שלוש שנים של נדודים, לבדה, על פני כמה יבשות – זה המסע שעברה סמר כהן (26) מקיבוץ סער בצפון, שחזרה לאחרונה לישראל. "כל החיים ידעתי שאני הולכת לעשות טיול גדול אחרי הצבא", היא מספרת בשיחה עם ynet. "גדלתי עם הורים מטיילים – הם עשו טיול של שלוש שנים והתחתנו בניו זילנד. אבל גם ידעתי שאני אעשה את זה שונה". היא מדברת על טיול סולו מאתגר במיוחד.
אחרי חצי שנה במזרח הרחוק, כולל שלושה חודשים משמעותיים בפיליפינים, המסע קיבל תפנית באוסטרליה. סמר נוחתת, כמעט ללא כסף, ביבשת המסקרנת עם קבוצת חברות ישראליות שהכירה בפיליפינים. "פתחנו קבוצה – 'אוסטרליה 2024'. בסוף כולנו הגענו לשם", היא צוחקת. "ואני נסעתי לשם כדי להישאר – אני נשארת לתמיד. ככה הרגשתי".
בביירון ביי הקסומה החבורה העליזה התכנסה למגורי קבע. "שכרנו דירה לשנה, ממש עשינו חוזה. בהתחלה הייתי עם כמה בנות ישראליות, ואז הן עזבו ואני נשארתי. במשך שנה הייתי מכניסה שותפים – רובם ישראלים. הבית שלי היה ישראלי, אבל החיים שלי בחוץ היו עם אנשים מכל העולם. זו הייתה דירה – בית ענק, שתי קומות – אבל בלי רהיטים", היא מתארת את קשיי ההסתגלות. הפתרון הגיע באופן בלתי צפוי. "באוסטרליה יש תרבות של יד שנייה. אנשים משאירים דברים בחוץ, ואתה יכול לקחת. מצאנו כמעט הכול במרקטפלייס או ברחוב. הכול היה זול או בחינם. זה היה מטורף".
אולם השוני בין התרבויות יצר גם תקלות ומבוכה רבה. "ראינו שלט – 'צמחים בחינם'", היא צוחקת. "חברה שלי אומרת: 'תעצרי, חייבים לקחת'. ירדתי, לקחתי ארגז שלם של שתילים ושמתי באוטו”. כמה שעות אחר כך – המציאות התהפכה. "נכנסנו לפייסבוק וראינו פוסט: 'זה כזה חוסר נימוס, מישהו לקח את כל העציצים. אמורים לקחת אחד'. ואנחנו, הישראליות, היינו בטוחות שלוקחים הכול". היא צוחקת. "מהפדיחות השארנו את הצמחים אצלנו. פחדתי להחזיר. פחדתי שיגידו – הישראלים האלה".
כדי לשרוד כלכלית, ואולי גם לשגשג, היא נכנסה לאחת העבודות הקשות והשנואות על מטיילים בתקציב נמוך. "עבדתי במכירות. הייתי הולכת דלת-לדלת, דופקת לאנשים ואומרת: 'היי, מה נשמע'. מסבירה להם למה הם צריכים לוחות סולאריים על הגג. אני הייתי המתאמת – והבוס שלי היה מגיע לסגור". היא נאנחת. "אנחנו עשינו את העבודה השחורה. זה טירוף. אתה עובר בית-בית, חצי שנה ככה. זה קשה". ובכל זאת – היא הצליחה. "הייתי די טובה בזה, עד שנמאס לי".
מעבר למירוץ הסיזיפי אחר הכסף, החיים באוסטרליה נשמעים כמו חלום. "יצאתי כמעט כל יום", היא צוחקת. "פעם ראשונה הרגשתי חופש אמיתי. עצמאות". היא גאה לספר: "לא הגעתי עם כסף. חייתי משבוע לשבוע, ואז גם התחלתי לחסוך". ומה השיטה? "אמרנו שאנחנו בתודעת שפע והכול פשוט הסתדר. אני לא בן אדם רוחני, אבל הרגשתי שיש עליי איזה ענן כזה. הכול עבד, הכול הסתדר. זה היה קוסמי".
לאחר שנה באוסטרליה, גם חיי החברה נראים אחרת לגמרי. "יצאתי לדייט עם אוסטרלי. הם יותר פתוחים בראש, הרבה יותר ליברליים מישראל. יש שם יותר מערכות יחסים פתוחות, יותר דרמה. אולי כי אין להם מלחמות, אז הדרמה שלהם היא במקום אחר".
אחרי שנה של חיים כמעט מושלמים באוסטרליה, סמר עומדת בפני אחת ההחלטות הקשות במסע שלה – ולא בגלל כסף או עבודה, אלא בגלל מה שקורה בבית. "הרבה חברים שלי חזרו", היא מספרת על סערת הרגשות שעברה לאחר הזעזוע של השביעי באוקטובר. "אני לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שאני באמצע המסע של החיים שלי. גם הייתי לוחמת, אז זה לא היה פשוט. הרגשתי רגשות אשם שלא חזרתי. זה היה ממש קשה להחליט להישאר". היא נאנחת. "ההורים שלי אמרו לי להישאר. אח שלי לוחם בצבא והם לא רצו ששנינו נהיה שם. אמא שלי ממשפחה שכולה, אז זה בכלל היה מורכב".
מאוסטרליה היא המשיכה ליעד שתמיד היה עבורה סגירת מעגל – ניו זילנד. "ההורים שלי התחתנו שם. ידעתי כל החיים שאני אגיע לשם, לא משנה מה". אבל המעבר היה חד. "באוסטרליה חייתי במקום אחד. בניו זילנד זה כבר טיול אחר לגמרי. יש שם תרבות אחרת, אתה רואה הרבה מאורים (ילידים – א"ק), ויש תחושה אחרת לגמרי".
אחרי שבוע של התאקלמות היא יוצאת לדרך. "באוקלנד מצאתי ואן של צרפתייה שהייתה חייבת לטוס, אז היא מכרה לי אותו יחסית בזול. וזהו – קניתי ויצאתי לדרך", היא צוחקת.
"התחיל להיות קפוא – ואני ישנה בוואן", היא נזכרת ומצטמררת. "טיילתי בחורף. ירדתי לאגמים, לקווינסטאון. התחיל להיות קפוא, שלג, עונת סקי – ואני ישנה באוטו". הציוד בסיסי. "היה רק מזרון גדול, מטבח קטן מאחורה ושלושה מושבים מקדימה". והקור חודר מעבר לעצמות. "היה לי ספטום (עגיל – א"ק) באף, והייתי קמה בלילות כי הוא פשוט קפא. זה היה שיגעון. באמת".
למרות הכול, היא שמרה על שגרה מוקפדת. "לא משנה מה – לא רציתי שידעו שאני גרה בוואן. לא רציתי את הריח של ואן". והמאמץ היה יומיומי. "הייתי קמה בקור, הולכת לכל מקום שאפשר להתקלח, מתארגנת, מתאפרת ויוצאת ליום. לא היה יום שלא עשיתי את זה – גם אם היה קפוא", היא צוחקת.
ואז הגיע רגע שלא תכננה. "תמיד היה לי חלום לראות אורות הדרום". אורות הדרום (Aurora Australis) הם תופעת טבע אטמוספרית מרהיבה המתרחשת באזורים הסמוכים לקוטב הדרומי. האורות מופיעים בצבעים שונים הנעים בשמיים חשוכים. "חברה עדכנה אותי שיש עכשיו תצוגה מטורפת. שלחתי לה תמונה של שמיים לבנים ואמרתי לה 'זה זה?'. היא אמרה לי: 'צאי עכשיו למקום חשוך יותר'". סמר נסעה דקות ספורות לתוך הטבע הניו זילנדי – וזה הספיק. "פתאום כל השמיים היו סגול, ורוד, ירוק. משהו מטורף. באמת מטורף. לא האמנתי שזה קורה לי".
ולמרות כל האזהרות – הבדידות הפכה לכוח. "אמרו לי: אל תטיילי לבד, יהיה לך משעמם, לא תכירי אנשים. אבל לא היה לי משעמם לרגע. הגשמתי שם כל כך הרבה דברים. גם בימים שלא קרה כלום – הייתי הכי מאושרת בעולם. הייתי גאה בעצמי שאני לבד, שאני עושה את זה". והיא גם דחפה את עצמה לקצה. "שחיתי עם מאות דולפינים בקאיקורה. עקבנו אחריהם בסירה”, היא נזכרת. “קפצתי למים לפני שהם בכלל אמרו לקפוץ. הכול היה אדרנלין".
כשהכסף התחיל להיגמר, היא חוזרת לאוקלנד כדי לעבוד. "היה לי קשה למצוא עבודה בניו זילנד", היא מדגישה. "בניו זילנד נותנים לעבוד רק שלושה חודשים וכולם רוצים התחייבות לחצי שנה”. הפתרון הגיע מהקשר הישראלי. "פגשתי מישהו באוסטרליה, מנהל של עסק לתמרוקים. התקשרתי אליו ואמרתי לו: יש לך עבודה בשבילי? והוא אמר כן, באוקלנד". רק בעיה אחת קטנה: "אני הייתי בדרום. זה ארבעה-חמישה ימי נסיעה. אמרתי לו 'חמישה ימים אני אצלך' – ופשוט יצאתי לדרך”.
בדרך לעבודה היא גם הספיקה לעצור לקטנה. "עשיתי צניחה חופשית מ-18 אלף רגל. שמים לך מסיכת חמצן כי כבר אי אפשר לנשום. זה היה מטורף". היא הגיעה לאוקלנד כמעט בלי מזומן. "לא רציתי לחזור למכירות – אבל לא הייתה ברירה", היא נאנחת. "ידעתי שאם אני לא עובדת – אני לא יכולה להישאר".
העבודה הפעם הייתה שונה. "חנות קוסמטיקה. לעצור אנשים, להבין שפת גוף, למכור". גם הסביבה הייתה אחרת. "היו שם עובדים סינים וברזילאים. האנשים הכי מצחיקים שפגשתי. כל אחד דמות". אחת הדמויות נשארה איתה במיוחד. "סיני הומו שברח מסין כי רצו לחתן אותו. הוא היה עושה שטויות, רוקד, מצחיק את כולם".
מתברר שטיול בניו זילנד הוא מקור להעצמה נשית. "הנשים שם מאוד חזקות", היא מחייכת. "זה המקום שהרגשתי בו הכי בטוחה בעולם. גם בלילה, גם לבד – לא פחדתי מכלום. אתה פשוט יודע שלא יקרה לך כלום". בסוף, היא גם סגרה מעגל אישי מרגש. "נסעתי לקריקרי, איפה שההורים שלי חיו לפני שלושים שנה. הסתכלתי על תמונות שלהם מהעבר – והכול נראה אותו דבר. הטבע לא השתנה. הם שומרים עליו בצורה מטורפת".
"זה היה מוזר. כל החיים אני מעריצה את ההורים שלי, את הקשר שלהם, ותמיד חלמתי לטייל עם בן זוג, לעשות את הטיול הגדול ביחד. אבל האנשים שהכרתי לא היו בראש שלי, אז טיילתי לבד. ואז הבנתי משהו – החוויה שלי הייתה הרבה יותר מטורפת"
"זה היה מוזר. כל החיים אני מעריצה את ההורים שלי, את הקשר שלהם, ותמיד חלמתי לטייל עם בן זוג, לעשות את הטיול הגדול ביחד. אבל האנשים שהכרתי לא היו בראש שלי, אז טיילתי לבד. ואז הבנתי משהו – החוויה שלי הייתה הרבה יותר מטורפת. הם היו ביחד, הם עזרו אחד לשני, היה להם אחד את השני. ואני הייתי לבד. לא היה מי שיעזור לי, הייתי צריכה לעשות הכול לבד".
מניו זילנד היא ממשיכה ליעד שעליו חלמה עוד לפני שיצאה לדרך – בורה בורה. "ראיתי תמונה של בורה בורה עוד לפני הטיול ואמרתי – לא משנה מה, אני מגיעה לשם ולא אכפת לי איך", היא צוחקת. הבעיה: פולינזיה הצרפתית יקרה להחריד. "זה מקום כמו המלדיביים", היא נאנחת. "ריזורטים, לגונות, מאוד יקר. אמרתי לעצמי – איך אני מגיעה לשם כתרמילאית? איך עושים את זה בזול?". הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי. "היה לי חיבור מטורף עם הפולינזים שבאו לקנות בחנות התמרוקים שעבדתי בה באוקלנד. הייתי מזהה אותם ממרחקים, עוצרת אותם, מתחילה לדבר איתם בצרפתית, אומרת 'מרורו' שזה תודה, לומדת מילים שלהם – והם היו מתלהבים".
"נחתתי בבורה בורה בארבע לפנות בוקר, ולא היה לי כלום מסודר. במקרה פגשתי שם מישהי מקומית שקנתה אצלנו בחנות באוקלנד". הבעיה: אין שפה משותפת. "היא לא יודעת אנגלית. דיברנו שעות בגוגל טרנסלייט. ואז היא שאלה אותי איך אני מגיעה למלון, ואמרתי לה שאין לי מושג". התגובה שלה הפתיעה. "היא אמרה לי: 'אל תדאגי, אני אקח אותך'. מישהי מהמשפחה שלה באה עם טנדר ושמו לי שרשרת פרחים", היא נזכרת בהתרגשות. "זה המנהג שלהם. היא לקחה את השרשרת שלה ושמה עליי. זה היה מרגש".
גם שם, המציאות הייתה שונה מהדימוי. "אין שם כמעט מטיילים. היחידים שמגיעים זה צרפתים. פתאום אני הישראלית היחידה". גם תנאי הלינה לא דומים לפנטזיה. "לא הייתי בריזורטים. ישנתי בגסטהאוסים, חדרים עם אנשים – דברים שבחיים לא הייתי מגיעה אליהם אם לא הייתי שם". תחושה מוזרה. "כמו שאני הייתי חלק מחבורות של ישראלים בטיול – פתאום אני הייתי הזרה. והצרפתים לא מתאמצים לדבר אנגלית, הם פשוט מדברים ביניהם".
"שמו לנו צלב קרס על החנות. למרות שזה עסק אוסטרלי, הם ידעו שזה עסק של ישראלים. מישהו נכנס לחנות, הבין שאני ישראלית, התחיל לצעוק עליי – פשוט הוציאו אותו. אני ניסיתי להראות את הישראלי היפה, אבל זה קשה, כי אנשים כבר לא מפרידים בין אנשים לממשלה"
אבל גם בקצה העולם, המציאות הישראלית לא נשארה מאחור. "זה היה בשיא ה-Free Palestine באוקלנד. כל שבת היו הפגנות והיו ימים שהיינו סוגרים את החנות". ואז סיר הלחץ בצד השני של העולם מגיע לנקודת רתיחה. "שמו לנו צלב קרס על החנות. למרות שזה עסק אוסטרלי, הם ידעו שזה עסק של ישראלים". והיו עוד אירועים אנטישמיים נוספים. “מישהו נכנס לחנות, הבין שאני ישראלית, התחיל לצעוק עליי – פשוט הוציאו אותו. אני ניסיתי להראות את הישראלי היפה, אבל זה קשה, כי אנשים כבר לא מפרידים בין אנשים לממשלה. חברים שהכרתי פתאום העלו Free Palestine. הייתי צריכה למחוק אותם".
ובכל זאת, אחרי שלוש שנים בדרכים, דווקא הטיול שעשתה לבד חיזק אצלה משהו אחד. "הייתי גאה בעצמי שאני לבד, שאני עושה את זה".
