עבור רוב הישראלים, השנתיים האחרונות היו מרדף אינסופי אחרי אוויר לנשימה בין אזעקות, מילואים וניסיונות לשמור על שגרה. אבל עבור מאיה ואדיר, זוג מקיבוץ מפלסים בעוטף עזה, השגרה הזו הפכה לבלתי אפשרית. הם החליטו לעשות את מה שרבים מפנטזים עליו ברגעי ייאוש בפקקים או בממ"ד: לעצור הכול, לארוז את מה שחשוב באמת, ופשוט לנסוע. תפסנו אותם לשיחה מתוך הקרוואן שלהם אי שם באירופה הקפואה.
מאיה (30) ואדיר (32), התחתנו באוגוסט האחרון וחיו עד לאחרונה בקיבוץ מפלסים. מאיה, במקור מתל אביב, עבדה כמנהלת HR ואופרציה בסטרטאפ בתחום הסייבר ("בלאסט סקיוריטי"), ועברה בחדות ממשרד בקומה ה-30 בבורסה לחיים בדרכים.
אדיר, במקור מראשון לציון, הוא מאלף וכלבן טיפולי שחי ונושם כלבים. אל המסע הצטרפו גם אֹולי (8) ופאצה (2), כלבות הבורדר קולי שהן חלק בלתי נפרד מהמשפחה והסיבה שהטיול הזה נראה כמו שהוא נראה.
לא בורחים, בוחרים
ההחלטה לקום ולעזוב חיים יציבים וקריירות מתפתחות לא מתקבלת ביום אחד. אצל מאיה ואדיר, היא נולדה מתוך שילוב של טראומה לאומית, שחיקה אישית, וחלום ישן שהמתין לרגע הנכון להתפרץ. הם מתעקשים שלא מדובר בבריחה, אלא בצעד אקטיבי להצלת הנפש.
הרבה ישראלים זורקים לאוויר "יאללה בוא נברח מפה", אבל בבוקר קמים לעבודה. מתי אצלכם נפל האסימון שזה באמת קורה, שאתם שוברים את הכלים?
מאיה: "'לברוח' היא מילה גדולה. קודם כל כי אי אפשר באמת לברוח, ובבריחה יש משהו שנשמע כאילו אין פה בחירה. אבל אם אתה שואל מתי החלטנו לבחור לטוס - אז בערך כבר בדייט הראשון שלנו. אדיר סיפר לי על טיול של שנה שהוא עשה בניו זילנד, שהיה 'התקופה הכי טובה בחייו', ותמיד דיברנו על זה שחייבים לעשות טיול קרוואנים יחד עם הבנות (הכלבות).
"לפני כמעט ארבע שנים, אחרי שנתיים של זוגיות, נפרדנו לחצי שנה. לי היה ממש לא פשוט והחלטתי לטוס להתאוורר באירופה: פורטוגל, ספרד, איטליה. מפה לשם - סיפור ארוך ורומנטי - אדיר הצטרף אליי לפורטוגל וחזרנו להיות יחד. ברגע שהתחיל הדיבור על הטיול המשותף היה ברור שעושים את זה בוואן, שאני חייבת 'לטעום' את החוויה הזו. והטעימה הייתה מצוינת, כי מאותו רגע זה נפתח לנו״.
"החיים המשיכו, וזה כבר לא הרגיש שזה הולך לקרות שוב, ואז פאצה הגיעה. לאדיר היה ברור שהוא רוצה לטוס להתאמן ולהתחרות איתה באירופה. הדיבור על כלבנות בחו"ל השתלב עם המצב שלי אחרי ה-7 באוקטובר. פיתחתי חרדה מאוד מורכבת; כל נסיעה ברכב הפכה למלחמה, ליווה אותי פחד מוות יומיומי. הייתי נוסעת 10 דקות ומדמיינת איך כל רגע הולך להיות פיגוע, מפחדת לקפוא ברכב ולמות. ואז עולה לעבודה, שמה על עצמי חיוך ואומרת לעצמי שבנסיעה בערב זה בטח לא יקרה שוב, אבל גם טיפול מעמיק לא הצליח לשחרר לגמרי את ההרגשה. היה לי מפחיד בישראל. אפילו הגוף אותת לי עם פסוריאזיס שצץ פתאום באמצע החיים. כמו שהרופאה אמרה לי: 'נראה שהנפש מאותתת שאת צריכה לנשום, תקחי אוויר'.
"התגובות היו בעיקר: 'לכמה זמן?', 'מה תעשו שם?', 'מה עם הכלבות?', 'מה עם העבודה?'. ובעיקר הסתכלו עלינו בתור האנשים הכי אמיצים בעולם. זה נראה מטורף לכולם שבגיל 30, דקה אחרי החתונה, בזמן שכולם מדברים על ילדים, אנחנו מחליטים להגשים חלום ולשבור שגרה
"אז כשאדיר העלה את הרעיון שאולי אחרי המילואים נעשה שוב 'טיול אחרי צבא', ושיתף שכל מה שהוא חולם עליו זה להיות בקרוואן באירופה, לשלב אימוני אג'יליטי עם המאמנים הכי חזקים בעולם ולישון בטבע – לא יכולתי להתנגד לזה".
אדיר: "אם זה היה תלוי בי, לא הייתי חוזר לפני עשור מניו זילנד. בתור בן אדם, קשה לי מאוד עם שגרה, אבל איכשהו אתה נשאב ל'מטריקס' הזה. אחרי ה-7 באוקטובר ומאות ימי מילואים, הרגשתי שאני צריך קצת הפסקה מישראל. לא רק מהמצב הביטחוני-כלכלי-חברתי המאתגר, אלא בכלל מהחיים השגרתיים שכולנו חווים. מבחינתי זו פחות בריחה, אלא בחירה לחיות קצת אחרת. אחרי שחוויתי שנה בניו זילנד בוואן ועוד שבועיים עם מאיה לפני כמעט ארבע שנים, ידעתי שזה מה שיספק אותי. השילוב של הטיול עם הבנות וחוויית הכלבנות המתקדמת באירופה – זה השילוב המושלם עבורי".
ומה היו התגובות שקיבלתם?
"התגובות היו בעיקר: 'לכמה זמן?', 'מה תעשו שם?', 'מה עם הכלבות?', 'מה עם העבודה?'. ובעיקר הסתכלו עלינו בתור האנשים הכי אמיצים בעולם. זה נראה מטורף לכולם שבגיל 30, דקה אחרי החתונה, בזמן שכולם מדברים על ילדים, אנחנו מחליטים להגשים חלום ולשבור שגרה. להורים ולמשפחה זה היה יותר מורכב, כי דאגו מבחינת הקריירות, אבל בסוף פירגנו ונתנו גב״.
מאיה: "הסיפור הגדול היה סביב העבודה שלי. התחלתי לעבוד ב'בלאסט סקיוריטי' בינואר 2025 במשרה שמאוד רציתי, אבל כשאדיר קיבל זימון מילואים נוסף בקיץ - הבנו שמיד אחריו אנחנו חייבים לנסוע״.
"היה לי קשה, כי הייתי במקום מעולה בקריירה בסטארט-אפ צומח. קבעתי שיחה עם המנהל שלי, אבל לא ידעתי איך לפתוח את הנושא, אז פשוט כתבתי ב-Notes באייפון 'מונולוג' על מה החברה בשבילי ועל הרצון להגשים את החלום, והקראתי לו את זה במשך שבע דקות״.
"למזלי, הבוס הוא אדם מדהים. התגובה שלו הייתה: 'אוקיי, זה היה מאוד דרמטי. קודם כל, לחיות בקרוואן עם בעלך ושתי הכלבות נשמע כמו עילה לגירושים, אבל בקיצור - מתי אתם טסים?'. קיבלתי גיבוי מלא לעבוד מרחוק, להישאר חלק מהחברה ולהמשיך להצמיח אותה. זו הוכחה שחדשנות אמיתית מתחילה באמון באנשים".
מכבים את האור בראשון לציון
המעבר מדירת קבע מרווחת לחיים על גלגלים דורש לוגיסטיקה של מבצע צבאי. זה לא רק לקנות כרטיס טיסה, אלא לפרק חיים שלמים, לאחסן זיכרונות בארגזים וללמוד מאפס איך חיים במדינה זרה בתוך רכב.
איך אורזים חיים שלמים? מה עשיתם עם הדירה ועם כל הציוד שצברתם?
"הייתה לנו רשימת טו-דו ליסט ענקית: כלבות, קרוואן, טיול, דירה, עבודות. גרנו בדירת 4 חדרים של המשפחה של אדיר בראשון לציון, והחלטנו לצאת ממנה. אי אפשר שלא לדבר על הרגע הזה שבו ארון שלם מפורק לבגדים ובית מלא בציוד מצטמצם לשתי מזוודות, מוצ’ילה ושני טרולים. על כל פריט אתה חושב פעמיים. ההכנה הכי משמעותית וקשה הייתה להבין איך קונים את הקרוואן, לאן לעזאזל אנחנו רוצים לטייל ואיפה מגרשי ומאמני האג’יליטי הכי חזקים וטובים באירופה. למדנו הכול דרך קבוצות פייסבוק של אירופאים, כי בארץ אין שפע של מידע בנושא. בדיוק בגלל זה אנחנו משקיעים הרבה באינסטגרם שלנו, כדי להנגיש את הידע הזה ולייעץ לכל מי שסקרן".
בואו נדבר תכלס על המסלול. איפה נועצים את הסיכה הראשונה במפה, ואיך זה מתגלגל משם?
"נחתנו בברלין ב-14 בספטמבר. דודה של מאיה וזוגתה גרות שם ועזרו לנו בטירוף עם הבירוקרטיה הגרמנית וקניית הקרוואן – תהליך סיזיפי בפני עצמו גם לבעלי דרכון אירופאי. חרשנו את גרמניה עד שמצאנו את ה'אחד' באזור מינכן, ובשבוע הראשון של אוקטובר יצאנו לדרך. "מאז עשינו כ-10,000 קילומטרים: גרמניה, הולנד, צ’כיה, אוסטריה וסלובקיה. אנחנו נמצאים כבר חודשיים בסלובקיה ליד מרכז כלבני חדשני ומטורף, כי אדיר מתאמן כאן 4-5 פעמים בשבוע לתחרויות 'אג’יליטי' עם הכלבות, ובין לבין אנחנו מבלים בווינה וברטיסלבה. היעד הבא במרץ הוא איטליה – המקום האהוב על מאיה בעולם, ואנחנו מתלבטים אם לנסוע דרך אוסטריה (סנובורד) או קרואטיה וסלובניה".
החיים ב-7 מטר רבוע בקור של אירופה
בעוד שבאינסטגרם "ואן לייף" נראה כמו שקיעות כתומות וקפה מול הנוף, המציאות החורפית באירופה הרבה יותר מחוספסת. כשבחוץ הטמפרטורות צונחות והקרוואן הופך למקרר על גלגלים, הרומנטיקה נבחנת במבחן התוצאה.
רוב האנשים מדמיינים ואן לייף עם שמש ובירה בחוץ, אתם בחרתם בגרסת האקסטרים: חורף אירופאי בקרוואן. למה לעשות לעצמכם את זה?
"זה קשה מאוד. יש דרכים להתחמם: תנור על חשמל, מערכת מיזוג על גז, בוילר למקלחת, כריות חימום ופוך מדהים שהבאנו מהארץ. אבל כשיוצאים החוצה זה קור לא אמיתי, לא משהו שאפשר להתרגל אליו, ולא הורדנו את הביגוד התרמי כבר הרבה זמן. גם מבחינת חיי הוואן, החניונים ריקים. אנחנו משתדלים ליהנות ממה שיש לחורף להציע – סנובורד, טיולים בשלג בלי עומס של תיירים ונופים מושלגים. אבל המקלחות הופכות לאתגר. לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו הולכים לבריכה ציבורית רק כדי להתקלח במים חמים, או שבלית ברירה עושים לילה בקמפסייט מאובזר, למרות שאנחנו מנסים להימנע מזה ולחיות בצורה מינימליסטית יותר".
אחרי כמה חודשים בדרכים, היה רגע שאמרתם לעצמכם: "אולי טעינו? אולי הגזמנו"?
"ממש לא. למרות שזה לא סקסי ונוצץ ואינסטגרמי. זה לנקות את השירותים של עצמך כל כמה ימים, לתקן תקלות במוסך כשפה נדלקת נורה ושם נשברת מגירה. זה להיות בתכנון יומיומי על איפה נישן והאם יש לנו מים לעשות כלים. אם מאיה חופפת, זה אומר שאדיר לא מתקלח. הקרוואן נשמע ספונטני וכיף, אבל זה כל כך מתוכנן, כי אחרת לא יהיו לך מים, חשמל או גז. אבל כשאנחנו צולחים את זה יחד, מבינים את העוצמה והקסם של הבחירה הזו".
ארבעה דיירים, שתי רגליים ושמונה כפות
המסע הזה לא היה יוצא לפועל בלי אולי ופאצה. הכלבות הן לא סתם "מטען נלווה", אלא מרכז החיים והשיקול המרכזי בכל החלטה – מאיפה ישנים ועד לאן נוסעים.
שתי כלבות בדירת ארבעה חדרים זה סטנדרטי, אבל שתי כלבות בורדר קולי אנרגטיות בתוך ואן צפוף?
"אנשים תמיד חוששים לקחת כלב כי הם אומרים 'הבית שלי קטן מדי', אז נראה לי שקודם כל כאן ההוכחה שגם בשבעה מטר אפשר לחיות עם שתי כלבות ולדאוג לכל הצרכים שלהן. הכוח של הקרוואן הוא שכל חניה היא דלת לטבע ופריקת אנרגיה משותפת. אדיר מאלף אותן 24/7 אז הן מאוד נוחות, אבל חד משמעית הן תקועות בין הרגליים, וכמות הפעמים שאנחנו אומרים 'זוז' או 'זוזי' היא משוגעת".
לריב ולהשלים בתוך קופסת פח
כשנמצאים יחד 24 שעות ביממה בחלל זעיר, כל ניואנס הופך לדרמה וכל הרגל מגונה הופך למפגע סביבתי. הזוגיות של מאיה ואדיר עומדת למבחן יומיומי שאין בו לאן לברוח.
המסע הזה חיזק אתכם כזוג - או שהוא בעיקר שם זכוכית מגדלת על סדקים שלא היה זמן לראות בארץ?
"זה שם אור על הכל. זה חיזק מאוד, אבל זה ממש לא פשוט. יש משפט ידוע שכל זוג תמיד רב על נושא אחד, פשוט בהקשרים שונים. אז אנחנו יודעים מה הבעיות שלנו, וזה מכריח להתמודד, כי באמת הכול פה הרבה יותר אינטנסיבי ואין לאן לברוח. אדיר בן אדם עם הרבה מחשבה לפני כל מעשה, לעומת מאיה שכבר כמה פעמים כמעט סגרה את הדלת על הראש של הכלבות כי היא לא שמה לב שהן צמודות לה לרגליים. בגדול אנחנו גאים בעצמנו שאנחנו יחד כל הזמן ובאמת מצליחים להכיל".
על מה מתפוצצים כשחיים בוואן?
"על הכול: כל פעם שאדיר צריך שמאיה תכווין אותו בנהיגה זה נגמר בריב, מי יקום ראשון מהמיטה כי קפוא וצריך להוציא את הכלבות ולעבוד. יש שבוע בחודש שבו אדיר מאוד מעצבן ומאיה מושלמת, וגם זה יוצר חיכוכים. תכלס, החלטנו לפתוח עמוד אינסטגרם (@The_Border_Van) שילווה את המסע, וגם זה יוצר מתחים. אנחנו משקיעים, עורכים ומצלמים, אבל האלגוריתם מעצבן. למה סרטון של למלא מים בקרוואן מקבל עשרות אלפי צפיות ושיתופים, והמהות של הטיול מקבלת פחות? זה לגמרי יוצר קצרים".
"יש רגעים שהקרוואן מרגיש מרווח, אבל יש רגעים שזה המקום הכי צפוף בעולם. פתאום לצמצם לשני ג’ינסים, שני טרנינגים, או שתי צלחות ושני סירים במטבח. אנחנו מוותרים על דברים כי פשוט אין מקום"
יש דברים שגיליתם אחד על השנייה רק כשעברתם לגור על גלגלים?
"זה שם זכוכית מגדלת על דברים מאוד חיוביים, על כמה אנחנו מכירים את המוח אחד של השנייה ברמה של יודעים את הצרכים הכי בסיסיים - למשל שאדיר בחיים לא אוכל בבוקר ושמאיה חייבת לאכול. זה נהיה עוגן בלו״ז. אבל בעיקר, גילינו שזה לא פשוט להיות מינימליסטים. יש רגעים שהקרוואן מרגיש מרווח, אבל יש רגעים שזה המקום הכי צפוף בעולם. פתאום לצמצם לשני ג׳ינסים, שני טרנינגים, או שתי צלחות ושני סירים במטבח. אנחנו מוותרים על דברים כי פשוט אין מקום, וכל הזמן שואלים: 'האם אנחנו באמת צריכים את הפריט הזה?'. אנחנו לומדים פה דרך חיים שונה לגמרי מהחיים הרגילים שבהם היינו מסתובבים בקניון וממלאים שקיות״.
״אם זה היה תלוי רק בי - לא היה תאריך חזרה״
אבל מעבר לנופים המרהיבים ולתחושת החופש, המסע מציף גם סוגיה מורכבת שמוכרת לרבים מאיתנו: איך זה להסתובב בעולם כישראלים בתקופה הזו? מאיה ואדיר משתפים ברגעי ההסתרה והחשש, בטיפ הזהב שקיבלו מחברה, ובסיפור אחד שהתחיל בחרדה גדולה והסתיים בהפתעה מוחלטת.
אז כששואלים אתכם את השאלה ״מאיפה אתם״, אתם אומרים ״ישראל״ או נאלצים לשקר?
מאיה: "קודם כל, אני תמיד מהססת. הפחד הכי גדול שלי הוא שזה 'יבוא מקולקל' למישהו שאנחנו מישראל. האמת היא שיש אנשים שמולם אנחנו מעדיפים להגיד שאדיר מפורטוגל ואני מפולין, ולכן אנחנו מדברים אנגלית״.
״אבל לפני הטיסה התייעצתי עם ה'בסטי' שלי, אריאל, שגרה כבר כמה שנים באירופה ומתמודדת עם השאלה הזו כל הזמן. היא נתנה לי את התשובה המעולה שלה: 'We are not from the sexiest country at the moment, we are from Israel'. עד עכשיו זו התשובה הכי טובה, שגורמת לאנשים להיפתח אלינו בטוב״.
תנו לנו רגע אחד מהמסע שבו הלב שלכם באמת החסיר פעימה.
"ביום שקנינו את הקרוואן, בעיירה קטנה בבוואריה, ראינו ב'גוגל מאפס' שיש אתר קמפינג ארבע דקות ממשרד הרישוי. זה הרגיש כמו התחלה מעולה במקום שנתחיל 'לחפש את עצמנו'. עצרנו שם, וירדתי לשאול אם יש מקום להלילה. במהלך השיחה, מנהל המקום שאל אותי פעמיים מאיפה אני. זה היה ממש בהתחלה, אז ישר עניתי שאני מפולין ואדיר מפורטוגל.
"הוא שמר לנו מקום, אבל הרגשתי ממש לא בנוח. אמרתי לאדיר: 'מה יש לו לשאול פעמיים מאיפה אנחנו?'. המנהל אמר שכנראה לא יהיה כשנחזור, ושהוא ישאיר לנו את הפרטים מחוץ לקבלה. כשחזרנו ממשרד הרישוי ראיתי שהוא עדיין שם. ביקשתי מאדיר שיבוא איתי כי פחדתי. נכנסנו ואמרנו לו באנגלית 'היי, מה נשמע?'. הוא הסתכל עלינו ופשוט יצא ביציאה: 'Are you Hebrew? שנה טובה!'. זה היה בדיוק בתקופת החגים.
"היינו בשוק. 'מה?! מה קשור?!', גמגמנו, 'כןןן, שלום שלום'. אז הוא שאל באנגלית: 'למה לא אמרת שאת מישראל? שאלתי אותך בצהריים'. עניתי לו: 'כן, שאלת פעמיים ופחדתי ממש'. מסתבר שאשתו ישראלית והיא בדיוק טסה לחגים למשפחה. צחקנו בטירוף – אני בראש שלי כבר ראיתי פיגוע טרור, ובסך הכל זה היה גרמני תמים שנשוי לישראלית עם אתר קמפינג מגניב".
יש לכם מושג מתי תחזרו לישראל?
מאיה: "אני עפה על החיים שלנו עכשיו! אבל אני מאוד 'בן אדם של אנשים', זה לפני הכול. קשה לי בלי המשפחה והחברים. החיים בקרוואן מאוד בודדים, ואני טיפוס שבארץ אין לו ערב אחד פנוי - כי אין דבר שאני אוהבת כמו לשתות יין ו'לאכול את הראש'.
"אומנם יש פייסטיים, וגם המשפחה והחברים באו לבקר, אבל בכל פעם שהמשפחה נפגשת בשיש - יש לי צביטה. אני מרגישה שאני לא מצליחה לתקשר עם החברות כמו שהייתי רוצה, וזה קשה. הנושא השני הוא כמו שאמרתי למנהל שלי: 'אני רוצה ללדת באיכילוב ובעברית'. אני לא נהיית צעירה יותר, אנחנו באמת חושבים על ילדים, וקשה לי לדמיין שאלד במקום שהוא לא ישראל. Fun Fact: אני עצמי נולדתי באיטליה, אבל לא יכולה לדמיין את הסיטואציה בלי שהמשפחות איתנו בבית החולים ובתקופה הראשונה שאחרי הלידה. אז אם אתה שואל אותי - יש תאריך חזרה, פשוט עדיין לא ברור מתי הוא".
אדיר: "אם זה היה תלוי רק בי - לא היה תאריך חזרה. ביקורים בארץ אחת לכמה זמן נשמעים לי כמו פתרון כיף ומפנק, ואני מסתפק בזה. אני חושב שלעולם יש כל כך הרבה מה להציע לנו. כרגע החיים בקרוואן מספקים אותי מאוד, והייתי רוצה להמשיך בזה כל עוד זה עושה לנו טוב. עם זאת, אני יודע שאצטרך לקבל גם את הרצונות של מאיה, אבל לא אתנגד אם היא תגיד 'יאללה, בוא נישאר'".
טיפ לאנשים שקוראים את הכתבה הזו ומריצים מחשבות פרועות על לעשות אותו דבר?
״תפסיקו עם התירוצים - אף פעם לא יהיה טיימינג טוב יותר מעכשיו. אני מאמינה שיש הרבה דרכים להגיע לסיפוק בחיים, אבל להגשים חלום, לעצור 'לופ' פחות טוב ולבחור אחרת – זו הגשמה אדירה״.
״זה נשמע פשוט להקשיב לעצמנו, אבל בפועל זה דורש אומץ. אל תחכו לטיימינג המושלם כי הוא פשוט לא קיים. תעזו לפתוח דלתות חדשות, כי אתם לא באמת יודעים לאן הן יובילו אתכם. הכי קל להישאר במקום, אבל זה גם מאוד פשוט להגיד בקול את מה שיעשה לכם טוב. תכתבו לנו ותשתפו אותנו בהתלבטויות; אנחנו מלאים בידע מהחיים כאן ומקהילות הוואן-לייף השונות, ונשמח מאוד לסייע לכל מי שהמחשבה הפרועה והאמיצה הזו מדגדגת לו״.
