דן ליאור (40) הוא במאי וצלם דוקומנטרי, נשוי ואב לשתי בנות המתגורר בפלורידה. בחמש השנים האחרונות הוא מנהל אורח חיים קיצוני ויוצא דופן הכולל רדיפה עקשנית אחר סופות הטורנדו הכי מסוכנות בעולם, זאת במסגרת צילומי סרט דוקומנטרי עתיר אקשן, בשם "בלב הסערה", על צייד הסערות המפורסם מייקל סניידר.
קטע וידאו מתוך הסרט הדוקומנטרי "בלב הסערה" (בשלבי הפקה), בבימוי דן ליאור ויונתן ניר
איך נראית השגרה של צייד סופות?
"אני יוצא לצלם סופות בתקופה של חודשיים בשנה. זה לא משהו שאפשר לצפות, אתה מחכה לשיחת טלפון שמגיעה ואומרת לך: 'עוד שלושה ימים תהיה על המטוס הזה, ניפגש בקולורדו'. ואז הכל קורה מהר. תוך יומיים אני אורז ציוד, נפרד מהאישה והבנות וטס למסע של שבועיים-שלושה המתמשך על אלפי קילומטרים".
למרות הסכנה המיידית, אתה טוען שאתה לא מחפש ריגושים.
"המשיכה לסופות לא נולדה מאדרנלין, אני לא אדרנלין-ג’אנקי. זה דווקא נולד מהטבע, מהיופי, מהעוצמה. בסוף מדובר בסופות הכי חזקות על האדמה. טורנדו נוצר מסופות מאוד פוטוגניות שנקראות 'סופר-סל'. הן הכי יפות ומרשימות – וגם הכי עוצמתיות על כדור הארץ. באופן פרדוקסלי, כשאתה רואה את זה במאה אחוז, כשאתה רואה את העוצמה של איך הדבר הזה מגיע לשיא, לא משנה מי אתה ומה אתה – זה תופס אותך. סופות הסופר-סל עם העננים והמבנה שלהן מאוד דומות לחלליות של חייזרים, אפילו קוראים לזה 'Mother ship'. זאת אמנות שנוצרת לך מול הפנים. לא משנה איזה בן אדם תיקח ותעמיד אותו מול הדבר הזה – הלסת נופלת. אבל באותו זמן – זה גם מאוד מאוד מסוכן".
"לפני שהיו לנו את הבנות זה לא היה כזה סיפור, אבל מרגע שהפכתי לאבא - להיעלם לשלושה שבועות בהקפצה של רגע זה קשה. אשתי לא מבסוטה מהסיפור"
איפה מתרחש כל האקשן הזה?
"רוב צילומי הטורנדו בארה״ב מתרחשים באזור המכונה 'טורנדו אלי'. זה מסדרון גיאוגרפי שמתחיל בטקסס וממשיך לכל אורך ארצות הברית, ודווקא שם מתרחשים רוב הטורנדואים בעולם. הסיבה לכך פשוטה אבל קטלנית: אוויר קר מגיע מהרי הרוקי ואוויר חם ולח שמגיע ממפרץ מקסיקו נפגשים ומתפוצצים אחד לתוך השני. התוצאה היא רוחות שיכולות להגיע לחמש מאות קמ”ש וברד בגודל של אשכוליות וכדורי פוטבול".
איך עובדת הדינמיקה בשטח מול איתני הטבע?
"אני לא רודף אחרי סופות, אני בעצם בורח מהן. אתה נוסע לאן שהסופה מתקדמת ומחכה לה, נותן לה להגיע אליך, ואתה רואה קיר רוחות של מאתיים קמ״ש בדרך אליך. הפעולה חוזרת על עצמה שוב ושוב: אתה מצלם, נכנס לאוטו, בורח - מצלם, נכנס לאוטו, בורח".
יש רגעים שבהם זה משתבש?
"הרגעים המסוכנים לא תמיד צפויים מראש. פעם אחת הפנייה הייתה לא נכונה. פתאום הכל מחשיך, והאוטו מתחיל לזוז מצד לצד, ממש מטלטל אותך. הבנו שאנחנו במקום מאוד מסוכן. עשינו פרסה ובדיוק איפה שנסענו – עמודי חשמל, מבנים, הכל מפורק והרוס. היה לנו מזל - מאחורינו עבר טורנדו שפשוט העיף את הכל".
תאר לנו את החוויה כשאתם ממתינים לסופה.
"אתה עומד בשדה באמצע שום מקום באחת הדקוטות ויש מלא פרות או ביזונים. הכל שקט ומאוד פסטורלי, מאוד מרגיע ומדיטטיבי. ואז, לאט-לאט, העסק מתחיל לזוז. אתה פשוט צופה באחד המופעים האורקוליים הכי יפים עלי אדמות. הסופה חיה והיא מתקרבת אליך, משנה כיוון, משנה רוחות, עולה ויורדת - ואז ברקים. לפעמים אתה עומד ורואה שלושים ברקים בשלוש שניות".
"אם אתה לא יודע מה אתה עושה - זה סכנת חיים"
אך רגעי השיא הדרמטיים הללו הם רק קצה הקרחון של מסע מתיש, הכולל שגרה אפורה ורחוקה מאוד מהדימוי הקולנועי הנוצץ. כשהמצלמות כבות, ליאור נדרש להתמודד עם שעות ארוכות של נהיגה, תנאי שטח קשוחים והמחיר הכבד שהריחוק גובה מהמשפחה.
זה נשמע זוהר, אבל המציאות בדרכים קצת שונה.
"הדרמה והאקסטרים הם רק חלק קטן מהסיפור. רוב היום אתה ברכב, שש עד שתים־עשרה שעות ביום. השיא שלי היה שבע־עשרה שעות. הנסיעה לא נגמרת; אתה יכול להיות בקולורדו, ואז פתאום צריך להחליט – נוסעים למונטנה, יום–יומיים צפונה, או נוסעים לטקסס, יומיים דרומה. רודפי סופות צוחקים על הסרט ההוליוודי 'טוויסטר'. הוא לא מציאותי ועשו אותו בומבסטי. במציאות אתה נוסע שנים עם אותם אנשים ומפתח דינמיקה: נתקעים בבוץ, אין מה לאכול וחיים על ג’אנק פוד ומקדונלד'ס. כל הקלישאה האמריקאית מתנקזת לשם. הלינה לא הרבה יותר זוהרת - מוטלים נשכחים שבהם יש איזו בת שמונים וחמש עם סיגריה. אלה מדינות שאף אחד לא מבקר בהן. מישהו אמר לי פעם: ׳אם אתה לא יודע לתקן טרקטור – אין לך מה לעשות פה'".
"האהבה שלי לסופות התחילה עם אבא שלי. כשהייתי קטן הוא היה לוקח אותי לראות את הגלים מתנפצים בנמל תל אביב. כל פעם שהיה מזג אוויר סוער - היינו נכנסים לאוטו ונוסעים"
איך המשפחה מתמודדת עם ההיעדרויות והסכנה?
"לפני שהיו לנו את הבנות זה לא היה כזה סיפור, אבל מרגע שהפכתי לאבא – להיעלם לשלושה שבועות בהקפצה של רגע זה קשה. מעבר לזה שאני כל הזמן טס וזה תמיד לכיוון ההפוך של כולם - אתה נכנס למשהו שכולם עסוקים בלברוח ממנו. אשתי לא מבסוטה מהסיפור".
מאיפה הגיע החיידק הזה לישראלי שגדל רחוק מטורנדו?
"כשמדברים על סערות בישראל זה כלום לעומת מה שקורה שם. האמת היא שהאהבה שלי לסופות התחילה עם אבא שלי. כשהייתי קטן הוא היה לוקח אותי לראות את הגלים מתנפצים בנמל תל אביב. כל פעם שהיה מזג אוויר סוער – היינו נכנסים לאוטו ונוסעים. תוך כדי העבודה על הסרט הבנתי מאיפה בכלל הגיע הרצון שלי לרדוף אחרי סופות טורנדו. נראה לי שזה התחיל שם".
אילו טיפים בסיסיים יש לך לתיעוד והישרדות בלב הסערה?
"דבר ראשון צריך ביטוח טוב למכונית. הסכנה האמיתית לא תמיד מגיעה מהרוח, ואתה לא רוצה להיכנס לאזור של הברד בלי ביטוח מקיף. גושי הברד שונים מאוד ממה שאנחנו מכירים בישראל - זה מתחיל מאבנים קטנות ועד אבנים בגודל של כדור טניס. יש משוגעים ששמים רשת הגנה על כל האוטו ונכנסים לתוך הסופה עם קסדות. דבר כזה פוגע לך בראש- אתה גמור. המרדף עצמו, אם אתה לא יודע מה אתה עושה - זה סכנת חיים. מעבר לציוד, הכל תלוי בהחלטות מהירות בזמן אמת. צריך להבין איך לקרוא מפות מטאורולוגיות ולהבין מתי אתה חייב לעוף משם. יש מצבים שאם אתה לא תעוף משם עכשיו עם הרכב - אתה כנראה תעוף משם עם הרוח".
