. איוואמה אינה עסק אלא שליחות. זכינו להשתתף בשני אירועים נדירים: סדנה אינטנסיבית עם הרבה אנשים מטוקיו וביקור של הדושו, הנכד של או סנסיי. היה טקס דתי וארוחה משותפת. ממש חוויה מיוחדת".
"ישראלים מעריצי תרבות יפן המודרנית ובלוגרים מוחצנים ומאכלים צבעוניים אולי יתקשו להבין למה להעביר חופשה בכפר קטן ומנומנם. אבל עבור תלמידי אומנויות הלחימה מדובר בחיבור רגשי ומנטלי שלא ניתן להסביר במילים. אי אפשר להגיע ללא תיאום מראש. צריך רקע באייקידו ומכתב המלצה מהמורה האישי".
ומה קורה לנפש אחרי שמגשימים חלום של שלושים שנה?
"דמיינתי שזה יהיה אפילו יותר קשה מבחינת אינטנסיביות ופציעות, אבל זה עבר בסדר. האימונים סידרו לי המון דגשים ונתנו חומר למחשבה שמאוד משפיע עליי כתלמיד וכמורה. הגשמתי חלום – אבל החלום ממשיך. זה לא טיפוס לפסגת האוורסט שמסתיים – זו דרך, וכבר יש דיבורים על הנסיעה הבאה".
